יום ראשון, 2 בפברואר 2014

מפעל 'מקראות' – פירוש מקיף לתורה מאת הרב ד"ר יואל בן-נון

אבי דנטלסקי, חוקר מקרא

אבי דנטלסקי
 לאחרונה התבשרנו על חניכתו של מפעל שאמור להוות אבן-דרך בפרשנות המקרא בישראל - מפעל 'מקראות' של הרב ד"ר יואל בן-נון, המהווה את אחת הדמויות המובילות בלימוד והוראת התנ"ך בציבור הדתי, ומהבודדים בציבור זה שאינו נרתע מעיסוק מחקרי במקרא. הסנונית הראשונה של מפעל זה יצאה לאור בתחילת ינואר 2013 בקובץ המצורף כאן: פירוש 'מקראות' לפרשת 'יתרו'  (PDF).
מקובץ לסדרה
הקובץ הוא למעשה קצה קרחון של סדרת ספרים עתידית, שקהל היעד שלה הינו כולם - "כל אוהב תורה וישראל" כלשון ההקדמה, ללא הבדל דת, גיל ומגדר. בכך הספר מתיימר להיות מעין 'מקראות גדולות'  במהדורה מודרנית ורב-תחומית - או יותר נכון, מעין סדרת 'דעת מקרא', או אנציקלופדיית ’עולם התנ“ך‘, שהם מפעל פרשנות רב-תחומי, בדגש מחקרי. עם זאת, מהקובץ שלפנינו מסתמן כי 'מקראות' הינו מפעל רחב היקף בהרבה הן מזה של 'דעת מקרא' והן מזה של 'עולם התנ"ך' – ובדברי ההקדמה משווים אותו המחברים למעין בית מדרש חי ותוסס, המציג מגוון היבטים הנובעים מהכתובים, ולא פירוש רציף של פסוק אחרי פסוק במתכונת קבועה.
אם לשפוט לפי הקובץ שלפנינו, היקפה המסתמן של הסדרה צפוי להיות עצום.  הקובץ העוסק בשמות יח-כ בלבד מכיל 176 עמודים, וזאת ללא התרשימים והתמונות שאמורים להתווסף לספר. כך למשל 72 עמודים (=40%) מוקדשים לפרשיית עשרת הדברים לבדה.
לשם השוואה, פירוש 'דעת מקרא' לשלושת פרקים אלו עומד על 68 עמודים בלבד, שלא לדבר על 21 העמודים (הארוכים אמנם) שהוקדשו לכך ב'עולם התנ"ך'…
המשמעות היא כי מדובר כאן במעין מפעל 'תורה שלימה' חדש, שישתרע על פני אלפי עמודים ומספר רב של כרכים, וזאת רק על התורה, ללא הנ"ך. יש לכך השלכה כמובן על הסיכוי (הקלוש) שסדרה כזו תעטר ספריות פרטיות, אך בעידן הדיגיטלי בו אנו נמצאים ניתן לקוות כי הסדרה תוצע בפורמט דיגיטלי, ברשת ו\או כאפליקציה.
מבנה הספר
מבנהו של הספר בהיר ונאה הן מבחינה צורנית והן מבחינה תוכנית. בתחילה מוצגת הפרשיה הנדונה ('סדר'), ולאחר מכן נפתחים חמישה מדורים להבנה מעמיקה של אותה פרשיה, כפי שניתן לראות בצילום משמאל: 'דרישה' (מדרשים ופרשנים), 'טעמים', 'לשון', 'מדע' ולבסוף - 'בינה', שהוא גולת הכותרת של המפעל.
הנה סקירה קצרה-ארוכה (לפי העניין) של כל מדור ומדור, עם מעט דוגמאות על קצה המזלג:
א. 'דרישה' (מדרשים ופרשנים)
במדור זה, תרומתו של הרב שאול ברוכי, מובאים ומוסברים מדרשי חז"ל, ופרשנים ראשונים (בעיקר) ואחרונים, סביב נושאים מרכזיים בפרשיה הנדונה, בליווי הערות קצרות, דברי קישור ואף ציונים לשינויי נוסח בין מהדורות שונות של המדרשים. אין ספק שנעשתה כאן עבודה רבה ויגיעה של ממש באיסוף, ויותר מכך בסינון, של החומר העצום. אבל נראה שמדור כזה יכביד על הספר, אם ייצא בפורמט מודפס, שכן כידוע, המקורות המובאים זמינים לכל דורש, וכמותם גם ספרי ניתוח רעיוניים של מדרשים ופירושים (נחמה ליבוביץ, יהודה נחשוני ועוד).
ב. 'טעמים'
לטעמי המקרא יש משמעות הן בהיבט הליטורגי (כיצד יש לקרוא את התורה בקהל), והן בהיבט הפרשני, אבל לא כל הלומדים מעמיקים בהבנת ההשלכות הפרשניות שיש למערכת הטעמים על הבנת הכתובים.
במפעל 'מקראות' יש מדור מיוחד לטעמים, והוא מציג אותם באופן צבעוני וברור בפרשיות עצמן, בשיטתו של מיכאל פרלמן המנוח. הצגה זו מהווה חידוש מרענן בתחום הזה, שנדמה לצופה מבחוץ כטכני ומורכב, וככה זה נראה בקובץ:


