יום חמישי, 27 בפברואר 2014

טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים: לזכרו של מנשה הראל

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לפני ימים ספורים, ב-23 בפברואר 2014, הלך לעולמו פרופ‘ מנשה הראל, איש יקר, אוהב הארץ, חתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל. 
לזכרו אני מעלה כאן את הדברים שאמרתי בערב העיון רב המשתתפים לכבוד השקת ספרו, טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים, ישראל 2009. יהא זכרו ברוך. 

שיר-השירים מיוחד הוא בין ספרי המקרא. אין הוא עוסק בזיקות האמוניות וההסטוריות הקושרות את עם ישראל לאלוהיו ולארצו. הוא ספר אחר. ספר שכולו רצוף אהבה. וגם מבטים. מבטים ממושכים ששולח הדוד אל יופיה של הרעיה, והרעיה - אל יופיו של הדוד. ואל יהא הדבר קל בעיני קוראיו כי דרכה של השירה המקראית למעט בתיאורי נוף וגוף, ודרכה של הסיפורת המקראית לצמצם בהם עוד יותר. והנה בשיר-השירים יש שפע עצום של תיאורים, ובהם שזורים תיאורי הנוף והגוף בקשר בל ינתק.
לשאלתן של בנות ירושלים, ‏‘מה דודך מדוד היפה בנשים‘ (שיה“ש ה 9) משיבה הרעיה במבט הסוקר את גופו של הדוד מלמעלה למטה: ראש, תלתלים, עינים, לחיים, שפתיים, ידים, מעים, שוקיים. ’דודי צח ואדום דגול מרבבה. ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחרות כעורב. עיניו כיונים על אפיקי מים רחצות בחלב ישבות על מלאת. לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים.
שפתותיו שושנים נטפות מור עבר. ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעלפת ספירים. שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז. מראהו כלבנון בחור כארזים‘ (10-15). גם מבטו של הדוד בוחן את הרעיה מלמעלה למטה: עינים, שיער, שינים, שפתים, רקה, צואר, שדים. ’הנך יפה רעיתי. הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך. שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. כחוט השני שפתתיך ומדבריך נאוה. כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך. כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות. אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים. עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה. כלך יפה רעיתי ומום אין בך‘ (ד 1-7). כיוון מבטו של הדוד מתהפך, מהרגלים לראש, כשהוא מתאר השולמית יוצאת במחול המחנים: ’מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. שררך אגן הסהר אל יחסר המזג. בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים. שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה. צוארך כמגדל השן. עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים. אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק. ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים‘ (ז 2-6).

