יום חמישי, 14 ביולי 2016

שני סיפורים, על קללת הפחד ועל ברכת הנאמנות: וינייטה לפרשת בלק

יצחק מאיר, איש רוח ואיש חינוך. היה שגריר ישראל בבלגיה ובשוויץ.

Bartholomeus Breenbergh - Coastal Landscape with Balaam and the Ass 

שני סיפורים מתרוצצים בבטנה של פרשת בלק, עד שבאה שירת בלעם ומאחדת אותם לסיפור אחד. הסיפורים השניים עושים דרכם במקביל ועיתים הם כמו חונים יחדיו, אבל אין לטעות, הם שניים.
 האחד מתחיל במצרים. בלק בן ציפור, מלך מואב פותח את איגרת הזמנת הקוסם הגדול בלעם להגיע מפאתי פתור הרחוקה עד לארצו להושיעו מאימת ישראל, בתיבות, "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ה'). על פי מי שהיה מלך מואב בעת ההיא, מצרים הייתה הזירה בה נתגלה כוחו המגי של עם העבדים שלא היה חמוש אלא באמונה באלוהים מסתורי שזיהה עצמו בשם האניגמטי "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ועליו אמר המלך המוקף באלוהויות הרבה, "מִי י.ק.וָ.ק אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ.ק.וָ.ק, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה', ב').
לא היה יכול להיות הסבר רציונלי, מדעי אם תרצה לומר, ליציאת ההמון הנקלה, הרמוס, הרפה על פי כל קנה מידה ידוע מזרועות הפלדה של מעצמה אדירה כמצרים אלא בעובדה כי כוחות אל-טבעיים לקחו אותו תחת חסותם, וכל כלי אשר יוצר עליו לא יצלח לבד מכלי הכישוף, או הקסם. מואב, שהייתה ודאי מצוידת ככל מעצמה צבאית מקומית במיטב החיל, לא האמינה שיש בכוחה הפיזי החזק אלף מונים מכוחו הפיזי של ישראל להסיר מעליה את האיום של פלישת האספסוף המשוחרר שכוחותיו אל-טבעיים והביסו כל מניין.  היא הייתה מבוהלת פן "יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (שם ד'). ישראל דמה לארבה, לאותו ארבה שעל פי השמועה שהדפה גלי אימה אל פנים כל המזרח התיכון הידוע היכה את מצרים ועליו אמר משה, מושיעם המופלא מאדם של אחיו העבדים לפרעה, "אִם-מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ.  וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ" (שמות י',ד'). 'אותו ארבה יושב עתה מולי ', כתב בלק בן ציפור באיגרתו לקוסם בעל המוניטין מפתור, אלא שאז הוא כיסה את עין הארץ, קרי את השמש, כי בני האדם על הארץ לא ראו אור מבעד ללהקה הצפופה של הארבה האימתני, ועתה ההמון צפוף עד שאין אמה על הארץ שאינו מכוסה בכפות רגליו היחפניות, אבל ישראל הוא אותו ישראל  אלא ששם היכה הארבה בשמו את פרעה ועתה ישראל עצמו היה לארבה. 
מואב לא הייתה האומה היחידה שפחדה פחד א-רציונלי מיהודים. היא לא הייתה יחידה לשגות למנות את מספר היהודים בסרגל מדומיין שהעלה את מספרם לממדים דמיוניים ומדד את השפעתם על סדרי עולם החומר והפיננסים והתרבות מדידה שכולה גוזמא פרועה הלובשת סטטיסטיקות הזויות. הפחד מפני השונה היה לפחד מכוח עליון לא נודע העוין את האומות  הטבעיות כולן ומעניק לעדה הקטנה בה בחר תמורת בחירתה אותו, חסינות גורפת מנקמת הצדק הארצי, ומכשיר את  העורמה בה הוא גובר על החוכמה המצויה, ואת התעוזה לעשות בדינים כטוב בעיניו, הכל כדברי אחד מגדולי המתייראים מכוחו המגי של היהודי, המן בן המדתא שסיכם את מסכת פחדיו בפסוקים הידועים, "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג',ח'). 
איגרתו של בלק אל בלעם היא איגרת המתחייבת לשלם מלא שכרו של גדול כוהני המגיה -האנטי-מגית במרחב. "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ  כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר ,כ"ב) . הוא הניח כי אין לו לבלעם נאמנות אלא למומחיותו. הוא נודע כקוסם שאינו סוכן של כוח גדול הימנו אלא כמושל לבדו בכוח מילותיו בעולמות אליהם אין לאנשים מן השורה קוד גישה. למילים הידועות לקוסמים הגדולים לבדם יש כוח לחדור דלתי שמים נעולים. השפה היא כלי להעברת מידע נחוץ  ואינפורמציה  מועילה בין בני אדם, אבל בפי הקוסם היא בעלת סגולות מאגיות המשנות גורלות, הגויות או כתובות, אמורות או מוצפנות בכתב בקמעות. שלומם של החיים ושל המתים תלויים במילות הקסם. ארונות הקבורה של מלכי מצרים הקדמונים היו מקושטים שירה נעלה שליוותה את הנפטרים בדרכם הארוכה אל מנוחתם האחרונה בשמים. שירה זאת נתקדשה. לחשים על ערסו של תינוק נולד הבטיחו את דרכו בחייו הבוגרים ובלבד שמי שלחש את הלחש היה בקי בלחש ומקושר אל אלוהי כל הלחשים כולם. מי שלעומת זאת היה כשיר גם לנעוץ קללה נמרצת בגורלו של אדם זולתו, היה לאיום שרק קוסם בכיר ממנו יכול היה להרגיעו.
