עיר צדק ומהי משמעותה לאור מורשת ישראל

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

ירושלים

לפני אלפי שנים נכתבו בירושלים 'עיר הצדק קריה נאמנה' (ישעיה א, כו), שורות שיר נפלאות ב'שירות עולת השבת' שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, אשר כולן כתבי קודש, שנכתבו ונשמרו בידי חוגים שקראו לעצמם 'הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', 'בני צדק', 'מטעת צדק', ולמנהיגם קראו 'מורה צדק' או 'כוהן צדק'. דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל (שמואל ב כג, א), לו מייחסת המסורת את חיבור ספר תהלים, הוא גם המשורר שמיוחסות לו 'שירות עולת השבת', כתב באחת משירות אלה: 'רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים, צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים'. 

שורות שיר אלה הן חלק ממחזור שירי קודש הקשור בעבודת המקדש ובשמירת מחזורי שירת הקודש שנלוותה לעבודת הקודש ונשמרה בידי מלאכים שנקראו 'נועדי צדק', וכוהנים שנקראו 'בני צדק'. הן מתארות את ערכי היסוד הנצחיים והאוניברסליים התקפים לגבי כל אדם והנצרכים לכל אדם, ביחס למחזור השבתות הנצחי המשווה בין בני האדם, ומבטיח צדק, משפט, חירות ושוויון לשומרים על מחזור "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תשמרו אותם במועדם" (ויקרא כג), המכונה במגילות מחזור 'מועדי דרור'. 

תוכנו של הצדק המופשט, הקשור ב'מקראי קודש' ובמחזור מועדי ה' המשביתים, המשווים בין בני האדם השובתים במסגרת חוקים ומשפטים, מהותו, אורו, ותחומי חלותו, כמו תוכנם, מהותם והגדרתם של הדעת, האמת, המשפט והחוק, החירות, והשוויון, שכולם מושגים מופשטים עתיקים הקשורים ב'מקראי קודש', עשויים להתעשר ולהתגוון במרוצת העתים, שכן מושגים פורצי-דרך וחוצי-גבולות שמקורם אלוהי ותקפותם נצחית, פתוחים תמיד לפירושים חדשים, להבנה מתחדשת ולתחולה חדשה מעצם מקוריותם, חידושם, נצחיותם, יצירתיותם, קדושתם ואינסופיותם האלוהית. מושגי יסוד אלה באים מלכתחילה להרחיב את גבולו של האדם ולהתוות בפניו את הפער העצום בין הרצוי למצוי, מתוך כוונה להבטיח את הקיום האנושי המבוסס על ערבות הדדית ולהנציח את רציפות החיים המיוסדים על דעת, אמת וצדק. מושגים אלה הקשורים בחירות ושוויון, בשלום אחווה ורעות, ובאחריות הדדית הנגזרת מלשון אחר ובערבות הדדית הנגזרת מלשון ערבון, הכרחיים לשמירת החיים, להנחלתם מדור לדור, לשגשוגם ובנייתם, לחידושם, לקיומם ולשיפורם לטובת כלל בני האדם בכוח מושגים המשותפים לבורא ולנבראים הקשורים בקודש, באור ובחיים, בדעת, אמת, צדק, בחוק ומשפט, בהשכלה ובנאורות, בשלום ובברכה, בשוויון וחירות. ואילו היפוכו של הצדק, הלא הוא העוול מעשה ידי אדם, וכל הנגזר ממנו - האפליה והתיוג, השעבוד והעריצות, המלחמה ושפיכות הדמים, ההרס והחורבן, הזדון והרשע, הכפייה וההריגה, החמס, האפלה, הדומייה וההדרה; והיפוכה של האמת - השקר, המרמה והתעתוע, ההסתה וההכפשה, הבידוד, התיוג המכליל והסטריאוטיפיזציה המבדלת בין בני האדם והופכת את חייהם ל'ארץ מאפליה' בשל רדיפות וגזירות, עלילות דיבה והאשמות שווא; והיפוכה של הדעת, הלא היא הבורות והצייתנות הדוממת הנגזרת ממנה, של כל מי שנכפו עליו או עליה חיים אפלים, צרי אופקים, חשוכים ומוגבלים, בשעה שנשללה ממנו או ממנה הנגישות לאור הדעת וההזדמנות להשכיל ונמנעה ממנה או ממנו חדוות הלימוד והנגישות למוסדות הנחלת חכמה ודעת, השכלה וחוק, צדק ומשפט – פוגעים בכל בני האדם, וקשורים בעולם המושגים היהודי העתיק בחילול הקודש, בטומאה ובמוות, ברצח ובהרג, בחמס וחורבן, בשכול וכישלון, בשממה ובישימון. מושגים מחללי-קודש אלה, נקשרו במיתוס היהודי העתיק בסיפור קין והבל שהתרחש בשדה, כשאח קם על אחיו להרגו 'כי  רצה ה' מידו קורבן ומיד קין לא רצה מנחתו ויהרגהו בשדה' (ספר היובלים ד, א-ג) ונקשרו בסיפור המבול, שהוא סיפור האכזריות והחורבן שממיטה פריצת חוקי הטבע וסטייה בזדון מחוקי האל, ממצוותיו ואיסוריו (ספר היובלים, פרקים ה-ז), ונובעים מפריצת האחווה האנושית שיסודה הוא המשפחה ומביטול הערבות ההדדית והאחריות לאחר במשפחת האדם, כמפורט בסיפור חטא מכירת יוסף ובסיפור יום הכיפורים הכרוך בו (שם, פרק לד). מושגים אלה המחוללים רצח והרג, קשורים כולם בעוול וזדון, שקר ורשע, עוון ופשע, התנכרות לאחווה האנושית ולסדרי הטבע, וקשורים בקנאה ושנאה, בתיוג, הסתה, הכפשה, אפליה, השתקה ובורות, שכולם מעשי ידי אדם. אי צדק זה ועוולות אלה קשורים בהיפוכם של הדעת, האמת והצדק, החירות השוויון והשלום או בהפרת הברית ובהתנכרות לאחווה האנושית. צעדים מחוללי חורבן אלה קשורים תמיד באלימות, רדיפה ושעבוד, בהרס, כוחנות, אכזריות ופחד, באפליה וכפייה, בורות וטיפשות או בהיפוכם של הדעת, האמת והצדק, השוויון החירות והשלום. כל אחד ממושגי שלילת החיים הנזכרים כחטאים, וכולם כאחד, המתוארים בביטוי המקראי 'ומלאה הארץ חמס', תורמים מכיוונים שונים לקיטוע החיים וחורבנם בהרג וברצח, בהתעמרות ובעריצות, בכיבוש, בכפייה ובאלימות.