בתאורי הגוף הנשי והגברי כאחד שלובים ציוני מקום ותיאורי מרחב: הר גלעד, הר המור, גבעת הלבונה, ערוגות בושם, מגדל השן, מגדל דויד, מגדלות (=מגדלים?), מגדל הלבנון, לבנון, דמשק, שער בת רבים, הכרמל, ברכות בחשבון, אפיקי מים ומלאת (בריכת מים?), ועוד נוספו עליהם איזכורים מעולם החי: עורב, יונים, עדר העיזים, עדר הקצובות, עופרים ותאומי צביה, ומעולם הצומח: שושנים, בושם, מור, לבונה, פלח הרמון, ערמת חטים וארזים. בשיר-השירים מרבים הגוף והמרחב להתערבב זה בזה. הנופים, והצמחים ובעלי החיים המאכלסים אותם, הם לעיתים תיאור של זירת הפעולה של האוהבים, לעיתים דימוי של האוהבים עצמם ולעיתים תיאור של חלקי גופם.
האהבה בשיר-השירים היא חוויה כלל חושית. מערבולת משכרת של מגעים, טעמים, ריחות, מראות וקולות. הדוד מתאר את יופיה של הרעיה, את ריחה ואת ’טעמיה‘, שהם כטעמי היין, הדבש והחלב: ’מה יפו דדיך אחתי כלה, מה טבו דדיך מיין, וריח שמניך מכל בשמים. נפת תיטפנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך, וריח שלמתיך כריח לבנון‘ (ד 10-11). והוא מספר: ’באתי לגני אחתי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי‘ (ה 1). הוא נושם את נשימתה ודומה הוא לו כריח התפוחים. ’וריח אפך כתפוחים‘ (ז 9). וכתפוחים ’טעמו‘ של הדוד בחיכה: ’כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי‘ (ב 3). האוהבים מצויים ב’הרי בשמים‘ (ח 14) ולחיו של הדוד הם ’כערוגת הבשם מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים נטפות מור עבר‘ (ה 13). ’נרד וכרכם, קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מר ואהלות עם כל ראשי בשמים (ד 14). הרעיה מתארת את דודה בצבעים עזים כפז ואדום ובאמצעות ניגוד דרמטי בין שחור (כעורב) ללבן (כיונים וחלב): ’דודי צח ואדום דגול מרבבה. קוצתיו תלתלים שחרות כעורב, עיניו כיונים על אפיקי מים רחצות בחלב‘ (ה 10-12 וראו גם ג 10; ה 15). הדוד קורא לה ’הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב, מראיך נאוה‘ (ב 14), והיא מאזינה לקולו גם בחלום, ‘אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי...‘ (ה 2), וגם בערות: ’קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות‘ (ב 8). השם שהעניק מנשה הראל לספרו החדש, טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים, מבטא היטב את המאפיינים הללו של שיר-השירים.
כשחוקר מקרא ביקורתי מודרני בא לחקור את שיר-השירים הוא שואל מתי נתחבר הספר ועל ידי מי, האם הוא אחיד או שחלו בו ידים, מהו הרכבו, מבנהו, לשונו ונוסחו, מהם רעיונותיו ודרכי עיצובם הפואטי, ומהי זיקתו של הספר לשירת האהבה של התרבויות שהתקיימו במרחב שבו הוא נתחבר. לא כן מנשה הראל, שהוא פרופסור לגאוגרפיה וחתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל. כגאוגרף מקראי הוא מתבונן על הספר בצורתו הנוכחית שבנוסח המסורה ושואל שאלה שמעוגנת בראליה של טבע הארץ: מהו המרחב המשוער שבו התחברה מגילת שיר-השירים על פי תיאורי הנוף, הצמחים, בעלי החיים, ומפעלות האדם שבה. כיוון המחקר הזה הוא המשך טבעי למחקריו הקודמים של הראל אודות מיקומם הגאוגרפי של תיאורים מקראיים שונים, שהמפורסמים שבהם הם זיהוי מסלול יציאת מצרים ומיקומו של הר סיני. את התשובה לשאלה על שיר-השירים מנסה הראל לדלות הן באמצעות ידע משולב מתחומי המקרא, הגאוגרפיה, ההסטוריה והארכאולוגיה, והן באמצעות התבוננות בלתי אמצעית בנופי הארץ, שהוא הרבה להתהלך בה לאורכה ולרחבה. הראל חוקר בספרו את מקורות הבשמים והתבלים שנזכרים בשיר-השירים, את אופי החבלים הגאוגרפיים והאקלימיים לגידולם, את העדויות הארכאולוגיות לגידולם בעין גדי, את צפונות המדבר וגידול הצאן ומגיע אל הסברה ששיר-השירים התחבר בהשראת נופי עין גדי. נופי ים המלח ועין גדי, שנזכרת במפורש בפסוק ’אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי‘ (א 14), הולמים לדעתו את התיאור של הרים מבותרים (’הרי בתר‘) שבינותם גידלו צמחי בושם (’הרי הבשמים‘). על ההרים היו ’מדרגות‘ חקלאיות (’יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה‘, ב 14) ובינותם זרמו מים ממעיינים וממפלים. זה האזור הטבעי והאידאלי, הוא אומר, לגידול הצמחים ועשתרות הצאן הנזכרים בשיר-השירים. זה אזור שהצביים, היעלים ואילות שוטטו בו (ב 17).
