יום חמישי, 28 ביולי 2016

הנאה צרופה: וינייטה לפרשת מטות

 יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר


הלשון מסכימה כי המשמעות של  הפעולה "להניא" משורש נ-ו-א , היא למנוע ביצוע של מעשה שהיה רצוי בעיני העושה מלכתחילה, ובגין ה"הנאה" הוא נבלם או סוכל. אבל אין הסכמה אחת על איך עושים זאת, איך מניאים, אולי מפני שאנשים שונים לא רק "מונעים" (משורש נ-ו-ע, אנטונים גמור ל נ-ו-א הקרוב לו קרבה מוצהרת בשתיים - הראשונות והקדומות - משלש אותיות השורש) מאיצים, ממניעים שונים, אלא נבלמים מעשות פעולה מ'מניאים' מגוונים. אפשר שיש בכך טעם אמת, אך נראה כי מכל מקום, ללא קשר למבנה האישיות של פרט זה או אחר, עצם פירוש השורש של המילה ושל הנגזר ממנו איננו חד משמעי.

ניכרים הדברים מתוך הכתובים. כלל גדול אמרה תורה "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ,לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ. כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג'). לא רק נדר, התחייבות מפורשת בתבנית נוסח משפטית,  מחייב, אלא כל מילה היוצאת מפיו של אדם עטופה קדושה, והיא מתחללת, המילה וקדושתה, אם מוצא שפתו של אדם מופקר. הנה כי כך חוזה בעל פה איננו שני במעלה לחוזה חתום. החתימה אינה מוסיפה ואינה מורידה מן המחויבות הערכית לקיים התחייבות. היא אינה אלא ראיה שהייתה התחייבות. היא אינה 'משפרת' אותה. הכלל המוסרי נשאר כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. אכן רוב פרשני המקרא מסכימים כי לֹא יַחֵל הוא "לא יעשה דבריו חולין" (כגון רש"י).
בקונטקסט של נדר מדברת התורה גם בנערה, בשלה דיה למרות שלא הגיעה לגיל הבגרות המשפטית לקבל אחריות על מוצא שפתיה והיודעת כבר מה בין נדר בלשון נדר לבין אמירה פורחת בעלמא, צעירה הנמצאת עדיין ברשות הוריה, הנודרת להימנע משתיית יין, (כך, למרות שהכתוב אינו אומר ממה הדירה עצמה, יש מסורת פרשנית עליה חוזר גם כפי שייכתב למטה המהר"ל. אני מניח כי התובנה הייתה כי הנערה נטתה להתנסות בנזירות כדרך הפורשים מחיי בוני בית בישראל, והתחילה במימוש הפנטזיה הזאת בהינזרות מיין)"וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, ... וְהֶחֱרִישׁ לָהּ ... וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ. וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ-כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם, וַה'  יִסְלַח לָהּ, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ" (שם,ו'). המשמעות ברורה. הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ משמע הביא אותה להימנע ממה שגזרה בפיה על עצמה. אבל איך? רש"י אומר "הנאה זו איני יודע מה היא"! על פי ה'ספרי', "הנאה זו הפרה" של הנדר עצמו, כלומר בנסיבות האמורות יש סמכות ביד האב לבטל משפטית את חלות הנדר ולומר לביתו  בלשון האמורה במסכת נדרים ז', ב', "מופר לך". המהר"ל מפראג, בספר "גור אריה" - פירושו על רש"י, מרחיב ואומר  כי ודאי שרש"י ידע אל נכון שהנאה היא מניעה. אבל לא ידע "באיזה דבר הוא מונע אותה מן הנדר". אם אמר "מופר לך" - הנדר הופר, כי על  חלות הנדר יש לאב סמכות, וזו זאת הפעם משמעות "הניא", והיא שותה. אבל אם רק "אמר לה  אביה 'שתי יין',  ולא הפר הנדר",  כלומר, הפעיל את סמכותו ההורית על ביתו, לא  סמכות משפטית במבטלת חלות הנדר, "אסור לה לשתות".