ספר בראשית עתיק הימים מאיר את עיני קוראיו ומגלה להם שהעיר הראשונה בעולם נבנתה 'בארץ נוד קדמת עדן', בידי נודד נמלט על נפשו, שהיה רוצח במזיד המודע לעוונו ומתחנן על נפשו, הלא הוא קין בן אדם וחוה ('ויאמר קין אל ה', גדול עווני מנשא') המגורש מעל פני האדמה, בורח ונודד כחיית פרא מפני המבקשים להורגו ואומר 'והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני'. דומה שהעיר הראשונה [בלאטינית [[civitatem/civitas/ הקשורה ל[ città/cite/ city/civic=citizenship; civil, civilization, civilaized]  [כשם שביוונית פוליסPolis, , עיר; פוליטקוס, Politikos או Polites  אזרחcitizen ; פוליתיאה Politea, ספרו של אריסטו על שלטון החוקpolettiqes ; חוקים;  הנהגה, שלטוןpolicy  פוליטיקה, הנהגה אזרחית; politia או politeia  המדינה שראשיתה בעיר מדינה polis . ובהשאלה מאוחרת  politeפולייט, מנומס, שומר חוק-נומוס, בן תרבות] נבנתה בידי קין  ('ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך' (בראשית  ד, יז), משעה שידע אישה ונולד לו בן (שם), או משעה שכונן קשר אנושי ובנה תא משפחתי החורג מגדר הטבע, משעה שכינה את הבן הנולד לו בשם ('ותהר ותלד את חנוך', שם). תא גרעיני זה של חיי משפחה, יש בו זיכרון רשום בשם, ויש בו רצון עז להגן על החיים, ויש בו כינון תקווה, רציפות והמשכיות המותנים בכינון מסגרת חוק וסדר, בשמירת נורמה מוסכמת, בריסון, עידון, נימוס תרבות וציביליזציה civilization from civic/ civicus/civis/ citizen=citizenship]]. רק אז כשהפך לאב שחס על חיי בנו הבכור, הבין קין, הפרא נטול-הרסן שרצח את אחיו, בשעה שפעל בכוח השנאה והקנאה, או בכוח הדחף האלים הבלתי ניתן לריסון, את הצורך האנושי הבסיסי בהגנה על החיים, צורך המותנה בהשתייכות לאחווה ולמשפחה, בהבנת הזיקה בין עבר, הווה ועתיד הקשורה בשפה, עדות וזיכרון בעל פה ובכתב, ומותנה בהשתייכות לברית, לזיכרון, לתרבות, למוסר או לציביליזציה הומניסטית אנושית, או בנכונות לבניית עיר כיצירה אנושית ולשמירת חוקי יסוד הנקבעים בידי אדם למען קיומו. מושגים אלה מושתתים כולם על הפיכת הכוח האלים נטול הרסן שבטבע הדומם חסר השפה, המוסר והחוק, לתרבות, המושתתת על שפה ודיבור, מוסר וחוק. עוד הם מושתתים על ריסון מלשון רסן, על אילוף, ביות וחינוך, על אילוף מלשון אלף (בשני סגולים=בקר) בדומה ל'אלפי מנשה' (השוו דברים ז,יג 'שגר אלפיך ועשתרות צאנך'), מכאן, ולאילוף דעת הנעשה בבית אולפנא או באולפן, מכאן, ועל לימוד מלשון 'מלמד הבקר' המשמש לאילוף החיות לציות, או על עול מצוות וציות לעול החוק, מלשון העול על צוואר הבקר המבוית הגורם לו ללכת בתלם. דימויים אלה והמושגים הכרוכים בהם אינם אלא כינויים נרדפים לחינוך ואילוף, ריסון ציות ואיפוק, המבוססים על שפה וחוק, תרבות ונורמה, הנובעים ממקור מקודש על-אנושי החורג מגדרי הטבע. רק אז, כשהפך לאיש משפחה ולאב שחס על חיי בנו, הבין קין, שפעל מלכתחילה על פי חוק הטבע 'כל דאלים גבר', את הצורך העמוק לכונן אחווה אנושית ולבנות עיר שחיים בה אנשים שונים זה מזה, שכולם רוצים לחיות כבני תרבות וכולם רוצים לחוס על חיי ילדיהם ובני משפחתם, וכולם זקוקים לצרכים קיומיים שונים המושתתים על שיתוף ואחווה, וויתור ופשרה. רק אז אחוז אשמה, בושה ופחד על שנטל חיים במזיד, בשעה שאמר 'גדול עווני מנשוא', רק כשהיה אחוז חרדה ומודע לזוועה שבגירוש ממשפחת האדם 'הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ...והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני' (בראשית ד,יד), ירד לעומק החשיבות של הברית האנושית, המושתתת תמיד על הערבות הדדית של תושבי העיר, ערבות שמקנה האזרחות העירונית תלוית החוק והתרבות, הדעת האמת והצדק, הריסון, הוויתור והאיפוק, הזיכרון והעדות. רק אז ירד קין בן אדם לעומק החשיבות המכרעת של הגנת החוק והמשפט, ההופכים כל אדם בן עיר city, civitas, לאזרח civis , בן תרבות, civilization שומר חוק .civil law  

