יום שלישי, 14 ביולי 2020

על הבדואים, על אמינות המקרא ועל מוצאו של עם ישראל בספרו החדש של יצחק קלינטון ביילי

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית



יצחק קלינטון ביילי, התרבות הבדואית בתנ״ך, מאנגלית: שרה פ׳ פרידמן, הוצאת רסלינג, תל אביב 2020

יצחק קלינטון ביילי (Clinton Bailey) הוא מזרחן ומומחה בעל שם עולמי לבדואים ולראליה המדברית. פירסם ספרים על השירה, המשפט והפתגמים בתרבות הבדואית, שראו אור באוניברסיטאות ייל ואוכספורד. במשך 45 שנה (2012-1967) חי פרקי זמן לא־מבוטלים עם הבדואים בסיני ובנגב כחוקר, כעד וכמשתתף בחייהם. בהשראת המפגשים הללו הוא גיבש תובנות מאתגרות על המקרא ועל מוצאו של עם ישראל, נושא שזוכה להתעניינות רבה במחקר בעשרות השנים האחרונות. 

ביילי טוען שהתרבות הבדואית קיימת כבר אלפי שנים ללא שינוי מהותי בגלל תנאי הקיום המיוחדים במדבר. מטעם זה ניתן ללמוד מאורחות חייהם היום על תקופת המקרא. רוב הדמיונות בין חיי הבדואים למקרא נוגעים לסיפורי התורה, שהאבות ובני ישראל מתוארים בהם כשוכני מדבר, אך הם גם מועילים להבנת תהליכי ההתנחלות וההתיישבות של בני ישראל בחבלי ההר הטרשי בצפון ובמרכז כנען, שתרבות המדבר נשתמרה במידה מסויימת גם בהם. 

על מנת לשרוד מבחינה כלכלית באזורים הצחיחים האבות ובני ישראל גידלו כבשים ועיזים ונדדו לפי הצורך; התגוררו באוהלים, ישבו בסוכות בסוף עונת הקיץ, ותפריטם כלל מצות, שליו בעונת הנדידה שלו, והמן היה כנראה הנוזל הנקרש המופרש מצמחים. ההיגיון שעומד ביסוד התארגנותם החברתית־השבטית של הנוודים וחוקיהם, בייחוד החוקים בזכות נקמה וחסות, הבטיחו להם ביטחון, בהעדר ממשל שיגן עליהם. המנהגים הדתיים - זבח קורבנות, התאחדות באמצעות הדם, איסורי טאבו מסוגים שונים וכיבוד נדרים - סיפקו לעם ישראל מעט נחמה פסיכולוגית והרגשת שליטה על סביבתם המדברית, המאיימת לעיתים. אפילו יצירתם הספרותית, המשתקפת במסורות שבעל־פה בפתגמים, ברשימות יוחסין, בסיפורים ובשירה, סייעה להישרדות באמצעות כינון סדר בעולמם, ושימשה להם כלי הבעה.

שפע הדוגמאות מתחומים שונים המפרנס את הספר מצטבר למסה קריטית שמאותתת על כך, שעם ישראל התהווה, בין השאר, מקבוצות של נוודים. מצאצאיהם קמו סופרים ועורכים מקראיים שבדבריהם מהדהדים זכרונות מאבות אבותיהם הנוודים, שהגיעו עדיהם ממסורות שבעל-פה.

הנה כמה מהדוגמאות שביילי מביא: 

מתחום מעשה המשכן: יריעות עזים
בני ישראל נצטוו להתקין יְרִיעֹת עִזִּים על גג אוהל מועד (שמות כה 4; כו 7; לה 26). גם אם מקבלים את הדעה, שתיאור המשכן הוא חיבור מאוחר, כהני, ששאב השראה מאב־טיפוס של מקדש כנעני, עדיין עניין הגג העשוי מחומר שבכוחו להגן על המבנה הפולחני מגשמי החורף במדבר, הוא פרי זכרון קולקטיבי מהעידן שבו התגוררו הנוודים באוהלים העשויים יריעות שער עיזים. 

מתחום התזונה: הארבה
 הארבה נכלל בין בעלי החיים המותרים לאכילה, כנאמר בויקרא יא 22: ׳אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ׳, בעקבות מנהגם של הבדואים להשלים את תפריטם הדל באכילת ארבה. 