יש על כן 'הנאה' – במקרה זה של נדר היא תופסת - באמצעות שימוש בסעיף משפטי, בלשון החוק "מופר לך". אבל יש 'הנאה' – במקרה הנדון היא לא תופסת, אבל  אם היא נזכרת משמע היא קיימת – באמצעות הפעלת סמכות הורית הבאה לכלל ביטוי בלשון שאינה שאולה מן החוק. הבה נעלה על הדעת תסריט שונה בו הנערה גזרה על עצמה  בלשון נדר להשתתף ברכישת אלכוהול בתוך חבורת ילדים השותים לשוכרה לא עלינו, לא להיבדל, ולשתות אף היא, ואביה שמע והוא נחרץ להניא אותה. יכולה ה'הנאה' מן הגזירה הזאת להיות 'את קטינה, ועל פי חוק אין נדרך נדר ומכל מקום אין אדם מתנה על מה שכתוב בחוק', ובכך נקבע כי הנאה זו הפרה. אך אפשר שה'הנאה' יכולה להיות "אני אביך מצווה עלייך להפר כל שהבטחת בעניין זה לחברייך" והנדר לא הופר והיא שותה, ויכול שה'הנאה' אינה צריכה לדיבור כלל, ומה שהניא הוא שהנערה ראתה עם בואה להתחבר לשתייה הפרועה את דיוקן אביה עולה לעיניה כנגדה, ומתוך יראה, מתוך ייסורים התוקפים אותה כי במודעותה היא מאכזבת את אביה אכזבה כואבת, היא נמנעת מן השתייה, או אז ה'הנאה' נובעת מתוך הרצון הפנימי של הנערה ואם היא שותה, היא מפירה נדרה ועוברת במודע על חוק נדרים. לא שהתיבה "להניא" חמקמקת, לא "שלא ידענו מה היא" כדברי רש"י אלא שהמערכת המניעה עשייה והמערכת המניאה מעשייה, גם המאיצה  גם הבולמת, היא מערכת  כפולה בה העובדה עצמה נעשית חמקמקת.
אמירה זאת טעונה בירור. שוב נלך לכתובים. ערב כניסת ישראל לארץ, פונים ראשי שבטי ראובן וגד הרועים מכבר בשטחי יעזר וגלעד עשירי המרעה שהוכו לפני בני ישראל למשה ומבקשים, "אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן" (במדבר ל"ב, ה'). יש ביד משה סמכות לגאלית לתת את הארץ הכבושה אחוזה לרועי ראובן וגד. המלחמות על חבלי הארץ האלה כבר תמו. הרועים כבר רועים בבטחה. המשפט אינו מונע את הסיפוח כי אפילו סיפוח אין כאן, ואף על פי כן משה דוחה תחילה את הבקשה נחרצות מטעם מפורש של חשש הנאה, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, ה' "? (שם,ל"ב,ו'-ז').  הנאה זו מה היא? עובדה? היאך היא עובדה ובני גד ובני ראובן לא עשו דבר כדי להניא את אחיהם מלצאת למלחמה על ארץ כנען.
השבטים הנכנסים לארץ לא נודעת, הם אלה שיניחו כי בני גד ובני ראובן בחרו ביעזר ובגלעד מפני שכנען היא ארץ גזירה. בני גד ובני ראובן לא דיברו על כך. הפרגמטיזם שלהם לא היה פעיל בסיכול אקטיבי של קיום מצוות כיבוש הארץ. כובשי הארץ, כך הניח משה, כך יפרשו את הפרגמטיות הזאת כאילו אינה אלא מכוונת נגד אחיהם וזה עיקר, וה'הנאה' שלהם, אם קיימת ואם הזויה, אינה מעלה ואינה מורידה.
משה עצמו לא שמע דבר מפי השבטים. לא הייתה עובדה כזאת, אבל כיוון שהוא חושש כי כך, באורח מוטעה אולי אך בלתי נמנע, יפרשו השבטים את המשאלה, הופכת העובדה שטרם הייתה לעובדה שכבר מוסמרה במציאות. לא הייתה 'הנאה'  בפועל. אבל מעתה, למן הרגע שמשה ניבא אותה - היא נהייתה.
