הרהורים על המשכן ומעמד השבת

ד"ר צפירה גתי,  לשעבר ביה"ס לאומנות, אוניברסיטת קייפ טאון

פרשת ויקהל, שמות  לה 1 - לח 20

ושוב, כבפרשה הקודמת תוך כדי התיאורים המפורטים של המשכן וכליו הוכנס קטע המדבר לכאורה ללא קשר על הוראת שמירת השבת (לה 3-1). חזרה גרידא פרשת ויקהל? נראה שקטע השבת הוא בעל משמעות.
זאת כיון שיש להניח שמלאכת בנית המשכן, העיצוב ועבודת האומנות היו תהליך שנמשך ימים רבים. ובינתיים עוברות שבתות. והשאלה היא האם בעיסוק כה מקודש כבניית המשכן יש להפסיק את המלאכה לאור קדושת השבת או עצם הקמת המשכן היא קדושה עדיפה.

התשובה לאור הכתוב היא, שקדושת השבת היא עליונה. מפסיקים את העבודה הצרופה על המשכן ומקיימים את מצוות השבת שהיא שבתון. וזה כה חמור עד שמי שיחלל ויעבוד בשבת מות יומת. עד כדי כך.

מתברר שהתורה רואה בשבת ערך מרכזי ביותר. השבת כלולה בעשרת הדברות ולא ימי ציון אחרים. כידוע עשרת הדברות זכו לשתי מהדורות. האחת בשמות כ' ורעותה בדברים ה'. שתיהן זהות בקשר לשמירה ולאיסורים אבל הנימוקים לשמירת השבת שונים. בשמות נאמר שהשבת היא שבת לאלוהים וזאת כציון לבריאה. ביום השביעי, לאחר שסיים את מעשה הבריאה בן ששת הימים, נח ה' וקידש את השבת. בעניין המן שניתן לישראל במדבר נאמר שיש ללקט ביום השישי מנה כפולה כיון שהוא לא יופיע ביום השביעי, השבת (שמות טז 29-25). יש לנו כאן תפיסה של ייחוד הבריאה על ידי ה' דרך מעשה סימבולי של מרחב-זמן, הוא השבת, שמצוין על ידי ההפרדה בין ימי החול - ימי העמל, העבודה - ובין יום המוקדש לה' לציון הבריאה. היום מקודש לפיכך על ידי ה' ולכן גם על ידי העם.

אבל מתברר שקיימת תפיסה נוספת לקדושת השבת, והיא בדברים ה'. זוהי אותה שבת, היום השביעי, אלא שהנימוק כבר איננו קוסמוגני, הבריאה, אלא סוציאלי-היסטורי הנסמך על יציאת מצרים: "וזכרת כי  עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה  ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' 15-12). יציאת מצרים מקבלת לאור ההשוואה עם השבת בשמות חשיבות עליונה, שאולי ניתן לראותה כבריאה. יציאת מצרים היא התחלה: העם, גיבושו והחירות זוהי התחלה הלאום. ואותה יש לציין באמצעות השבת. וזוכרים את חיי העבדות במצרים. החופש, שהוא כאן ערך עליון, מצוין במנוחה שכוללת לא רק את ישראל אלא גם את הגר, הנספחים, ואף הבהמה. יום שבתון כללי לכולם החיים בארץ. הסמל החברתי הוא כמובן משמעותי מאד בשבת ועם זאת בל נשכח את ערך החופש מעבדות, את משמעות עצמאות הגוף והרוח, שהשבת דרך ההתייחסות לאירוע ההיסטורי של יציאת מצרים, כבשה ומסמלת.

יש בזאת חומר למחשבה על ידי כולנו -- על מהות השבת שנתפסת במחזור החוזר על עצמו כמעין שגרה, ולא היא. השבת מסמלת ערך חברתי, מוסרי ודתי-תיאולוגי עליון.

עינת לנדיס-סטריקוב, הרהורים על חכמת הלב בפרשה

בפרשות האחרונות מופיעה שוב ושוב, כמילה מנחה, המילה "לב": "חֲכַם-לֵב", "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "נְדִיב לֵב" ועוד. מעניין בעיקר בפרשת "ויקהל" השימוש החוזר בביטוי "חֲכַם-לֵב".

מהי "חכמת לב"? במשלי י"ח 15 כתוב "לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת". ניתן להבין מכאן כי החכמה היא יכולתו של האדם להקשיב וללמוד, ושהלב הוא מקום משכנו של הידע. הלב הוא מקום משכנן של המחשבות: הן הטובות, "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ" (משלי ט"ז 9), והן הרעות, "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו' 5).

הלב הוא גם מקום משכנן של הרגשות: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה" (משלי ט"ו 3), ומכאן החשיבות של שמירתו: "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד' 23).

מה הקשר בין היכולת להקשיב וללמוד, הידע, הרגשות והמחשבות? הקשר לדעתי הוא המוסריות. כדי שהאדם יהיה מסוגל להקשיב באמת וללמוד מהיקום הוא נדרש שמחשבותיו תהינה ישרות ותמימות, שתהינה פתוחות ללמוד מאחרים ולקלוט גירויים מהסביבה. כדי שהאדם יוכל ללמוד מרעיו הוא חייב לתת לרגשותיו להתגבר על גאוותו, להיות מוכן ללמד גם אחרים ולחלוק את עולמו. הוא חייב להיות סובלני לדיעות חדשות וזרות. חלקו של הלב בהתנהגות המוסרית הוא בהתנהגות הישרה הנעשית בתום לב, התנהגות המונחית על ידי המצפון. לכן להבנתי, חכמת לב =התנהגות מוסרית.

ומה הקשר בין מוסר לבניית המשכן?

השימוש החוזר במילה "לב" נובע מרצונו של המחבר לומר כי בניית המשכן היתה אירוע מיוחד. המשכן הוא מבנה בעל ייעוד מיוחד ובנייתו דורשת מצב מנטלי מיוחד של השותפים בה. לבנייתו של המשכן לא מספיקה מיומנות ומומחיות מקצועית, ולא מספיק רק לדעת לבנות ולבצע מטלה. יש להצטייד גם במוסריות, בתום לב, בסובלנות, באחדות, ברוח התנדבות ועוד. 

מכאן אני מסיקה כי לסיפור בניית המשכן היה תפקיד חינוכי. לחנם את ישראל למוסר. אולי זו הסיבה שעל מלאכת בניית המשכן הופקדו דווקא אומנים. אפלטון טען שלאומנות יש כוח רגשי אדיר, והרגשות הללו מעבירים ערכים ולכן תפקיד האומנות הוא לחנך למוסר - וזהו כנראה היה גם תפקידם של סיפור בניית המשכן והסיפור על אותם "חכמי לב" שבנוהו - לתת לקהל הקוראים שיעור בהתנהגות מוסרית.