יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

אהבת שכם

אמתי מור, האוניברסיטה העברית

חבורה של כשמונה זקנים היו יושבים בדממה סביב נרגילה אחת ושותים תה צמחים מרוכז וחזק בספלי חרס קטנים. לכולם היו שפמים לבנים ומסולסלים, מנהג בני העיר שתקרא יום אחד שכם. מלבד השפמים, מעין חותמת אסתטית של התושבים, היו להם גם עיניים שחורות וגדולות. סימן ההיכר הגנטי של בני המקום. הם ישבו בבית התה של היבוסי שנמצא על יד שער העיר. ניחוח התה השתלב בניחוח עשן הנרגילה והאווירה סביב החבורה הייתה סמיכה ורגועה בהתאם.

"איך שהוא אוהב אותה" פלט לפתע אחד מהם, בלדד שמו, משפט שהפר באחת את הדממה "איך שהוא אוהב אותה יא אללה" חזר בלדד על עצמו בקול מעט רם יותר, לא כדי לוודא שישמעו אותו, אלא כי אהב את הצליל של המלים האלו- אוהב אותה. הן גרמו לו להיזכר בימים שגם הוא אהב. ואלו היו ימים רחוקים בהחלט.
"מה אוהב אותה?" התרעם עליו אחד אחר, זלכר, ושפמו רעד ממש מעוצמת כעסו "מה אוהב תגיד לי? אם לא הייתה זרה לא היה יורק בכיוון שלה. זה רק זרות בראש שלו" רסיסי רוק ניתזו מפיו היישר לכמה מספלי התה של חבריו לשולחן. זה לא שינה להם והם המשיכו לשתות. אבל האווירה הרגועה כבר נעלמה לגמרי ובליל של צעקות וקללות פיזר לרסיסים את סמיכותו של עשן הנרגילות שאפף את המקום.
"הבנות שלנו כבר לא טובות לו אה?" צעק אחד "נשיא הארץ עלק" צעק אחר "ככה מתנהג יורש הנשיא? " הרוחות להטו. היבוסי, בעל המקום, הביט בהם ממקום מושבו בפתח בית התה ומבט אדיש על פניו. למרות שהיה זר באזור, כבר עברו עליו מספיק שנים כדי לדעת שכאלו הם תושבי העיר. ממהרים לצעוק ואוהבים לריב. כאלו היו וכאלו יהיו. זו דרכו של עולם. זו דרכה של הארץ הזאת.
הסיבה לוויכוח, או יותר נכון, למלחמה הקטנה שפרצה בקרב החבורה, הייתה הרכילות על הרומן החדש לבית משפחת חמור. בנו של חמור, שכם, יורש העצר של נשיאות העיר, התאהב בדינה בת יעקב, ביתו של ראש החמולה הגדולה שהתמקמה באזור לאחרונה. אחדים טענו אפילו, שלא רק שליבו של שכם כבר יצא אל אותה דינה, נערה יפה ביותר לפי כל הדעות, אלא שגם חלקים אחרים שלו מצאו את דרכם אליה, ושלפי דיני הזמן והמקום, הפך הרומן לשיירה שיצאה כבר אל הדרך ואין להשיבה בשום אופן.
שכם הצעיר, שהיה גבר חסון ומלא עוז, היה ידוע כרודף שמלות בכול אזור הצפון. לעיתים קרובות היה יוצא בחברת פמליה קטנה למסעות בסביבה, והנערים אשר היה לוקח עמו לצורכי שירות והגנה, ידעו לספר כי בין עירם לצידון מסתובבים בוודאי כמה וכמה זאטוטים שעיניהם שחורות וגדולות, ואיש לא מנחש מדוע.
מלבד מראהו המרשים, היה שכם גם איש יודע עולם, שהכיר היטב את דרכי השדה וידע לפרוט בכלי הנגינה. בנוסף, הוא גם אחז ביכולת המדהימה לתקשר עם חיות. הוא לא היה משוחח עמן כמובן, את זה הוא השאיר למשוגעים, אבל כשהיה מתבונן בציפורים למשל, היו אלו מתבוננות בו בחזרה, ולמי שראה זאת מן הצד, נדמה היה כי לא רק ששכם יודע שהוא מתבונן בחיה אלא גם היא, בדרכה שלה, יודעת שהיא מתבוננת בו. זה היה מחזה משונה ומדהים. כך אומרים לפחות.
בכול אופן, לפני ימים אחדים, ישב שכם לבדו על צלע ההר המשקיף על העיר והתבונן בציפורים. הוא שלח ממנו את בני הלוויה הקבועים שלו וביקש להתבודד עם עצמו. לא רחוק ממנו, נמוך יותר על צלע ההר, התגודדו מספר נשים, בנות הארץ, וקול צחוקיהן הגיע לאוזניו, אך לא לליבו. הוא רצה להיות לבד. הוא רצה לבהות. בלי לחשוב, רק לבהות. למלא מחדש את רגשותיו שחש לאחרונה כי אזלו ממנו, כנראה מפאת חוסר שימוש.
השעות חלפו והשמש החלה להידרדר מערבה בשמיים כשהוא אמר לעצמו שעדיף שיחזור הביתה. גם מפני שהיה כבר קריר, אבל גם כדי לחסוך עימות נוסף עם אביו שלא אהב את היעדרויותיו חסרות הפשר של בנו. יותר מדי פעמים התעמת לאחרונה עם אביו שהיה מטיף לו שאיננו מתנהג כיאות לבנו של נשיא הארץ. "מה יהיה איבני?" היה שואל אותו האב, ושכם היה פגוע מדי ועייף מדי מכדי להבחין שמתחת לנימת הכעס הברורה בשאלת אביו, מסתתרות שכבות רבות של חמלה ודאגה, וגם אהבה כנה של אב לבנו. בכלל אהבה לא הייתה עניין נדיר עבור בני משפחת חמור. הם ידעו לאהוב. ניתן היה לראות את הדבר באופן שבו תכננו ויישבו את עירם. מבט עליה מצלע ההר המשקיף, זה ששכם ישב עליו כרגע, סיפק תמונה מרהיבה ביופייה, המעידה על רגש ואכפתיות. היא נראתה כמו ציוריו של מי שיחיה בעוד אלפי שנים, ובמרחק אלפי קילומטרים מכאן, סזאן שמו.
אולם, ברגע שקם ממקומו, מתכוון לחזור בחזרה העירה, הצטרפה אל חבורת הנערות שמתחתיו נערה נוספת. מראה היה שונה משל השאר, ועל אף שכבר החל להחשיך, ואולי בגלל זה, יכול היה שכם לראות בבירור שעיניה ירוקות. ועל רקע שערה השחור ועורה השחום, זהרו העיניים וקרנו החוצה אל העולם. ובאחת, שכם התאהב בדינה בת יעקב.
היא הגיעה ממשפחה גדולה עם המון אחים. זו הייתה משפחת יעקב, משפחה מכובדת למרות הרבב שדבק בה. זקני העיר ידעו לספר שהאיש העשיר והשקט, שהיה מסתובב מחוץ לשטח המאהל שלו רק לעיתים רחוקות, הרוויח את הונו ומעמדו שלא בזכות, תודות לסיפור משפחתי מהעבר, סיפור שבו רב הנסתר על הגלוי. על אביו לא ידעו יותר מדי, אבל שמו של סבו, אברהם, היה מוכר היטב, ורק מפאת כבודו של זה האחרון, לא העז איש מעולם לעמת את יעקב עם אותו סיפור מסתורי בעברו שבזכותו הפך למנהיג חמולה מכובד.
אחיה של דינה, בעיקר אחיה הגדולים, היו היחידים שהראו פניהם בעיר, וגם זה רק לצורכי מסחר. תושבי העיר לא שמו ליבם לעניין יתר על המידה, אחרי הכול, ידוע הדבר שכול חמולה זרה נוהגת בבדלנות מסוימת, אולם בבדלנותם של בני משפחת יעקב היו גם רמזים להתנשאות, והיכן שישנה התנשאות, יש כמובן גם שנאה שנגזרת ממנה. בשיחות שערכו ביניהם, הרבו אכן האחים להביע את השנאה העזה שלהם לתושבי העיר, בהם ראו עלובים במקרה הטוב, ונוכלים נחותים במקרה הרע.
את שכם, כל זה לא עניין בכלל. הוא לא רצה את אחיה של דינה, ולא להיות חלק ממשפחתה. הוא רצה אותה. אבל מיד אחרי שעשו מה שעשו, הבין ממנה שאחיה לא יניחו לו, והחליט לקחתה כדת וכדין.
תחילה הלך לאביו וביקש שיעשה זאת עבורו. חמור, שאהב את בנו, לא היסס לרגע. בוודאי שייקח לו אותה לאישה. ברגע אחד שכח את מה שייעצו לו יועציו מהיום הראשון בו הגיע משפחת יעקב לאזור, כל האזהרות שלהם לגבי התערבבות עם החמולה הקנאית והאלימה הזו פרחו מראשו ביעף. "משפחה אוכלת בניה" אמרו לו עליהם, אבל אותו זה לא עניין. גם כול כעסיו וזעמו על בנו רודף השמלות והנוטה להתבודד נזלו ממנו ברגע, והוא פנה ליעקב בבקשה לחתן את הילדים, כשתקווה חזקה מפעמת בלבו, תקווה שבנו יהיה סוף-סוף מאושר.
אחרי דין ודברים, ומבלי לדעת מה מתרחש בצדו של יעקב, הגיעו האבות להסכמה והדבר סוכם. שכם היה מאושר. הוא נזכר בערגה בלילה ההוא בו ידע את דינה לראשונה. זה היה מרחק ימים אחדים בלבד, והוא עדיין הרגיש בזכותו חי ונרגש. הוא זכר את הלבנה המלאה, את ריח המור מצווארה של דינה, ואת זוהר עיניה הירוקות עת התמסרה לו באוהל בחום ובאהבה.
לו רק ידע, באותו רגע קסום של זיכרון, איזו שואה המיט על עצמו, על אביו האוהב, על בני העיר המשופמים בקפידה מסולסלת. לו רק ידע, שלעולם לא יזכה לראות את יוצא חלציו, בנה המתוק של דינה, שעיניו גדולות כשלו, וירוקות כשלה.







אין תגובות:

פרסום תגובה