ספר היובלים שנכתב בחוגים כוהניים בשלהי האלף הראשון לפני הספירה, מגלה לנו ממד נוסף של ראשית משפחת האדם וראשית העיור והציביליזציה: 'ויקח קין את און [שני קמצים] אחותו לו לאשה ותלד לו את חנוך מקץ היובל הרביעי, ובשנת אחת לשבוע הראשון ליובל החמישי נבנו בתים בארץ ויבן קין עיר ויקרא את שמה כשם בנו חנוך (היובלים ד, ט). קין עבר מבית בודד לעיר, או ברא, סיקל, עיזק, בנה, גידר ואלף חלקת טבע, בשעה שכונן לראשונה ככל בונה עיר לאחר מכן, ישות עירונית, אזרחית מובחנת [city], מתורבתת [ [civilized, שומרת חוק civil law]] ויוצרת תרבות [civilization], המנהלת עצמה במועצת העיר [' [city council  בעלת אוטונומיה משפטית פוליטיתcivil law] ] הנקבעת בידי אזרחי העיר [citizens]. הוא עשה זאת לא רק בשל היות העיר מחסה ומפלט מעשה ידי אדם city walls]] [עיר בצורה, עיר מבצר] [בעברית מקראית צר היא מילה נרדפת לאויב] מפני צרים, זרים ואויבים המבקשים להורגו על שרצח את אחיו, אלא גם כהזדמנות חדשה לא נודעת להגן על החיים ולאפשר את שגשוגם וצמיחתם כאחוות אזרחים שונים זה מזה החיים בצוותא חרף שונותם ומכירים במשותף להם (צרכי קיום אוניברסליים לכל יצורי הטבע הכפופים לחוק החיים והמוות, מזה, ו'לפתח חטאת רובץ', מזה) ובמפריד ביניהם, הקשור במעבר ההדרגתי מטבע ומחוק הטבע, לתרבות ולחוק אנושי ולחוק אלוהי, המושתת על איסורים וציוויים הנשמרים בידי האדם ואף מושתת על חופש הבחירה במסגרת שמירת החוק המשותף בידי אזרחים המכירים בריבוי הפנים ובריבוי הזהויות הדתיות והתרבותיות, הלאומיות והמגדריות של כלל תושבי העיר. 

משפחת האדם והיישוב העירוני ראשיתם בגילוי עריות באופן בלתי נמנע (בדורו של קין בן אדם לא היו נשים אחרות מלבד אחיותיו) ובשפיכות דמים (רצח במשפחה המאפשר לראשונה את הכרת מושגי היסוד האנושיים המאיימים על החיים: קנאה, שנאה, התנכרות, נקמה, איום, הסתה, רצח, חרדה, אימה, הריגה, ואת היפוכם, מושגי היסוד המתנים את קיומה של כל תרבות" פחד, אשמה ובושה, ואת מכלול המושגים האלוהיים המבטיחים את החיים, משעה שהם מבטיחים את כבוד האדם ואת קיום חייו: דעת, אמת וצדק, חירות, שלום ושוויון, אחווה ורעות, המצויים ביסוד התרבות). אולם משעה שיחסי עריות של קשרי מין בין קרובי דם, הופכים לטאבו בין בני תרבות, או נאסרים בחוק שיש עליו עונש (סנקציה) ומקורו בכוח עליון החורג מגדרי הטבע (סנקטוס) (בטבע יש גילוי עריות בין בעלי החיים), ומשעה שרצח או שפיכות דמים הופכים לפשע שיש לו מחיר כבד, מתחיל בנין העיר לטובת כלל תושביה ומתחילה התרבות האזרחית המושתתת על גבולות ועל שיתוף, על חוק ועל סולידריות, על ייחוד פרטיקולרי ועל אוניברסליות, על דין ועל חסד. ראוי לזכור שמן העת העתיקה הזדמנות זו של חיים עירוניים סובלניים ופלורליסטיים בצוותא פתוחה וגמישה, המכוננת ציוויליזציה שיש בה קהילות דתיות שונות המכירות בכוח עליון כמקור החוק, ציוויליזציה שאיננה כפופה למערך ערכים דתי-תרבותי-לאומי אחד אלא לזהויות דתיות, תרבותיות, לאומיות, חברתיות, מעמדיות ומגדריות שונות, המכוננות בצירופן תרבות וחברה, שלטון, חוק ומשפט, כלכלה ומסחר, הגנה ובטחון, באה לאפשר לאזרחים העירונים להתקיים ולשגשג, להשתנות ולהתפתח, ליצור ולהמציא, להשכיר ולשכור, לסחור, לקנות ולמכור, לארוג ולתפור, ליילד, לרפא ולקבור, להתקרב ולהתרחק בתחום הפרטי והציבורי ולחיות חיי תרבות. 