מתחום החברה: בית האב
אצל הנוודים בית האב הוא הגוף העיקרי המספק ביטחון לחבריו, בהעדר גורמי שלטון מרכזי לאכיפת החוק שיספקו הגנה לתושבי המדבר וישמרו על זכויותיהם. 
בעברית כמו בערבית, המילה "עַם" מציינת חבר בבית האב. מכאן הביטוי ׳וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׳ היוצא על אישים אחרי ציון מותם: אברהם (בראשית כה 8), ישמעאל (בראשית כה 17), יעקב (בראשית מט 33), אהרון (במדבר כ 24) ומשה (במדבר לא 2; דברים לב 50). 
משמעות זו מצוייה גם בשם שהעניקה בתו הצעירה של לוט לבנה,  בֶּן־עַמִּי, כמסופר, ׳וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם׳ (בראשית יט 38-36).

מתחום המשפחה: חשיבות הולדת בנים
תפקידה העיקרי של האישה הנשואה הוא ללדת בנים. הגברים הבדואים אומרים: "הנישואים הם בשביל בנים“. הפסוק ׳מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ־יָהּ׳ (תהלים קיג 9) הוא אחד מיני רבים המשקף זאת. 
אצל הבדואים ובמקרא בנות נחותות לבנים. הפתגם הבדואי אומר: "מי שמוליד לא ימות, אלא אם כן הוליד בנות“. בבראשית יט, למשל, מסופר על הולדת בני יעקב בזה אחר זה, עם הערות שמחה. ועל הולדת דינה? כאן מסתפק הכתוב בציון העובדה בלבד. ׳וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה׳ (בראשית יט 38). אין גילויי שמחה. 

מהדמיונות שהוא מוצא בין חיי הבדואים למסורות מקראיות שונות  מנסה ביילי לבנות תאוריה על מוצאו של עם ישראל. 
אבות־אבותיהם של מקצת ממחברי התנ"ך חוו חיי מדבר. מהמסורות המקראיות מצטייר כי שתי קבוצות של "פרוטו־ישראלים" חוו חיי מדבר - האחת בנגב ובסיני, והאחרת - במדבריות ובחבלי ההר הצחיחים־למחצה במזרח כנען. במינוח "פרוטו־ישראלים" כוונתו לקבוצות שבמרוצת הזמן הפכו למרכיב קדום בעם ישראל, הגם שאינן נזכרות במפורש במקרא. 
מאוחר יותר, ב־1170 לפנה"ס הצטרפה לפרוטו־ישראלים קבוצה נוספת, שקרוס כינה אותה "קבוצת משה". זוהי קבוצת האנשים שמסופר על שעבודם במצרים ונדודיהם במדבר סיני בהנהגת משה. במקורם הם לא היו נוודים אלא אנשים שנטמעו בחברה המצרית, כפי שלמדים בין השאר משמותיהם המצריים. כגון מהשמות: משה, אהרון, ומרים. המצרים ראו בהם זרים בלתי־אהודים והתייחסו אליהם בתור "חבִּירוּ" (אולי "עברים"), שפירושו "חבורות שודדים" — עד כדי כך שרעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) היה יכול להעבידם בעבודות כפייה במפעלי הבנייה האדירים שלו - פיתום ורעמסס (שמות א 11). משה וקבוצתו עשו במדבר בחברת המדיינים, דרי המדבר. הם אימצו לעצמם מסורת של חיי מדבר, ובסופו של דבר, הביאו אותה איתם עם הצטרפותם לקבוצה השבטית הקרויה "ישראל" במצבת מרנפתח. 
והיתה עוד קבוצה קטנה שהגיעה לכנען מצפון סוריה - שמיוצגת על ידי אברהם ומשפחתו. 

לסיכום, ביילי אומר, ששפע המקבילות בין התרבות הבדואית למקרא מחייב אותנו לבחון פרשיות מקראיות רבות מנקודת מבט זו, נוסף על אחרות. 

בסוף הספר יש מפתחו מועילים ורשימה ביבליוגרפית המקיפה ספרות מחקר מקראית עשירה. 















































































































































































אין תגובות:

פרסום תגובה