 מרתקת עד לאין שיעור ההיזכרות של משה במעמד זה בחטא המרגלים. גם אותם הוא מאשים ב'הנאה'. " כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ". (שם,ח') מה זה " כֹּה עָשׂוּ" ? ביקשו כמותכם להישאר מחוץ לגבולות כנען? האמנם? לא כי, "כֹּה עָשׂוּ" משמע כשם שאתם 'מניאים' כך הם 'הניאו'. אבל הם לא  הטיפו לשבט משבטי ישראל להימנע מכניסה לארץ. ה'הנאה'  לא נבעה מפעולת סיכול שלהם אלא ממה שפירשו בני ישראל, מתוכם, מפחדיהם, מחרדה שמא אינם בשלים למלחמה בחיל העממים. הם הסיקו מליבם כי המרגלים מדווחים דיווח 'מניא', וכיוון שכך פירשו, ומכוח ההבנה הזאת גם מרדו, הפכה ה'הנאה' לעובדה. העובדה שלא הייתה עובדה - נהייתה עובדה ולא עוד אלא זיכרה הקרין עתה על העובדה החדשה שגם היא לא הייתה עובדה והעצימה אותה לממדים של חטא לאומי העלול להמיט אסון גדול מן הראשון על ישראל " וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים,  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל.   כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה" (שם ,י"ד).  וכל זה מפני שבני גד ובני ראובן ביקשו בתמימות רשות, שאמנם ניתנה להם, להתיישב ביעזר ובגלעד? זה כוחה של 'הנאה' כשהיא יוצאת לדרך מפרשנות של מניעי הזולת שדבר אין לה עם העובדות? זה משמעה של העובדה?
מי שברוב ביטחונו ברציונליות שלו מחשיד ביוהרה גלויה את משה בהעצמה של חשש אל מעבר ליאומן, אינו מבין כי משה פירש נכון את כוחה של 'הנאה' הנובעת מהפיכת החשד בכשרים לעובדה שמנהיג אינו יכול להתעלם ממנה, כי קשה עובדה היוצאת לדרך ממה שהיינו מגדירים היום כאמונה אדוקה בקונספירציה מעובדה היוצאת לדרך מעולם ברור של סיבות ומסובב רציונלי.
סוף דבר נמצאה הדרך הנבונה להשיב את העובדה העובדתית אל כנה והוסרו המניעים הקשים ל'הנאה' המאיימת, בסיכום משותף ומקויים בין בני גד ובני ראובן לבין משה וכלל ישראל. התבונה סילקה את החרדה והחזירה לרציונליות את הבכורה. בני גד ובני ראובן מצדם אמרו וקיימו, " נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן; וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן "' ומשה נענה וקיים "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן:  הָאָרֶץ, לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת--עָרֵי הָאָרֶץ, סָבִיב" (שם,ל"ב-ל"ג) .
דומה בעיניי כי התורה לא הייתה מרחיבה כל כך בסיפור שלא שינה כמעט דבר בהיסטוריה של ארבעים שנות הנדודים הדרמטיים במדבר, למן הפדות ממצרים ועד לכניסה לארץ המובטחת, אילולא ראתה בפרגמנט הסיפורי של בני גד ובני ראובן איור לסיפור האוניברסאלי של עימות הנהגה רציונלית עם ציבור שהחרדה או אפילו הפחד מפני חרדה, לשות חשדות שאין להם בסיס לעובדות שהופכות בסיס למציאות. אמרו כבר חכמי ההתנהגות כי כאשר בני אדם מגדירים מצב דברים מופרך לריאליה, הוא שוב לא מופרך אלא ריאלי בתכלית.  אי אפשר להניא אותם מגלוש  במדרון לבור הזה העלול להמיט אסון. גם אי אפשר להניא בחוק אלא כשיש הסכמה לראות בחוק סמכות המחייבת את הכל. כמו כן אין אפשרות להניא עם מהפוך הלוך רוח פסימי ומופחד לעובדה חותכת, בהפעלת כוח, חקיקה, סנקציות. אפשר להניא, ומצווה להניא, בתבונה, בהידברות, ביצירת בסיס רציונלי משותף המחזיר  עטרה רציונלית ליושנה. המילה 'להניא' משורש נ-ו- א אינה חמקנית.  היא מילה הנותנת מרחב יצירתי כדי שבעלי תבונות יפרשוה בתבונה.

ערב שבת מטות התשע"ו




אין תגובות:

פרסום תגובה