חיי תרבות מושתתים תמיד על דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חוק ומשפט, ומושתתים על סמכות ומסמכים, על קריאה, כתיבה, האזנה ושמיעה, השמעה ומשמעות, עדות ומוסר, ספרות ושירה, היסטוריה וזיכרון, כתיבה ויצירה, אמנות ומדע, המבטיחים כולם את החיים, את המשכיותם ושגשוגם, השתנותם ורציפותם. חיי העיר המבטיחים מעצם הווייתה הראשונית בנייה ותבנית, גבול וחומה, שקילה ומידה, נורמה ומסגרת חוקית, שמירה וביטחון, חוק וסדר, סמכות, עצה ומועצה, שינוי ותמורה, רבגוניות וסובלנות, חינוך והשכלה, רפואה ומדע, אדריכלות והשקאה, שיווק, קנייה, רכישה ומכירה, ומבטיחים הזדמנויות מגוונות ומוגנות ליחסי מסחר וקניין, יצירה ומלאכה, אמנות וייצור, נופש ובידור, ולמגוון יחסי גוף ונפש בהסכמה ובחירה, כמו למרחבי יצירה של תרבות ואמנות, דת וקדושה, בתחום מוסדר ומוגן שיסודו בבית וברחוב, בשכונה ובחומה, בבית ובמשפחה הזקוקה למשפחות אחרות ולבתים אחרים לשם קיומה ושגשוגה, הם החלופה העתיקה לחיי פראות וברבריות, נוודות ופרעות, לכלוך, זוהמה וטומאה, פריעת-חוק וכאוס, חמס ועוול, רדיפה, כפייה ושעבוד, כיבוש ואונס, שתיקה והשתקה, בורות וכפייה בכוח הזרוע, המכחידים את החיים ומאיימים עליהם. 

על קין ראשון בוני הערים בדור השני לדורות האדם נאמר כזכור לעיל 'ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך' (בראשית  ד, יז). המילה עיר בלטינית, ציוויטאס, היא מקור המילה ציביליזציה הקשורה כאמור לעיל בחוק, תרבות, עידון ונימוס, קווים וגבולות, נורמות ונימוסים, ומקור המילים הלטיניות שעברו לשפות הארופאיות הקשורות לאזרח בן עיר, סיטיזן; אזרחות, סיטיזנשיפ; ותרבות, ציביליזציה הנגזרת מcivil  אזרח בו עיר; ולמלים היווניות פוליס, עיר ועיר-מדינה; פוליטס ופוליטיקוס, אזרח, בן עיר, חלק מהציבור העירוני; פוליסי, הנהגה ומדיניות של בני העיר, פוליתיאה, עיר-מדינה, ספר המדינה והשלטון, ופוליטיקה, הנהגה אזרחית עירונית ציבורית השולטת מכוחם של האזרחים. 

שמו של בנו הבכור של קין, חנוך בן קין, הנודע מספר בראשית פרק ד, נקשר, ולא בכדי, עם חינוך ('חנוך לנער כפי דרכו'), הקשור בעולם המוחש ובהישגים הנשפטים בעולם המעשה, הכפוף לגבולות החושים ולעבודת כפיים, המתנות את בניין העיר ויישובו של עולם, המושתת על בתים וחומות, דרכים ושבילים, גבולות וסדרים, פתחים ושערים, ואילו שמו של חנוך בן ירד, ראשון הלומדים והקוראים בדור השביעי לדורות האדם (בראשית ה, כא-כד) שנקרא 'סופר הצדק' (היובלים ד), נקשר בעולם המופשט, הנודע מדברי האל והמלאכים, עולם המושתת על פריצת גבולות הזמן והמקום, המותנה בחינוך והשכלה, קריאה וכתיבה, שבתות ומועדים, ספרים ולוחות, חלומות וחזיונות, חוקים ומצוות, עולם שהמציא את הברית ואת הקודש, את הדעת, האמת, הצדק, החירות והשוויון, העדות והזיכרון הכתוב, בהשראה אלוהית, שראשיתו בפסוק המסתורי: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים' (בראשית ה, כד). 