עם זאת, אין בקובץ התייחסות למשמעות הפרשנית העולה מחלוקת הטעמים, אלא רק ההצגה הצבעונית של הפיסוק, ואולי הדבר יושלם בהמשך.
ג. 'לשון'
במדור זה נדונות מילים וביטויים לשוניים חריגים בפרשיה, תוך הארתם מהזווית הבלשנית ומחקר הלשונות המשווה. כך מנותחות המילים המיוחדות בפרשת יתרו (וַיִּחַדְּ, עֲשֹׂהוּ, ישפּוּטוּ ועוד) ומוצעת ההשערה כי הדבר מצביע על השפעתה של הארמית על לשונו של יתרו המדייני. היא נתמכת גם מכתובת בלעם מדיר-עלא שבער הירדן הכתובה בדיאלקט ארמי. הניתוח הלשוני כולל גם הצעות מעניינות מאת אביו של המחבר, הד"ר יחיאל בן-נון, וחלקן עונות גם על קשיים פרשניים ומחקריים ידועים.
מדורי הטעמים והלשון נערכו בידי פרופ' יוסף עופר, ד"ר חנוך גמליאל, חנן אריאל ונריה קליין, והתוצאה בהחלט מרשימה. אך אם כבר בענייני לשון עסקינן, הביטוי 'עשרת הדברות' מופיע לאורך כל הקובץ, והוא מעט צורם. נכון הוא ש'דברות' עשויה להיות צורת הרבים הזכרית של 'דִּבֵּר'  (יר' ה 13), אבל דווקא בקובץ כזה ניתן היה לצפות שתבוא גאולה לכינוי המופיע בתורה עצמה: 'עשרת הדברים' (שמ' לד 28 ועוד). אגב, גם המושג השגור 'מקראות גדולות' הוא שיבוש דומה, שכן ’מקראות‘ הינו לשון זכר…
ד. 'מדע' (ריאליה מקראית)
בהקדמה לקובץ אומר יואל בן-נון שהרמב"ן לא חשש לשנות את פירושו לתורה עקב גילויים מדעיים, ומדור זה נועד להוות דוגמה ל'אקדמיה התורנית' ללימוד הריאליה המקראית שהרמב"ן ודאי היה פותח לו היה חי בימינו... וכך בפרשת יתרו אנו זוכים לדיון מרתק אודות ההשערות השונות בדבר מיקומו של הר סיני (כשהזיהוי המועדף הינו גֶ'בְּל סִין בִּישְׁר ליד סואץ, עליו טיפס בן-נון עצמו - כעדותו בקובץ - בעת שירותו הצבאי). כן יש דיון אודות משמעות השם 'קיני' וזיהויו - בין השאר - עם 'תובל קין' שהיה לוטש נחושת. ייתכן שהיה מקום להזכיר בהקשר זה את ההשערה שתובל קין = וולקן (הצליל דומה) הוא אל האש או הנפח המיתולוגי. יש גם בספר דיון מעניין בסגנון 'נשיונל-ג'יאוגרפיק' אודות משמעות הביטוי וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמ' יט 4), דיונים בממצאים מתחום הארכיאולוגיה והכתובות העתיקות ועוד.
ה. 'בינה' (סדר הפרשיות + פרשנות חדשה)
מדור זה נחלק לשניים: חלקו הראשון והקצר עוסק במבנה הפרשה, וחלקו השני והארוך בהרבה עוסק בפרשנויות חדשות פרי רוחו של בן-נון.
אל מול הנטייה הביקורתית לפרק ולפורר את המקרא, ובייחוד את התורה, אנו מציבים את ההיגיון של המבנים, שמראים במבט כללי את ההיגיון האחדותי.
זה הצידוק של המחברים לעיסוקם בסדר ובמבנה של הפרשיות, עיסוק שאכן לא זכה לתשומת לב פרשנית רבה. המחברים מוסיפים, בצדק, כי "בכל העולם כבר תופסת הגישה הספרותית בחקר המקרא מקום נכבד, גם כאלטרנטיבה לגישה הביקורתית הישנה".
לדעתי, החלק השני הינו ההצדקה העיקרית למפעל 'מקראות'. בן-נון מציג בו את חידושיו המעניינים, ואף הנועזים. שני סוגי ביאור יש פה:
סוג הביאור הראשון נועד לפתור את הקשיים המהותיים הקיימים בפרשיות הנדונות על פי 'הפשטות המתחדשים' בכל דור.  כך למשל מציע בן-נון פשר חדש ’להעלמותם‘ של ציפורה ובני משה מהסיפור. הדבר נבע לדעתו ממתח עז ששרר בין משה לציפורה, ואגב כך הוא מסביר גם את פשר סירובו של משה למול את בנו ואת נטייתו להתרחק ממקום מגורי חותנו. ניסיון מוצלח פחות, לטעמי, הוא הצעתו לפתרון הסתירה בין פרשת מינוי השופטים בשמ‘ יח לעומת דב‘ א. בן-נון מציע כאן מהלך דרשני מובהק המעמיס על ציוויו של משה דברים שאינם מפורשים בכתוב, בעוד שהפירוש הפשוט יכול היה להתבסס על אופיו המיוחד של ספר דברים.
