מַלְכוּת שְלֵמָה: הוידוי של בת שבע

שושנה ויג,
סופרת, משוררת, עיתונאית ופובליציסטית

שושנה ויג

חָיִיתִי כְּמוֹ אֶלֶף נָשִים 

מְעֻרְסֶלֶת בְּחֵיק קָצִין כִּבְחֵיק מֶלֶךְ

מְחַבֶּקֶת  מְחַיָּה וּמֵמִיתָה.

מֵעֲקָרוּתִי

עָמְדָה לִי

זְכוּתִי

לְשִפְלוּת חֲיַיּ .

מֵי נִדָּתִי

הִתְעַרְבְּלוּ בִּסְעָרוֹת חֲיַי

וְאֶת שֵעַר רָאשִי הַטָּמֵא 

בָּאַמְבַּט עַל גַּג הַחוֹמָה

הֵסַטְתִּי

אֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַמַּעֲרָב

לִבְרוֹחַ אוֹ לָבוֹא

 חָיִיתִי כְּמוֹ אֶלֶף נָשִים 

לָלֶדֶת וְלַעֲקוֹר אֶת הַיְּלוֹד

לְהוֹרוֹת וְלִשְאוֹב יָמִים

אֶל נְחָלִים בֵּין הַרֵי יְהוּדָה.

בֵּין עַרְבַּיִם  מַבָּטֵי הַנָּשִים

נָשְפוּ

קִנְאָה וּמָרוֹר

וּשְמִי נִשַּא בְּנִאוּף פִּיהֶן

מוֹרִידוֹת אוֹתִי שְאוֹלָה

עוֹד בְּטֶרֶם מָלְאוּ יְמֵי פְּרִי הַבֶּטֶן

וְהֵפַרְתִי בְּרִיתִי עִם אֵלִי

רַחֲמִי הָמְתָה בְּלֹא רַחֲמִים

וְכָךְ נֶעֶתְקָה נִשְמָתוֹ שֶל בְּנִי בְּכוֹרִי

בְּלֹא שֵם וָזֶכֶר 

חָיִיתִי כְּמוֹ אֶלֶף נָשִים

מַלְכָּה וּמְבוּכָה

קְרוֹבָה וּמְרוֹשֶשֶת

מַכְנִיעָה אֶת רִגְשוֹתַי.

גַּעְגּוּעַ אַחַר גּוּפוֹ שֶל אוּרִיָּה

אַחַר קוֹל אָהוּב רִאשוֹן

הָעוֹלֶה מִשְּדוֹת הַקְּרָב

וְסָבָה פָּנַי אֶל הַמֶּלֶךְ

אוֹצֶרֶת רִיסֵי עֵינַי עַל יְרֵכָיו 

כְּעוֹצְרִים חֲלוֹמוֹת בְּעָתָה

בֹּאנָה, הַרוֹחֲצוֹת,

טַהֲרוּנִי בְּמַיִם זַכִּים

הוֹבִילוּנִי לְבֵית עוֹלָמִי 

כַּעֲנִיָּה וְלֹא כְּאֶשֶת מֶלֶךְ

עָנִיִיּ גָּדוֹל מֵעָשְרִי

חֲטָאַי נְקִיִיּם

וְדַרְכִּי הָאַחְרוֹנָה

מְזַרֶזֶת מַלְכוּת שְלֵמָה

בְּנִי, שְלֹמֹה.

* מתוך, שושנה ויג, איפה את חיה, הוצאת פיוטית 2009