יום שבת, 5 בנובמבר 2016

בריאת העולם - הגיגים אישיים-יצירתיים באומר ובציור

לאה הרפז, משוררת סופרת ואמנית

וַיֹאמֶר אֱלֹהִים יִהִי אוֹר וַיִהִי אוֹר… וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד.


הרבה מחשבה הקדשתי לציור הזה ובמקור הוא לא היה הציור הראשון שציירתי כיוון שהייתי חייבת להקדיש לחשיבה עליו את הזמן המתאים. מה הוא אותו אור ראשון שאלוהים מעניק ליקום? הרי את המאורות הוא עדיין לא ברא, ולכן האור הזה איננו אור השמש. על פי הקבלה שלנו ותורות מיסטיות אחרות, האור הזה הוא האור הגנוז, המשוייך לשכינה. רק אור המכיל קדושה שכזו יכול לפרק ולגרש חושך חזק, צמיגי וספירלי של התוהו ובהו. את החושך ואת התוהו ובהו עיביתי במשחת עיצוב כיוון שבדמיון שלי ראיתי את התוהו כחומר והאור ההיולי הזה, הרוח  חודרת אל תוך החומר, מפלגת אותו (הפרד ומשול) ומאירה את היקום. בקבלה אומרים שלא נפרדו המים אלו מאלו אלא בבכי, ומשום כך עד היום המים התחתונים (הימים והאוקיאנוסים) מלוחים. 
החושך בחלק העליון של הציור ואני חייבת להסביר מה הייתה נקודת המוצא שלי. ניסיתי בציור הזה ללכוד את הרגע שבו מפציע האור. בתפיסה שלי האור מפציע מתוך לב היקום, מלב הבריאה, ללא לב אין תקומה לבריאה כולה. עצרתי את התפשטות האור באותו מצב שבו גם בשאול וגם במחוזות העל החושך עדיין מולך כיון שהאור עדיין לא הגיע לשם. מבחינתי ספירלות אלה, השרידים של התוהו ובהו הם החושך והחומר, הַנָס מפני הרוח (האור), האור הטהור והמטהר אשר גם הקבלה וגם תורות מיסטיות אחרות מתייחסים אליו כמושא שצריך לשאוף אליו והוא המכיל את הטוהר. זה עדיין לא הכל אבל בערך, זו הייתה הכוונה שלי.
עוד נקודה למחשבה לגבי האור ההיולי הזה, מיוחס לשכינה. השכינה שהיא נקבה, לה מיוחס האור המביא שלום ואחווה. מה התרחש שם ברגע בריאה זה? שם התרחשה הדרת הנשים הראשונה ביקום. על פי תפיסתי, השכינה אולצה על ידי בן זוגה האלוהים, אשר רצה להפוך ולהיות בעלה. היא אולצה לגנוז את האור החזק והמטהר הזה, כיוון שהוא הריבון והוא לא מוכן היה לחלק את שלטונו בעולם עם בת זוגו, הנקבה. מכאן שמו של האור הזה "האור הגנוז." 

וַיַעשׂ אֱלֹהִים אֶת הֳרָקִיעַ וַיָבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וֵּבין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.