שלושת צאצאיו הזכרים של חנוך בן קין בני נינו למך ושתי נשותיו עדה וצלה, נקשרו לדברי ספר בראשית (א) ב'יבל אבי יושב אוהל ומקנה' או בחיי נוודים ורועים יושבי אוהלים המשועבדים למרעה ולשדה ולתוצרתו המתנה את הקיום האנושי ומספקת את צרכי אנשי העיר; (ב) ב'תובל קין לוטש כל חרש נחשת וברזל', או בחיי בעלי המלאכה והאומנים ההופכים מחצבים למכשירים ומייצרים חניתות ומזמרות ולוקחים חלק מרכזי בבניין העולם, בפיתוחו ויצירתו בכוח תבונת כפיהם, כוחם הגופני, חריצותם ונחישותם ומומחיותם רבת הערך; ו(ג) ב'יובל אבי כל תפש כינור ועוגב', או בחיי האמנים המנגנים המוצאים ביטוי, השראה, דמיון, שמחה ויצירה באמנות ובמוזיקה, ומעניקים מכישרונם ומסגולת נגינתם לציבור המאזינים (בראשית ד, כ-כב). החקלאות והמרעה, האומנות, המלאכה והתעשייה, והאמנות הקשורה בנגינה, שכולם מעשה ידי האדם ופרי כישרונותיו המגוונים, התלויים בגבולות הזמן והמקום, נקשרו בצאצאיו של קין בונה העיר הראשונה, ובבנו חנוך ובשושלת צאצאיו בבראשית פרק ד.

בבראשית פרק ה מתוארת ברמיזה ראשיתה של התרבות המופשטת החורגת מגבולות הזמן והמקום, השייכת לעולם פורץ הגבולות של הפירוק והצירוף, הביאור והפירוש, עולם הספר והספרייה, הזיכרון, הדמיון והיצירה, המצויים תמיד בעיר, המושתתת על זיכרון הקשור בגנזך או בארכיון, בסמכות ובמסמכים, בלוחות וחוקים, המחייבים ידיעת קרוא וכתוב, ומחייבים ארכיון, זיכרון כתוב, ספרייה ומקדש. תרבות מופשטת זו המכוננת מרחב מקודש, שייכת לעולם הדמיון, החזון והחלום, לעולם היצירה, הנבואה, ההשראה והמסתורין, לעולם האל והמלאכים, החורג מגבולות הזמן והמקום, ולא רק לעולם הנגלה בחושים. רק על חנוך בן ירד, מצאצאי שת בן אדם (בראשית ה, כא-כד), הנקרא במסורות כוהניות לפני הספירה בחיבורים שונים בשם 'סופר צדק' ועד על העולם העליון ('מרא רבא דאסהדותא'), המתואר כראשון החולמים (היובלים ד, יט), נאמר: 'חנוך בחרת  מבני אדם' בסדר עבודה עתיק ממגילות מדבר יהודה. חנוך בן ירד, הנבחר בבני האדם, מתואר במסורת הכוהנית כראשון הלומדים והקוראים וכמייסד תרבות כתובה המושתתת על דעת וחכמה: 'הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד כתיבה ומדע וחכמה' (היובלים ד, יז). חנוך תואר בפי המלאכים המספרים את הסיפור, כמייסד התרבות שיש בה הכרה באל ובמלאכים, או במרחבים החורגים מגבולות החושים, ונקשר במסורת הכוהנית בהבאת לוח השבתות והחדשים משמים לארץ, שכונן את מחזורי הזמן המקודש ואת חישוביו הנצחיים הקבועים והידועים מראש, אותו למד מהמלאכים: 'ויכתוב את אותות השמים בסדר חודשיהם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לחודשיהם; הוא החל לכתוב עדות [תעודה] ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר, ויגד את ימי השנים ויסדר את החודשים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו' (שם, ד, יז-יח). דהיינו, חנוך שנלקח לשמים ממקום הנקרא הר קדוש, מקום ארונה, טבור הארץ, המרמז להר ציון, כמסופר בפתיחת ספר חנוך השני, מצרף ידע מופשט ממקור מלאכי שנמסר לו בכתב ממקור שמימי, ומייסד את סדרי הפולחן והתרבות בשעה שהוא מכונן את גבולות הזמן המקודש והמרחב המקודש. עוד נזכר חנוך כצופה 'מראה מרכבה' שנקשר למקום המקודש, מקום מרכבת הכרובים, שבו יכון המקדש אחרי דורות רבים בימי דוד בן ישי בונה ירושלים ובימי שלמה בן דוד בונה המקדש. כל הדברים שלמד חנוך הקשורים בזמן מקודש במקום מקודש ובזיכרון מקודש, חורגים מגבולות עולם החושים בשל מקורם המלאכי, גילויים בחלום, נצחיות תוקפם, וזיקתם למחזורים נצחיים הקשורים במחזורי הטבע, מכאן, ובמחזורי פולחן ועבודת המקדש, מכאן. הזמן המקודש שהיה מחזור של השבתה מקודשת, המשווה בין כל השובתים, זמן של חירות מעמל, זמן שביתה ושמחה וזמן של מקראי קודש של קריאה בציבור, היה התשתית לצדק חברתי ולעבודת משמרת הקודש במקדש במחזורים נצחיים, שנרשמו במפורט במגילת משמרות הכהונה שנמצאה בקומראן. המקום המקודש הקשור במסורת המרכבה במסורת הכוהנית, היה 'הר ציון טבור הארץ', מול גן עדן, עליו נבנה המקדש בירושלים (היובלים א, כח-כט; שם, ח, יט) ובו מרכבת הכרובים (דברי הימים א כח, יח), ומול הר סיני עליו ניתן החוק בדורו של משה, עליו נאמר "רכב אלוהים, ריבותיים אלפי שנאן; אדוניי בם, סיני בקודש" (תהלים סח יח) ובו נכרתה הברית אחרי שבעה שבועות של הליכה במדבר בין כ"ו בניסן, מועד הנף העומר, לט"ו בסיון, מועד חג השבועות, עם כל יוצאי מצרים ששוחררו מעבדות לחירות. הר ציון מכונה במגילות בשם 'סלע ציון', הוא המקום המקודש על הר ציון, הנקרא 'ה' יראה', שדורות רבים קודם לכן התרחשה בו העקדה (היובלים, יח, יג) ונכרתה בו הברית עם אברהם אבי העברים. ירושלים עיר הקודש שנקשרה במקדש ובברית, בדברי אלוהים ומלאכים בפרק א בספר היובלים, המסופר בפי מלאך הפנים למשה על הר סיני, יום אחרי מעמד סיני (שם, א, א), נקראה בפי הנביא ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה בשם 'עיר הצדק קריה נאמנה' (א, כו) שעליה אמר 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. בחזון אחרית הימים ראה הנביא ישעיהו את ירושלים עיר הצדק כמקום שבו 'הלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'...כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...וכתתו חרבותם לאתים וחנינותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיהו ב ג-ד).  

עיר הצדק - מראשיתה במיתוסים עתיקי הימים, הקשורים בנביאים וחולמים, בכוהני צדק ובמקדש עולמים, במלאכים המכונים בשירות עולת השבת בשם 'נועדי צדק', המשוררים מדי שבת בשבעה היכלות שיש בהם שבע מרכבות, וקשורים בחוקי צדק, במצוות ובפיקודים, בדברי האל ובמלאכי צדק, או בנביאים, משוררים סופרים וכוהנים שביקשו להפקיד 'רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים' ולהנחיל אותם לכל ההולכים בדרכי צדק, לכל זוכרי 'מועדי ה' מקראי קודש', ולכל שומרי 'מועדי הדרור' הבאים בברית, שומרי העדות והמועדים, לוחות הברית או לוחות העדות, שקשורים לעיר הקודש ולהר ציון מקום העקדה, עליו נבנה המקדש - היא עיר ההזדמנות הנפלאה ליישם את הכלל שקבע הוגה הדעות מהרווארד, ג'ון רולס, מחבר 'התיאוריה של הצדק' שעל פיו: 'לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים." עיר הצדק היא עיר הקודש, האמת והדעת, עיר ההשראה היוצרת והדמיון פורץ הגבולות: 'מכלל יופי מציון אלוהים הופיע', שנקשרה להר ציון ולגן עדן, מקום עץ החיים וראשית החיים, מקום הכרובים, שהיו בגן עדן ובמקדש, מקום מרכבת הכרובים שנגלתה לחנוך, למשה וליחזקאל, מרכבה המתוארת במגילות בלשון קודש: 

'מרכבות כבודו כרובי קודש

 אופני אור בדביר רוחות אלוהי טוהר'

 (Q405, 20-22: DJD XI p. 3454)  

המרכבה היא מקום עבודת הקודש השמימית, המנציחה את המחזוריות השביעונית המקודשת של מקראי קודש, מועדי דרור ומועדי צדק, המתוארת בה בלשון שיר נצחית:

'הכרובים יברכו בהרומם קול דממת אלוהים נשמע

והמון רנה ברום כנפיהם....

תבנית כסא מרכבה מברכים ממעל לרקיע הכרובים

 והוד רקיע האור ירננו מתחת מושב כבודו, 

ובלכת האופנים ישובו מלאכי קודש, 

יצאו מבין גלגלי כבודו 

כמראי אש רוחות קודש קודשים סביב 

מראי שבילי אש בדמות חשמל ומעשי נוגה'.

 (4Q405, 20-22: DJD XI p. 345 עריכה שירית שלי, ר.א).