בגלל ששיר-השירים משקף את הנוף הטבעי והאנושי של עין גדי סבור הראל שהספר נתחבר על ידי איש המקום. ההתמודדות עם הדעה הרווחת, שהספר לא נתחבר על ידי יוצר אחד, היא מחוץ לאופק של מחקרו. בשיר-השירים נזכרים מקומות רבים בנוסף לעין גדי: ירושלים, תרצה, דמשק, הלבנון, אמנה, שניר, חרמון, הכרמל, הגלעד וחשבון. אמנם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לפגוע בהכרח בטענה המרכזית של הראל, אבל חבל שאין הוא מביע את עמדתו ביחס אליה, כמו גם שאין הוא מביע את עמדתו ביחס לריבוי ההתייחסויות של המגילה אל חיי העיר וביחוד אל ירושלים (ג 3-11; ד 4; ה 7; ו 4; ח 9-10 ועוד).
הראל רואה בעין גדי ’גן עדן בזעיר אנפין‘. עין גדי, הוא כותב, משופעת במים יותר מכל עיר אחרת ביהודה ושומרון, כולל תרצה וירושלים, ועל כן הולם אותה הכתוב ’מעין גנים באר מים חיים‘ (ד 15). היא גם משופעת בעצי פרי מגוונים. מבחינת שפעת המים ועצי הפרי היא כגן העדן שבו צמח ’כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל‘ (בר‘ ב 9). במרוצת הדורות הוצעו זיהויים בוטניים שונים לעץ הדעת: גפן, תאנה, חטה (ברכות מ ע“א) אתרוג (בראשית רבה פ‘ טו סימן ז), תפוח ועוד. הראל מזהה את עץ הדעת עם עץ התפוח המשגשג באזור עין גדי, ואת התמר, שמפריו מפיקים גם דבש וגם יין ’המשמח חיים‘ (קה‘ י 19), עם ’עץ החיים‘. לפי סיפור גן העדן, האשה התבוננה בעץ הדעת וראתה כי ’תאוה‘ הוא לעינים (בר‘ ג 6) ובשיר-השירים מתארת הרעיה את תאותה בזיקה לעץ התפוח. ’כתפוח בעצי היער כן דודי בן הבנים. בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי‘ (שיה“ש ב 3), וכן ’רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני‘ (ב 5).
לזיקה בין שיר-השירים לסיפור גן העדן בספר בראשית, שעליה מצביע הראל, ניתן להוסיף ראיה ספרותית. לפי סיפור גן העדן נגזר על האשה בראשית הימים שמערכת היחסים שבינה לבין אישה תהיה מערכת של תשוקה-שליטה: ’ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך‘ (בר‘ ג 16). גיבורת שיר-השירים מתקוממת נגד הגזירה הקדמונית הזאת ומכריזה בפה מלא ’אני לדודי ועלי תשוקתו‘ (שיה“ש ז 11)!
לזיהוי אזור עין גדי עם גן העדן יש יתדות במקרא, וניתן לדעתי לחזק את עמדתו של הראל בעניין זה. לפי בר‘ יג 10, לפני שה‘ השחית את סדום ואת עמורה היתה ככר הירדן כולה משקה. ’כגן ה‘’ ממש. ולפי חזונו של יחזקאל היא תשוב ותהיה כך בעתיד. במגילת הגאולה של יחזקאל (פרקים מ-מח) מצוי חזון על נחל פלאים שיצא מן המקדש, יזרום לכיוון ים המלח ויביא ליעדו פריון ושפע (מז 12-1). ראשיתו של הנחל בטפטוף קל ואחריתו בשטפון אדיר. מימיו היו בהתחלה ’מי אפסים‘, אחר כך ’מים ברכים‘, אחר כך ’מי מתנים‘ ולבסוף ’מי שחו, נחל אשר לא יעבר‘ (5). המים הרבים ממתיקים את מימי ים המלח, הוא מתמלא דגה ודייגים ’מעין גדי ועד עין עגלים‘ יוצאים לדוג אותם (10). המים גם מפרים את השממה ומופיעה בה צמחיה מופלאה. תיאור הופעת הצמחיה רומז לסיפור גן העדן. בסיפור גן העדן נאמר: 'ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל... ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן' (בר‘ ב 10-9), ובחזון הנחל נאמר ו'והנה מים יֹצאים מ...' (יח‘ מז 1) 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל...' (12).
ברקע נבואת הנחל נמצאת תופעת הטבע של שטפונות עזים היורדים מן ההרים אל אזור ים המלח ועין גדי. הראל מזכיר בספרו את השטפונות הללו: ’כאן במניפת הסחף הרחבה בחוף עין-גדי הגיעו השטפונות העזים של יובלי הנחלים ערוגות ודוד בעין-גדי, ששמו מעיד על גידול צאן פורה בו..‘ (עמוד 25). ’שיטפונות מדבר יהודה הם העזים ביותר בארץ... והם זורמים במדרון תלול של 1400 מטר אל שקע ים המלח בעוצמה ומשפיעים על האדמה, הצומח והאדם‘ (עמוד 46). הד לתופעה זו הוא מוצא בשיר-השירים: ’מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה‘ (ח 7).
דומה שמים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתו של מנשה הראל למקרא ולחקר ארץ ישראל. לא נותר לי עתה אלא לברכו שימשיך לפרוח כתמר, ושכארז בלבנון ישגה. על שכמותו נאמר ’עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו‘ (תה‘ צב 15).



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה