פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית
הבטחת ה' לאברם, "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יג, טו) נראתה לאברם כמתנפצת אל מול פני המציאות. לא היה לו בן שירש אותו, כפי שהוא אומר מתוך כאב: "...הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (טו, יג), ו"בן ביתי" זה הוא עבדו הנאמן של אברם, הקרוי "דמשק אליעזר" (פסוק ב). בתשובה לחששותיו מבטיח לו ה' שאכן יהיה לו בן יורש יוצא חלציו וכי מספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים ולהם יתן את ארץ כנען. בפעם הזו מלווים דברי ה' בטקס חגיגי אשר נודע במסורת היהודית בשם "ברית בין הבתרים". שם זה מצביע על מהלך הטקס: חמישה בעלי חיים – עגלה משולשת (כלומר: בת שלוש שנים), עז משולשת, אייל משולש, תור וגוזל – נלקחו בידי אברם, אשר בתר (חתך, נתח, גזר) את שלוש הבהמות והעמיד "איש בתרו לקראת רעהו" (טו, י). לקראת ערב נראו תנור עשן ולפיד אש עוברים בין חלקי הבהמות המבותרות. העשן והאש הם דימויים מקובלים לציון נוכחות האלוהים, כפי שמסופר למשל על הופעתו במעמד הר סיני "בקולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז) או בהנחייתו את עם ישראל בדרכי המדבר בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה. במעמד הברית הזאת נראה ה' כעובר בין "גזרי" הבהמות, ובזה הוא אישר את הבטחתו וקיבל על עצמו את ההתחייבות לקיימה. בכתוב היחיד הנוסף במקרא שבו נזכר טקס דומה (ירמיה לד, ו-כב) מסופר על העם ועל השרים שכרתו ברית שעניינה בשילוח עבדים לחופשי: “ויעברו בין הבתריו" של העגל המבותר (שם, פסוק יח). (ושימו לב: הניב "כרת ברית" מקורו בנוהג זה של כריתת בעלי חיים בטקס הברית!)
 |
| ליליין, ההבטחה לאברם |
טקסים דומים מוכרים לנו בקרב עמים קדומים אחרים, ומתיאוריהם ניתן להתוודע אל המשמעות הסמלית של ביתור הבהמות. בברית שבין מלכיהן של שתי ממלכות בצפון סוריה במאה השמינית לפני הספירה – בר-גאיה, מלך כתר, ומתעאל מלך ארפד - נמצא כתוב (בתרגום מארמית): "אם ישקר מתעאל לבר-גאיה, ייגזר מתעאל וייגזרו שריו כמו שנגזר עגל זה". בבבל העתיקה נהוג היה שבעל הברית היה ”נוגע בגרונו“ בזמן שכרתו את צווארה של הבהמה, ובממלכת מארי שעל גדות הפרת התיכון (בסוריה סמוך לגבול עם עיראק) דיברו בניב המקומי על "קטילת עיר" (=חמור צעיר) כשהכוונה היתה לכריתת ברית. לפי המיתוס הבבלי, אפילו האלים ”הביאו נפשם באלה, במים ושמן נשבעו, נגעו בגרונם" כאשר המליכו את מרדוך כמלך האלים. כללו של דבר: טקסי הברית, כמו זה שאברם היה עד לו, נועדו לתת יתר תוקף למילות הברית, והדגימו לכורתי הברית את הגורל המר הצפוי למי שיפר אותה.
אבל אליה וקוץ בה. במשך המעמד ובאווירה מסתורית ומאיימת הוסבר לאברם שהברית העומדת לאישורו תמומש רק לאחר שתעבור על בניו תקופה של ארבע מאות שנות שעבוד ב"ארץ לא להם" (דבר שמומש בסופו שלדבר בשעבוד מצרים). רק לאחר מכן ”יצאו (משם) ברכוש גדול" כדי לחזור ולשבת בארץ המובטחת. סיבת הדחייה: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (פסוק טו), היינו: חטאם של יושבי כנען לא הגיע עדיין למלוא מיצויו. הסבר זה מציג את קורותיהם העתידיים של בני ישראל כנבואה מראש, ואף מבקש לתת מענה לשאלה מוסרית שהטרידה דורות: באילו נסיבות ניתן להפקיע את הבעלות על הארץ כדי להעבירה מעם אחד לעם אחר? תשובת הכתוב: התנהגותו של העם היושב בה מכריעה, וכשחטאיו יגדישו את הסאה, יינשל אותו עם מאדמתו, וזו תינתן לאחר. תפיסה היסטוריוגרפית זו חוזרת שוב בדברי משה אל הדור העומד להיכנס לארץ: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך" (דברים ט, ה). יתרה מזאת: אין לעם ישראל סיבה לחשוב שהוא נהנה מעדיפות בזכות הברית שהעבירה אליו את הארץ. ספר ויקרא, בדרך המיוחדת לו, הכפיף את ישראל למערכת מוסר כלל-אנושית והזהיר את ישראל מפני עשיית דבר תועבה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח), משמע, שארץ ישראל לא תסבול מעשה תועבה מכל גורם שהוא.
עצם העלאת הנושא הזה מצביעה על כך שכבר בימי בית ראשון היו שהתמודדו עם שאלת צדקת המהלך שהביא להתיישבות ישראל בארץ כנען ולאדונתו עליה ועל תושביה. והשיבו השואלים: לא חילו ולא כוחו זיכו את ישראל בארצו, כי אם החסד שהעניק ה' לעמו בברית בין הבתרים. הענקה זו חייבה את בניו של אברהם לשמור את ”דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית יח, יט).
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, לך לך (תשס"א 2000)
יעקב יצר גרעין שבטי של 70 נפשות, שמתוכן עתיד היה לצמוח העם העברי.
השבמחקכבר בשלב זה נוצרה בעיה, כנען הייתה מאוכלסת ולא אפשרה צמיחה כלכלית והתפתחות מספרית של שבט הנודדים העברי, אשר אין לו חזקה קרקעית. בבעיית הצפיפות נתקלנו במספר אזכורים בספר בראשית.
1. הארץ לא יכלה לשאת את לוט ואברהם בו זמנית, ולכן הם נפרדים.
2. הסכסוכים על מקורות המים בין אברהם לבין התושבים המקומיים.
3. סכסוכים דומים בתקופתו של יצחק.
עדות לחולשתו של השבט העברי הקטן אנו מוצאים בספר בראשית :
1 .בכל עימות על מים ,קרקע או מרעה לאבות הייתה מדיניות קבועה – לוותר ובשום אופן לא להיגרר לעימות של לחימה עם תושבי הארץ .
2 . כאשר שמעון ולוי נוקמים את כבודה המחולל של דינה אחותם יעקב מתמלא חרדה " ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי " .
3 . אברהם קנה את מערת המכפלה ואילו יעקב קנה ליד שכם חלקת קרקע למגורים במאה קשיטה (בראשית ל"ג-19) ומאומה לא נלקח בחוזק יד.
השבט הקטן והחלש היה זקוק "לחממה" מוגנת שתאפשר ריבוי טבעי מרבי ללא התנגשויות דמים מיותרות ומוקדמת עוד בטרם הגיע העם לעוצמה מספרית מספקת. ולכן הבחירה נפלה על מצרים.
אימפריה זו ידעה איום חיצוני אחד בלבד (ההיקסוס) במשך אלפי שנים, ולכן נטוותה תכנית שתביא להשגת המטרה שהיא יצירת האומה העברית. יוסף כאילו תוכנן מראש כדי להוציאה לפועל.
המצרים תיעבו את רועי הצאן ולא יכלו לשאת את נוכחותם, כפי שהשתקף הדבר בבראשית מ"ג - יוסף מתדרך את אביו כיצד לקבל את ארץ גושן כדי להבדל מהמצרים ולא להגיע לעימות עד שיגיעו למסה מספרית שתהווה גרעין לעם וכך להגשים את תוכנית "החממה" בראשית מ"ו:
33: "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם?
34: ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן"
יוסף תכנן מראש את הבקשה מפרעה ואפילו איתר את האזור המבודד והמתאים לעברים ואכן פרעה הזמין את השבט העברי להתגורר בארץ גושן, וכאשר התרחשה יציאת מצרים הם יצאו משם כעם גדול, כפי שאומר משה בספר דברים פרק י'
22: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה
ועתה שמך יהווה אלוהיך ככוכבי השמים לרב"
מצרים הפורייה והבטוחה נתנה מקלט איתן במשך 260 שנה לעברים ואפשרה לשבט הקטן להתפתח בתנאי בידוד לעם כה רב, עד כי עורר את חששות המצרים, ולכן הם שעבדו את העברים ויצרו את התנאים למבצע השחרור היסטורי של משה, וכך הושלמה התכנית ליצירת האומה העברית.
התכנית, שהחלה בבחירת אברהם בצורה שרירותית כביכול, והמשיכה בירידה למצרים, ולאחר השגת מטרת הריבוי משה הוציא את העם משעבוד באותות ובמופתים כדי שיזכרו עד לדור אחרון. בארץ גושן הסתיים השלב של יצירת המסה האנושית לאומה העברית, ושם למעשה תם ספר בראשית המציג את השלבים מבריאת היקום ועד יצירתו של עם ישראל.
המצרים שימשו כלי בידי אלוהים כדי להשיג את המטרה ולכן הם פעלו לא מתוך רצונם החופשי אלא בהכוונה של אלוהים. בהמשך אלוהים "מתקן"את העוול שנעשה למצרים כפרט ולמצרים כאומה אנו רואים את הפרדוקס שלמרות מה שעוללו המצרים לעם ישראל הם לא רק שלא נודו אלא אפילו לא היו פסולי חיתון לעם ישראל .אפילו נקבע כי "מצרי לא תתעב". לעומת זאת עמלק והכנענים נידונו להשמדה ואילו מצרים אפילו לא קוללו אבסורד? לא. אי אפשר להאשים עם שלא היה אחראי למעשיו.…