עיר הצדק הייתה עיר שבארכיוניה וגנזכיה, בספריה ובשיריה, במגילותיה ובלוחותיה, נשמרו הסיפורים בדבר הנס האלוהי הכרוך במעבר מעבדות לחירות, והבטחת החירות בשבועה ובברית הנשמרים במחזוריות שביעונית משביתה מקודשת בסיפור מתן החוק והברית, בהשבתות, שבעת מועדי ה', השמיטות והיובלים, והחיים המחודשים בה ממרחק אלפי שנים, מעניקים הזדמנות שאין דומה לה לממש את חזון החברה הפתוחה של קרל פופר בעל 'החברה הפתוחה ואויביה', שאמר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שהחזירה מיליוני בני האדם לימי קין הרוצח נטול התודעה האנושית הבסיסית של האחווה והסולידריות, המתכחש לאנושיותו של אחיו ולזכותו המוחלטת לחיות ללא תנאי, והחזירה את בני האדם למצב פראי טראגי של קיום נטול חוק, נטול תרבות ונטול הגנה, נטול דין, גבול וחומה, נטול זיכרון, מחזור, ספר וקדושה, שבו הפכו למיותרים ולחסרי ערך אנושי מכול וכול, וניתן היה להשפיל ולהסגיר, להתעמר ולכבוש אותם ללא רגע של חסד, ואף אפשר היה לרצוח אותם על לא עוול בכפם ללא כל סייג  'בחברה הפתוחה אין לשום אדם, גוף או ארגון מונופול על האמת ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות שונות ומגוונות שיחיו בשלום ובסובלנות זו עם זו כך ייטב לכול האזרחים'. העיר היא התגלמות החברה הפתוחה שכן יש בה, או ראוי שתהיה בה, הזדמנות שווה לכל התושבים בני העיר ללא כל הבדל דת, גזע ומין, לאום או שפה, ליישם מתוך אחווה, כבוד ורעות, את כול הזכויות הצודקות והשוות המעוגנות בחוק, למרות שלכל אחד ואחת אורח חיים שונה ונבדל, שהוא ענין של בחירה גמורה, כל עוד איננו חורג ממסגרת החוק הכפוף לריבונות אזרחית. לכל אדם בן זמננו בכלל ולכל בן עיר החשוף לריבוי ולגיוון שבחברה הפתוחה, בפרט, זהות מורכבת מממדים שונים. העיר המודרנית מושתתת כאמור על הרעיון שבחברה הפתוחה אין לאף אדם גוף או ארגון מונופול על האמת, אבל לכולם יש זכויות שוות בכול הנוגע לקיומם וחירותם, לכבודם ולחופש הבחירה שלהם, ועל כן על תושבי העיר להכיר במורכבות החיים וברבגוניותם ולא להתבצר באמצעות סטריאוטיפים ודעות קדומות במתחמי שנאה איבה ופחד.  על תושבי העיר - שזכו מלוא חופניים באוצרות תרבות ודעת שנוצרים ונשזרים רק במרחב שבו שולטים הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום, וזכו בהגנת החוק והמשפט, בחסדי האמנות והיצירה, הארכיטקטורה, המחול והזמרה, הנדלים ממעמקי הזיכרון ומתחדשים בכוח ההשראה והדמיון היוצר - לעמוד בחזית המאבק לחירות שווה לכול, לשוויון זכויות, לחופש בחירה ולהכרה בזכויות האדם המעוגנות בחוק, מצד אחד, ולהכרה סובלנית במגוון רחב של בחירות בתחום הפרט והכלל המעוגנות בחירות ובשוויון, בחירות הזכאיות לכבוד ולהכרה ולטיפוח, אולם לא לכפייה או להגנה חוקית. על תושבי העיר לפתח הכרה במגוון צורות חיים שיש בהם מימוש נרחב ומגוון של כבוד האדם וחירותו ולעמול באמצעות חינוך על פיתוח כישורי דיאלוג עם השונים מהם, השותפים להם בכל הזכויות החוקיות הנגזרות מקיומם העירוני. תושבי העיר, מעצם רבגוניותם האתנית והתרבותית, הלשונית, הדתית וההיסטורית, ומעצם חלקם ביצירת התרבות, בצריכת תרבות, בהגנה על התרבות ובביקורת התרבות - שהיא לדברי מישל פוקו, "הדחף לממש בצורה מרחיקת לכת  ככל האפשר את המאבק האינסופי על החירות" - נמצאו תמיד בחזית המאבק נגד הכוחנות והעריצות ונגד בלעדיות סמכות הדעת, ובעד סובלנות, רוחב דעת, שוויון זכויות, פלורליזם ודמוקרטיה. מי ייתן וראשי העיר ומנהיגיה במועצת העיר, יתנו את לבם לברכת המלאכים בספר חנוך הראשון שנכתב לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה, שם הם מברכים ומשבחים את האל ומונים בפניו את הערכים שעל פיהם ראוי להנהיג את העולם: "וכאשר ישא פניו לשפוט את דרכיהם... ואת אורחותיהם במשפט צדק...וביום ההוא ירימו קול אחד וברכו ושבחו ועלו ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד..." (חנוך א, פרק סא, ט-יב).

תושבי העיר - שנקראה 'נוה צדק הר הקודש' (ירמיהו לא כב) ועיר הצדק קריה נאמנה (ישעיה א כו), שכל אחד מיושביה נקרא בפי נעים זמירות ישראל 'הולך תמים ופועל צדק' (תהלים טו ב), ובפי דוד בן ישי מייסדה שביקש מתושביה 'פתחו לי שערי צדק' (תהלים קיח, יט) וביקש מאלוהיו: 'ינחני במעגלי צדק למען שמו' (תהלים כג, ג) ואמר ברוב תבונה 'צדק ושלום נשקו' (שם, פה, יא) ו'אמת...וצדק משמים נשקף' (שם, פה, יב), והעיד 'עשיתי משפט וצדק' (שם, קיט, קכא) - בני זמננו, בני כל הדתות והתרבויות, המקדשים תרבות מונותאיסטית רב-פנית, שמייסדה היה אדם מרחיק ראות בתחום המופשט והיה כבד פה וכבד לשון, בתחום המוחש, שנאמר עליו משפט שאין דומה לו בכל תיאורי הגבורה האנושיים: "וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד מִכֹל הָאָדָם אֲשֶר עַל פְנֵי .האדמה", חייבים לנהוג בענווה בפני כובד משקלה של תרבות בת אלפי שנים שאנו יורשיה, שומריה וממשיכיה, ולתת את דעתם באופן מיוחד על כל אלה שנעשה להם עוול ואי-צדק ונשללו מהם מסיבות שונות במהלך ההיסטוריה הנגישות לחירות ולשוויון הזכויות, לדעת ולחוכמה, לדין ולמשפט צדק, לסעד ולרווחה, לשוויון הזדמנויות ולנטילת חלק במעגלי ההנהגה והסמכות, לשלום ולשוויון בפני החוק. בין אם המדובר בנשים, בפליטים, במהגרים ובמיעוטים, בנכים ובמוגבלים,  בחולים, בזקנים או בבורים, בנכבשים או בעצורים, או בקבוצות אחרות נוספות שלא זכו לממש את מלוא המרחב המובטח בכבוד האדם וחירותו, משעה שנמנע מהם, בשוגג ובמזיד ,לפעול בכוחם של ערכי הדעת, האמת והצדק, האחווה והסולידריות, החוק, המשפט, השוויון, החירות והשלום. יש לפעול בכוח בהירות החזון הנבואי של 'צדק צדק תרדוף' (דברים טז, כ), ושל נביא הצדק שאמר 'אני ה' דובר צדק מגיד מישרים' (ישעיה מה, יט), והוסיף 'שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' (שם, נא, א) ו'צדק למדו יושבי תבל' (שם, כו ט), נביא של עיר שאמר עליה בחזונו: 'מלאתי משפט צדק ילין בה' (ישעיה א כא).

על יושבי עיר הצדק לקחת חלק ראשון במעלה ב'תיקון עולם' או בבניית קהילות של חסד אחריות ונדיבות שיש בהן חיפוש מתמיד אחר המשותף האנושי בונה האמון, מעבר להבדלים דתיים ותרבותיים, ויש בהן עשייה הומניסטית שוחרת צדק ושוויון במרחב דמוקרטי משותף שכולם בו שווים בזכויותיהם, ויש בהן מעבר מודע מניכור להיכרות, מריחוק מתבדל לשותפות באחריות, לשם סגירת הפער בין הרצוי למצוי בכל מקום שיש לאל ידם. על תושבי העיר לעשות זאת באומץ, בתעוזה, בנדיבות, בכבוד ובנחישות, ברוח קודמיהם הנביאים והכוהנים, המשוררים והסופרים, שהציעו תפיסות אוניברסליות של דעת, אמת וצדק וקידשו את החירות והשוויון בין בני ברית הנאמנים למועדי דרור ומקראי קודש, הפתוחים בפני כל אדם. עליהם לעשות זאת ברוח ההכרה בריבוי ובגיוון האנושי, ובכבוד לשונה ובסובלנות למערכת הרב תרבותית- המאפיינים את הקיום האנושי ואת המרקם התרבותי בערים הגדולות בחברה הפתוחה, וברוח ההכרה בזכויות האדם הבסיסיות – הזכות ללמוד ולעבוד, הזכות להועיל, הזכות להקים בית ולהפוך לחבר בחברה - חבר רגיל בחברה האנושית המבטיחה לו זכות שלמה לחיי חירות שוויון וכבוד, ומתוך המחויבות הדחופה למהר ולקדם שוויון זכויות בכל מקום שבו כבוד האדם נעדר. בהקשר זה יש עדיפות לקידום מעמד הנשים שסובלות מאפליה ומאלימות נגד נשים, וסובלות מבורות כפויה ומהרחקה ממוקדי הסמכות ומיכולת קריאת המסמכים, ויש עדיפות להענקת  שוויון הזדמנויות למיעוטים, בכל מקום ששוררת אפליה מכל סוג. יש לצאת נגד כיבוש ודיכוי, גידור והפרדה, ושלילת זכויות חוקיות על רקע אתני, תרבותי או דתי מכל סוג, כשם שיש לפעול נגד כפייה דתית ובעד צדק חברתי לכול התושבים במרחב העירוני. יש לשוב ולשנן את האמרה שנזכרה לעיל וליישמה בכל המרחב העירוני: "לכל אדם יש זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים" ולזכור את דבריו של  פטריק דגלס, העבד השחור הראשון שלמד לקרוא ולכתוב ופתח במאבק על החירות: "לזכות אין מין ולאמת אין צבע" ואולי גם לזכור שפירושה המקורי של המילה אידיוט ביוונית עתיקה, הוא: אזרח שאינו נוטל חלק בענייני הכלל.