פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
מפרשה מעניינת זאת בחרתי להעלות כמה נושאים מעוררי מחשבה.ראשית, הבחירה בבצלאל כמי שממונה על בנית המשכן, על כול התפאורה המפוארת שלו. בצלאל בן אורי בן חור לשבט יהודה הוא הממונה על מלאכת האומנות הגדולה הזאת שכוללת מלאכת נחושת ואומנות של עבודת עץ. בצלאל הוא אדם מבורך שהתמלא כדברי הכתוב "ברוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (לא 3). בצלאל בורך בכישרון שהוא לא רק פיזי אלא גם משופע בעומק רוחני, רוח אלוהים. ומהי? חכמה, תבונה ודעת. האם אין אלה מילים דומות וכול הרעיון כאן הוא להדגיש את החכמה הרבה של בצלאל על ידי חזרה , שוב ושוב? נראה שבכל זאת אפשר לעשות הבחנות.
הפסוק במשלי ג' 13 יעזור לנו להבין את התכונות המצוינות שיש לבצלאל: "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה". חכמה היא חכמה, תכונה חשובה לעצמה אבל היא לא מספיקה כי צריך גם את היכולת לעשות מה שאנחנו קוראים הקשים, להפיק, לעשות דדוקציה מהנתונים, מהמציאות שאנו בה. ללמוד דבר אחד מהשני. ו"דעת" מידע היא השילוב המיוחד של חכמה ורגש. זהו צירוף מיוחד של תכונות אינטלקטואליות ורגשיות שלא כול אדם הוא בעל יכולת כזאת, ולבצלאל יש כול זאת. ועוד , יש לבצלאל את היכולת, הכישרון לחשוב מחשבות לעשות בזהב, בכסף ובנחושת. כאן יש לנו פתח להבין את הכישרון האומנותי. זה לא רק יכולת טכנית כזאת בידיים, זה לא רק להעתיק בכישרון את הטבע כמו שיגידו היוונים, אלא מדובר ביצירתיות. ויצירתיות היא מעשה של מחשבה, של לימוד דבר מתוך דבר. גישה מעניינת להבנת הכישרון האומנותי האמיתי.
ופתאום, כאילו שורבב קטע על שמירת השבת (לא 12-17 ). מה השבת עושה פה? להעניק את ממד הקדושה, והשבת היא הקדושה, ההתייחדות עם בריאת האלוהים, היצירתיות הגדולה של העולם על ידי האומן הגדול מכולם – אלוהים. ועוד זאת, גם מלאכה טהורה כבניית הקדוש מכול המשכן בית האלוהים איננה דוחה את השבת.
ויש לנו בפרשה את המקרה הקשה של עגל הזהב. זהו מבחן האמונה הגדול של העם. בדרך כלל מבחן האמונה הוא של היחיד, כאן העם כולו במבחן. משה עלה להר סיני, הוא מקבל מאלוהים את הדיברות. אבל תהליך הקדושה הגדול הזה והקרבה האינטימית ביותר לאלוהים דורש זמן מבחינתו של העם. ומשה לגבי העם נעלם. ואז בא מבחן האמונה שהוא להאמין פשוטו כמשמעו במשה ובאלוהים. אבל העם נכשל קשה. והוא בלי אל לא יכול להתקיים ואם משה איננו שיהיה לפחות תחליף. והתחליף הוא קונקרטי דימוי של עגל שהעם מצפה אותו בזהב. הדימוי של העגל כביטוי או ביתר דיוק כסמל אלוהי הוא מוטיב ידוע במזרח הקדמון והיה מוכר לעם ממצרים. הקונקרטי יחליף את האבסטרקט.
מעניין שהכהן הגדול אהרון הוא אחיו של משה שהיה נאמן למשה ואלוהים עוד מהמשלחות והבקשות לפרעה שישחרר את העם, מסכים לעם, ומוותר. אבל למה הוא מוותר לעם? האם מפני שלא יכול היה לעמוד בלחץ? ייתכן. אבל ייתכן גם שהוא הבין את העם. מה העם רצה? הוא רצה מנהיג. מנהיג שיוכלו לסמוך עליו לגמרי אבל המנהיג לא יהיה סתם בן אדם אלא שיהיה לו משהו מעל לאדם, שליטה, משהו אלוהי. החיפוש הזה שאם לא אלוהים אלוהי ישראל, אלוהי משה אזי תחליף שאפשר לראות קונקרטית ולא רק באמונה אבסטרקטית, ובפרט שמשה נעדר, עצם החיפוש הזה הוא שהכניע את אהרון והדריך את העם.
מעניינת התגובה של אלוהים. הוא קנאי. הוא מאוכזב. והוא מחליט להעניש על מה שהוא רואה הבגידה הגדולה דווקא ברגע המכריע מלא ההוד – מתן הדיברות "שהם מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות" (לב 16). והנה העגל. כלו כול הקיצין. אלוהים עומד להתחיל מחדש בבניית העם כמו במבול, שאז התחיל אלוהים מנוח והפעם ממשה לכאורה.
אלא, שכאן אנחנו רואים את הגדולה של המנהיג והנאמנות העצומה לעם. משה כועס, רותח, אבל זה העם שאותו הוא הוביל אמנם בקשיים עצומים ונוראיים במדבר. והוא מבקש חסד מאלוהים, סליחה. וכשמשה מבקש ה' מסכים ומוותר: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (לב 14 ). אבל משה לא סולח סתם. הוא קורא לשבט הנאמן לו, שבטו שלו, שבט לוי והם פוגעים בעם והורגים כשלושת אלפים איש ואישה, למען יראו וייראו. נקודה שיש לחשוב עליה על דרך ההענשה שאיננה מסתפקת בהטפה מילולית. עגל הזהב, עגל האשליות ועגל של פחד מול אמונה, ומנהיג שיודע לסלוח אבל גם להעניש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.