סוג הביאור השני אינו נובע במישרין מקושי מסויים בכתוב אלא מהבנה שונה שלו מהמקובל. כך למשל מציע בן-נון הסבר מעין-פילוסופי (אך מעוגן היטב בכתובים!) למטרת החרדה הגדולה שנפלה על העם במעמד הר סיני. על פיו נועדה חרדה זו להעלות את ישראל מדרגת יראת המוות הנמוכה ליראה 'בחירית-חופשית' מה'. ביאור אחר מצביע על תיאורי התגלות ה' במקרא המזכירים בלשונם את מעמד הר סיני. לדברי בן-נון הדבר מעיד על היותו של מעמד הר סיני 'התגלות נודדת ומתמשכת'. ביאור ארוך נוסף מוקדש לניתוח המבנה הייחודי של עשרת הדברים. בן-נון מראה שהוא מורכב משנים-עשר (!) לאווים הכלולים בשתי חמישיות של דברות. הוא אינו מציין את האפשרות ש'אנכי ה' אלהיך' אינו חלק מהדיברות אלא הקדמה להן, ושהדיבר הראשון הוא 'לא יהיה' (הדיבר העשירי הוא 'לא תחמוד אשת רעך').
מה אין כאן?
כמתבקש מאופיו של המפעל, וככל הנראה גם מקהל היעד הדתי שלו, אין בו התייחסות ישירה לבעיות שעורר חקר המקרא הביקורתי - סתירות עובדתיות ותיאולוגיות, סימני עריכה מאוחרת וכדומה, וממילא אין בו כל אזכור ל'השערת התעודות'. ההערה היחידה המתייחסת במפורש לביקורת המקרא, מופיעה בעמ' 165 בדיון אודות הסתירה בין נימוקי השבת בעשרת הדברים שבשמות לעומת אלו שבדברים. אין במפעל גם התייחסות לשינויי נוסח, למעט דיון קצר בעמ'  139-140 ממנו עולה כי נוסח המסורה הוא המדויק ביותר מכל הנוסחים האחרים שהיו נפוצים בעם בימי בית שני.
אציין רק דוגמה אחת המוזכרת בקובץ בעקיפין, המהווה גם בעיית נוסח וגם בעיה 'תיאולוגית' – והכוונה לפסוק "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמ' כ 20) – פסוק זה מוזר מבחינה תחבירית, והוא מאפשר לכאורה הקרבה בכל מקום בניגוד לחוקי ספר דברים. תיקון נוסח ישן וידוע מציע "אֲשֶׁר תַזְכִּיר" (כגרסת הסורי), והשערה מחקרית ישנה וידועה מציעה כי ריכוז הפולחן למקום אחד בלבד מקורו בספר דברים המאוחר מאוד יחסית. אפשר לדון הן בהצעת התיקון והן בהשערה התיאולוגית, אבל הצעת הפתרון החלקית המובאת בקובץ בשם ד"ר יחיאל בן-נון, לפיה הביטוי "בכל המקום" הוראתו מיוחדת וכו' היא גם דחוקה וגם אינה עונה ממש על השאלה. 
עם זאת, גם חוקרי מקרא ימצאו בספר חידושים רבים ומגוונים, הן בתחום הלשוני, הן בתחום המדעי ובוודאי שבתחום הפרשני – וגם אם תובנות ביקורת המקרא אינן מובאות ככתבן, הרי שניתן לראות את ההתייחסות אליהן בין השיטין.
סיכום
מפעל 'מקראות' מאת הרב ד"ר יואל בן-נון, הינו מפעל יומרני, שמהווה מעין שילוב והרחבה-רבתי של מפעלי 'דעת מקרא' ו'עולם התנ"ך' שקדמו לו (אמנם בשלב זה רק על התורה, ללא הנ"ך). אך בניגוד למפעלים קודמים אלו, 'מקראות' אינו מציע פירוש של פסוק אחרי פסוק, אלא נוקט בדרך של פירוש עניינים, תוך שהוא מאיר נושאים מרכזיים בכל פרשייה במגוון היבטים – פרשניים, לשוניים, מדעיים ומחקריים. נושאים אלו מנותחים בהרחבה רבה, ועליהם נוספים גם פירושים מקוריים וחדשים של בן-נון עצמו, הראויים לתשומת-לב כשלעצמם. אמנם ישנה תחושה של 'תפסת מרובה', בעיקר בחלק של סקירת המדרשים והפירושים שאינו מהווה חידוש משמעותי, אך אם המפעל יוצע גם בפורמט דיגיטלי הרי שעודף המידע הזה לא יהווה בעיה, ולהיפך – הרוצה להיעזר בציטוטים ייעזר, והרוצה להחכים – ימצא את מבוקשו במדורים האחרים.

* גרסה מוקדמת ופופולרית יותר של מאמר זה התפרסמה בבלוג של בעל המאמר, ארץ העברים


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה