יונתן חיים גורל, פייטן של ענווה וציפייה לישועה

הרצל חקק, משורר

יונתן גורל, מרחק וגעגוע, הוצאת אור שלם- צור אות, 71 עמודים, 2004

כששואלים מהי שירה ירושלמית, מבקשים שורות שנוגעות בעומק ההיסטורי של העיר, בקדושתה, בהשפלת ראש נוכח כובד הדורות. יונתן גורל, מהלך ברחובות ירושלים כנביא קדום ומנסה לשמוע את הקול העתיק מימים שעברו:

"ואתה מצפֶּה להתגלוּת נוראה/ לקול דכריו של הנביא...קולו חוצב לֶהבות" - כך מבקש יונתן גורל ברגע של התעלות, של התגלות, אבל סיום השיר חוזר בהרכָּנת ראש של השתחוויה אל המפלס האֱנושי: "והמראֶה נשאר סָתום/ ואתה מחוּץ לו/ כמו יֶלֶד שבּיקש להַגיד/ ולא ידע" (עמוד 12). 

גורל מצליח לשמור על המתח הרוטט בין קודש לחול, בין שיטוט בשֶׂגֶב עולמות עליונים – ובין השיבה השחוחה לחצרותיה של העיר.

גורל כותב בעצב:

"קַבֵּל תפילת שותקים/ שאין בידם זבָחים/ ותהילות לשמך/ ושֶׂגֶב מלים// רְאֵם שחוחים ונאֱלמים/ ודע בלבָּם/ תפילת התָמיד,/ ערגתם מזבח" (השיר "תפלה"). 

המשורר יונתן גורל כתב כמה ספרי שירה, ובכולם מחלחלת אותה תפילת התמיד, אותם רגעים שחוחים ונאֱלמים – והשביל האפלולי מוליך לאותו קודש נשגב, אל מזבח התפילה. בספרו 'מרחב וגעגוע' – הצליח גורל לתמצֵת את תפיסתו הפואטית. בספר שירה עדין זה שיצא לאור בשנת 2004, הצליח המשורר להעניק לנו יצירה מזוקקת, תמצית של ירושלים, של ה'אני מאמין' שלו.

שירתו של גורל - שירה כבושה, שירה הכתובה בענווה, וכל החוויות נכרכות בה בחוטים קסומים, בצליל זך, בגעגוע, בצבעים רכּים. הציפייה להתגלות היא תולדה של הזדהות עם הנוף הקדום, עם היקום, ואותה ציפייה להוד התגלות : "כשנדלק כוכב ראשון/ ואחריו ריבּואות".

ובהמשך : "שמי מערב כמו דם/ נורא הוד". 

התחברות המשורר עד כלות הנפש עם היקום מעוררת בו תחושה נבואית, אבל המראֶה שב אל קרקע המציאות:

"כמו ילד", כך חש המשורר כשהוא נרכן ונכנע בפני השגב האלוהי, ודווקא הכרה זו היא המעניקה לו את יכולת הראייה הבלתי אמצעית, יכולת המבע התמימה, הנאיבית. זו סגולת המשורר לראות מבעד לשכבה החיצונית, לצלול לרבדים הנסתרים, ראייה בתולית ללא כל מסכות.

אצל יונתן הקולות מבחוץ הם בבואה לכל הקורה בנפשו: "קונכייה וחללה המהדהד/ בינה לבין עצמה/ מושלכת על חוף מקציף" (עמוד 37). אנו חשים את ההדים בנפשו של המשורר. הדימויים מעצימים את תחושת עמק הבכא, העזובה, ההשפלה, הכמיהה לישועה: אסקופה, קונכייה מושלכת. דימויים אלה ושורות נוקבות אחרות - כל אלה מעצימים את תחושת הבדידות, את השיבה מרום הצליל המהדהד לדרגה הנמוכה של אסקופה - ודווקא במפלס כה נמוך ממריאה הציפייה לגאולה: לחוש את תחושת העילוי, את האושר:

"להיות רגע בתוך אושר"

והקונכייה מבקשת את הייחוד שבה: "לה לבדה". 

הבדידות והכאב עוברים זיכוך. כך גם בשיר בעמוד 36 : " בדידות כמו מפרש לבן/ נעלם בין קפלי גלים" ואותה בדידות רוויה עצב וגעגועים: " סירת געגועינו מתעגלת גם היא/ האם נגע בבדידות זולתנו". גם כשהנפש שקועה בבדידותה, בשפלותה, היא מחפשת לה זיכוך, התעלות – וזאת היא עושה במגע עם בדידות הזולת.

שיריו של יונתן גורל נתונים בבתים קטנים, בשורות קצרות בתחושה של נשימה מקוטעת, וכך מעצים המשורר את התרחשויות. האובייקטים מעולם הטבע משמשים ליונתן נושאים להתרחשות, והאלגוריה לעולם האנושי ברורה. כך לדוגמה השיר "עלה מקרטע": עלה מקרטע/ ברוח סגריר/ טרם קיץ/ נבול יבּול/ טרם קיץ/ " (עמוד 39). המשורר לוקח את הפסוק התנ"כי על "בַּכּורה בטרם קיץ" ובונה אווירה חושנית מאיגרא אמא לבירא עמיקתא: הפרי הבּשל הופך לעָלה מקרטע, נושר, בודד. הסיטואציה מבשרת עצב ובדידות, והחזרות מבליטות את נעימת היגון. מה פלא, שהשיר הולך ולובש, גם מבחינת האמצעים הספרותיים מבנה של קינה קשה, והשיר מסתיים במלים: "ברוחהנוראה הזו/ לא נותרה תקוה לעָלה".

יונתן משורר המצבים הקטנים, הגיבורים האבודים, הנופים השכוחים, וברית כרותה לו עם העלים האומללים, היתמות האינסופית. כך בשיר: "כשנסגרים השערים/ ובריח בקולו/ תחושת התרוקנות / לעולם שאחרֵי" – (עמוד 51) . 

הבית הבא מעֲצים את תחושת הריקנות, האין מוצא: "רגלים הולכות/ רחוב נפתח/ ערב יורד/ שמש מדממת"/ - והמבנה הזה של תקבולת מחזק את הכאב החותך, את הרגש וההלם, וכך יש העצמה של המראֶה. אותה תחושה של סוף ושל מוות באה לידי ביטוי בשורות הסיום:

"סימן שאלה שהתעגל/ סקרנות שנתייתמה/ בֵּית הדממה". 

לפנינו ספר, שבו מבחר של שירים עדינים, וניכר כי יונתן אימץ לו את הנוסח הציורי, נוסח אימפרסיוניסטי מזוכּך ורך. כוחו של גורל בביטוי מאֲוויים ורחשי לב – ובהקבלה שהוא יוצר בין עולם האדם לעולם הטבע שמסביב. יונתן הוא משורר הלבבות הבודדים, משורר הנפשות המחפשות שיח ושיג, משוררה של ירושלים, הפייטן של הענווה העצובה.