כך בספר בראשית. אף מילה על האור שהפציע יום קודם. לכאורה פשוט: אלוהים בורא את השמים ומבדיל בין המים התחתונים למים העליונים וקורא לאחד שמים ולשני הוא אינו נותן שם. אם מקדישים לכך מחשבה, זה לא פשוט. ראשית, שערו נא איזה מאבק איתנים התנהל ביום השני בין המים מעל ומתחת, לבין האור ההיולי הזה. לכמה עוצמה נזקקו המים, על מנת לדחוק הצידה אור המסמל את הטוהר אשר דורות רבים, עד ימנו אלה, האנושות כולה שואפת אליו! אבל הרי מדובר  במים, אחד היסודות החזקים ביקום, מלבד האש, אבל האש הרי לא נבראה. היא נגלתה לאדם במקרה. 
אחרי מחשבה מעמיקה הבנתי שהיום השני הוא היום הרה הגורל בבריאה. בריאת המים היא בעצם בריאת הליבידו, על יצר החיים והיצירתיות (הרי בצלמו ברא אותנו, עם הצורך ליצור ולברוא) אבל גם היצריות והכוחנות, אשר כעבור זמן הופכת לאלימות (הטנאטוס) והדרך לרצח הראשון (בינתיים). האם הייתה זו טעות לברוא את הכוח הזה?( וכי מה הייתי עושה ללא היצר ליצור וללא האמנות?) ברור שהאור שהפציע ביום הראשון נסוג מפני העוצמה של המים, והותיר את העולם בכמיהה לשוב אליו ואל השלום והשלווה שהוא מביא אתו. 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי… וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.


יום הבריאה השלישי הוא בעצם יום ההכנה לבריאת הברואים של אלוהים. הוא מכין להם קרקע מתחת לרגליהם ומצמיח להם את מזונם, זאת ועוד, הוא מצמיח מיני עצי סרק יפים ואת הפרחים, לא רק שיהיה ממה לחיות אלא לשם מה. ההנאה החושית אינה נזנחת על ידי הבורא.

וַיֹאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָׁמַיִם לְהַבְדִיל בֵּין הַיוֹם וּבֵין הַלָיִלָה וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים... וַיִתֵּן אוֹתָם אֱלוֹהִים בִרְקִיַע הַשָׁמָיִם, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְלִמְשוֹל בַּיוֹם וּבַלַיִלָה וְּלְהַבְדִיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחוֹשֶׁך וַיָרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב, וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. 


היום הרביעי. אז זהו, יש מאורות ואפשר כבר לגנוז את אור היקרות הבא מן השכינה ומאז הוא מכונה "האור הגנוז"? גם יום זה מצטיין במחשבה מאוד יצירתית אשר תיתן אותותיה לְעוֹלם וַעֶד וכוונתי היא,  הטיפול בזמן. קביעת יממות, קביעת חודשים ושנים. יצירת מסגרת לתוכה ניתן לצקת את החיים שעדיין לא נבראו ולהשליט סדר בכאוס שהיה כאן לפני הבריאה. אז מה היה לנו כאן ביום הרביעי? עשיית סדר בזמן. נכון שכעבור אלפי שנים יבואו חכמים וימצאו שגם הזמן הוא יחסי, אבל בינתיים, אלפי השנים העולם הזה חי בסדר כל שהו, כאשר הזמן מתחלק בין זמן שמש או זמן ירח, על פי התפיסה (בדרך כלל תפיסה דתית כזו או אחרת.) את תפיסת הזמן של התורות המזרחיות אינני מכירה מספיק ולכן אינני כותבת עליהן.  


וַיֹאמֶר אֱלוֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמָיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָה וְעוֹף יֵעֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רַקִיעַ הַשָמָיִם. וַיִבְרָא אֶת הַתַנִינִים הַגְדוֹלִים וְאֶת כָל נֶפֶשׁ הַחַיָה הַרוֹמֶשֶׁת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמָּים לְמִינֵהֶם וְאֶת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב… וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.


מבחינתי, באופן אישי, הימים החמישי והשישי לבריאה (בחלקו) הם הימים שגורמים לי הכי הרבה אושר. בימים אלה נבראו האהובים עלי ביותר אשר בין יצירי הבריאה: בעלי החיים האמיתיים ובעלי החיים המיתיים. עבורי גן העדן כבר כאן, בין בעלי החיים השונים, ואין זה משנה אם הם בעלי כנף, בעלי תְלֶף  סנפיר או זנב. נכון שכולם מצויים בשרשרת המזון, וכך אכן נבראו, לאכול זה את זה, אך לא תמצא הרג בין בעלי החיים לא כנקמה, לא מצרות עין ובטח שלא כספורט! זה תמיד לצורך קיום הגוף, ובני המין שלהם עצמם אינם בשרשרת המזון שלהם. והרי כך נבראו. לא כולם מעלי גירה ואוכלי עשב, כך נבראו וכך שרדו את כל האבולוציות. אך הקסומים ביותר הם בעלי החיים המיתיים, יצירי הרוח היתירה של האדם, יצירי פחדיו ומאווייו: הלוויתן ושור הבר, אשר בשרם מובטח לנו בגן העדן, טווס הזהב של איציק מאנגר, בעלי החיים המיתיים מהמיתולוגיות והעמים הקרובים לי. כאן ביום החמישי, התמקדה הבריאה בשמים ובמים בלבד ומילאה אותם יצורים מופלאים.  

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן… וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב.


היום השישי. עוד יום הרה גורל. אלוהים בורא את כל חיות השדה ואת רמש הארץ. בריאת בעלי החיים זו בריאה שונה מכל הבריאות שקדמו להם. בעלי החיים שנבראו באותו יום וביום החמישי יש להם תפקיד, ולא רק בשרשרת המזון. סוגים ומינים שונים ברא אותם ותפקידם יפורט בחלק השני של היום הששי.

וַיֹאמֵר אֱלוֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם  בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדוּ בְּדַגַת הַיָם וּבְּעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה... וַיִבְרֶא אֱלוֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… זָכָר וְּנֵקָבה בָּרָא אֹתָם.
וְיַרְא אֱלוֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֵר עָשָׂה וְהִנֵה-טוֹב מְאוֹד וִיֶהִי עֶרֶב וִיֶהִי בֹּקֶר יוֹם הַשִׁשִׁי.


האלוהים בורא את האדם, זכר ונקבה בורא הוא. חוה לא מוזכרת עדיין ועל פי המדרש והקבלה אשה זו שנבראה יחד עם אדם, הייתה לילית. מה זה אומר לנו היום שזכר ונקבה ברא אותם? לא חוה, ולא מן הצלע החבוי למען תהיה צנועה, אלא שווים ברא אותם ואמר להם, פרו ורבו ומלאו את הארץ! הוא לא אמר לאשה פרי ורבי, וגם לאדם לא אמר זאת אלא לשניהם כאחד. תפקיד זהה, אחריות שווה, שותפות בכל!  
הבחירה שלי לתאר את בריאת האדם מן העפר, היא על מנת להיות נאמנה למקורות. התהליך של בריאת האדם מאוד מורכב. הוא נברא מחומר (עפר) שהפיחו בו רוח. אין זו רק רוח חיים, זו גם הרוחניות, התבונה, הרגישות. זה הייחוד שהבריאה מייחסת לאדם (מבחינתי, אדם ולילית). מכאן טבעה ואישיותה של לילית.
בחרתי לתאר את רגע הבריאה של אדם ולילית, את הרגע של הגיחה מתוך החומר, כמו בקיעה מתוך ביצה, אותה גיחה נפלאה אל עולם מופלא שנברא, כמו במיוחד למענם:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ. כך ברא האלוהים את האדון! מדוע החליט אלוהים לתת לאדם את האפשרות "לרדות" בשאר יציריו? הוא הרי ברא את האדם בצלמו ודמותו, והאלוהים היה כנראה זקוק לאדם, על מנת לרדות בו. הרי אין שליטה ללא נשלטים, לא כן? אנחנו נראה את זה אלפי שנים מאוחר יותר בדיבר הראשון בתורת משה: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
אם נבחן את האלימות כלפי בנות הזוג על ידי הגברים, האילנות הגבוהים עליהם אני תולה עצמי, טוענים שאלימות זו, כמו כל אלימות אחרת נובעת מחולשה. כך אני מדיימנת את הדברים: הנה אדם הראשון וזוגתו הראשונה, לילית. לילית, אשה יפה, מרשימה, אינטליגנטית וחכמה, מאוד חושנית ור"ל עצמאית. כנראה שהיא עסקה גם באמנות, תחום שלאדם לא היה שום מושג בו. כאשר היא ליקטה את הדגנים השונים להכנת הנזיד האהוב על אדם, היא ליקטה אותם על פי הצבעים והריח ויצרה תבשיל מרהיב למראה וריחני ביותר. אני מאמינה שגם בתשמיש המיטה היא הייתה אשה מרתקת ולא היה איתה רגע דל. אך אדם, שכל חייו הקצרים היה חרד לאונו, (כן, כבר אז) חשש שמא יום אחד יִּרַאֱה גם קלונו עם הלילית הסוערת הזו. והיות ואדם הרגיש מאוד נחות לעומת זוגתו, האשים אותה בקיום יחסי מין עם השדים והפליא מכותיו בה. הרבנים של אותה תקופה פסקו שלילית אכן זנתה עם השדים ופסקו גט בזק לאדם. אדם הרי בסך הכל התאווה לנישואין נוחים וסבירים. ואז ברא לו האל את חווה מן הצלע החבוי. הוא בראה לא מכוערת מדי, שיהיה לו נעים במחיצתה, גם לא יפה מדי שהשדים לא יחשקו גם בה. הוא בראה צנועה וחסודה. חווה ידעה לבשל לו את הגעפילטע, החריימה או הקובבה בדיוק לטעמו. היא לא העזה להמרות פיו או לנסות לעניין אותו עם רעיונות פילוסופיים או ספרותיים מתקדמים, אך בעיקר ילדה לו את הבנים הנכספים, שיהיה מי שיאמרו עליו "קדיש" בבוא העת. לבורא אין שום חלק בבחירתו זו של אדם, הוא עשה זאת בידיעה ברורה שזה מה שמתאים לו, ומתברר שזה מה שמתאים לו גם היום אלא שחווה של ימנו כבר לא כל כך מסכימה אתו.

וַיְכֻלוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. וַיְכֵל אֱלוֹהִים בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאְכתּוֹ אֲשֵׁר עָשָׂה וַיְשְׁבוֹת בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאְכְתּוֹ אֲשֵׁר עָשָׂה. וַיִבַרֵךְ אֱלוֹהִים אֶת-יוֹם הַשְׁבִיעִי וַיִקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִּי בּוֹ שָׁבַת מִכָל-מְלַאְכְתּוֹ אֲשֵׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעַשׂוֹת.


כאשר ניגשתי לצייר את היום השביעי, כלומר את השבתון, החלטתי שאת אלוהים אני לא מציירת כלל וגם לא את מנוחת השבת שלו. לבי גם לא נתן לי לצייר את אדם ואשתו נחים מכל מלאכה, הם הרי עדיין לא עשו דבר! נזכרתי בשבתות בירושלים, בחבר שלי הפסל המוכשר כל כך, דוד פולומבו ז"ל (אשר יצר את השער הכנסת הנפלא, למשל) שנהרג במוצאי שבת אחת כאשר ירד על האופנוע מההר שהתגורר עליו ונתקל בשרשרת בה סגרו החרדים את הכניסה (ליד שכונת ימין משה), כאשר מיהר להזעיק רופא לרעייתו, מספר שעות אחרי צאת השבת. באותו מוצאי שבת, החרדים שכחו לפתוח את השרשרת של המחסום וכך נערף ראשו של דוד. וזה אשר ציירתי, מתוך הכאב שלי. זריקת אבנים על חילונים, המפרשים אחרת את יום השבתון הזה, ובוחרים לנסוע. זריקת אבנים, היכולות לפגוע גם בגוף וגם בנפש, בעיני זה בהחלט חילול שבת, גדול בהרבה מנסיעה במכונית. ונראה לי שאין טעם ומקום לפרשנויות נוספות.

אין תגובות:

פרסום תגובה