 היו מילים שנמלטו כביכול מחדרי הכספות של הקוסמים והפכו נחלת הכלל, כגון "אברא כדברא", או כגון הסיפור המובא במסכת פסחים, דף קי"ב, עמוד א' " תנו רבנן, לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי " קרי המלאך הממונה על מכת הסנוורים. הגמרא שואלת מה יעשה אדם והוא צמא, ומשיבה כי אם הוא בקרבת אנשים יאמר להם בנקיבת שמם כי הוא צמא וישתה, ואם הוא ליד הנהר לבדו, יאמר כמדבר על עצמו, "אמרה לי אימי איזדהר משברירי (היזהר מן המלאך שברירי ואמור) שברירי ברירי רירי ירי רי צחינא מיא בכסי חיורי" (שתה מים בכוס לבנה). לו נכתבה כל מילה תחת חברתה היו כולן עושות משולש והיה נרמז בו שפגיעתו של המלאך המסנוור הולכת ומתמעטת מ'שברירי 'בשורה העליונה ל'רי' בתחתונה האחרונה. כך נכתבה גם השבעת הקסם אברא כדברא. אבל כאמור, לא לזוטי קסמים עממיים מעין אלה קרא בלק בן צפור את בלעם. קללתו הייתה מוערכת כרדיקלית. לא היה אל שיכול היה לעמוד בפניה. הוא היה יחיד בדורו שהיה מצויד בנשק הלא קונבנציונאלי של המילה המאגית המקללת. זה סיפור אחד.
הסיפור השני התחיל בארם נהריים, באמור ה' שהיה לאלוהי ישראל לאברהם, "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.  וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹתה הָאָדָמָה (בראשית י"ב, א'-ג'). זהו סיפור של נאמנות כפולה. בלק בן ציפור לא העלה אותו על הדעת. בלעם הסתיר מלקוחותיו הפוטנציאלים את העובדה כי הוא מקיים קשרי קוסם גם עם אלוהי ישראל. את עצמו לא הוליך שולל. הוא ידע כי כוחו, כל כמה שהוא מוחץ, תלוי  בקבלת חסותו של מי שכוחו גדול משלו. הוא היה סוכן כפול, של האלים השליטים על גורל האומות במרחב השמי ושל האל שזה מקרוב הגיח כשליט על גורל ישראל וככל הנראה על יותר מגורל האומה הנולדת הזו בה בחר משום מה. הוא נענה להזמנת בלק ובא, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא צריך היה לגלות למזמינו הנישא המופתע, כמעט הנבגד, כי הוא חייב לקבל את אישורו של האל הדומיננטי לאותו אירוע. והנה, באישון לילה החזיר אות אלוהי ישראל אל אחור בזמן , " ...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם, י"ב). כאשר אמרתי לו לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ ...אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ והוא נענה, הבטחתי לו לאורך ימים וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.  הבטחתי. לעולם לא אשיבנה. 
כאן מתפתח הסיפור לעלילת התמודדות בין הקוסם היהיר שאינו כופר במציאות האלוהים אולם הוא מבקש לקבוע אחת ולתמיד מי בראש, אברהם או הוא. על האלוהים לבחור, אבל רק אחרי קרב, בין נאמנות לאב קדמון שהעמיד לקט גדול של עברים שהיו לעבדים לבין  הכרה בגדולתו של מכשף שאין אומה עשירת תרבות בעולם הידוע חוסכת ממנו את הערצתה. הוא מודה כי ההכרעה היא בידי האלוהים "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (שם, "ח).  אבל הוא מוכן להיאבק כדי להביאו לבחירה חדשה, בחירה שלו, במלא הכניעה לסמכותו, אבל בחירה חדשה שתתבטא לעין כל ב "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" שיעביר מן העולם את ההבטחה הנושנה "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". ייאמר כאן כי ההיסטוריה שאינה חוזרת על עצמה אבל אינה שוכחת דבר, זוכרת את הניסיון הזה לכוף על אלוהי ישראל בחירת בן בכור חדש במאמציהם של אנשים המאמינים בו ומפני שהם מאמינים בו הם תובעים בחירה חדשה. בלעם ראה עצמו ראוי להתמודדות הזאת. בה הכירו חז"ל  באומרם כי אמנם לא קם בישראל נביא כמשה עוד אבל באומות קם כמוהו, ובלעם שמו, ואף על פי כן...
הדרמה הגדולה היא המפגש בין שני הסיפורים. הקוסם הגדול אינו פותח את פיו לקלל ויוצאת ברכה. לא. הוא שלוח האל. אין  כלל קללה בפיו. רק ברכה. אלוהי ישראל גובר עליו בטרם ינסה לקלל . "הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (שם כ"ג,כ'). בלעם רצה אחרת. ניסה. נכנע. לו הצליח, לא הייתה זאת תשלילה של הברכה, והברכה לא הייתה מופעה המאיר של צל הקללה. לעולם לא נדע איזו קללה נמרצת היה בלעם מקלל לו לא הכניע אותו האלוהים , לו לא היה שומר הבטחתו לאברהם. אבל יודעים אנחנו, הדברים כתובים בשערי בתי הכנסיות אלפי שנים בכל ארבע קצוות הארץ , מה ברכה ברך בלעם שנכנע לאלוהי אברהם כשאמר " מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ג,ה').
סיפורו של בלק בן ציפור כתוב בשערי בתי הכנסיות שנשרפו. סיפורה של הבחירה הנצחית באברהם יצחק ויעקב - בשערי כל בתי הכנסת העומדים כמקדשי מעט בעולם לעולם.


ערב שבת בלק התשע"ו

אין תגובות:

פרסום תגובה