יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

המסע המופלא של חנוכה מן הימים ההם לזמן הזה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סבינה סעד
מאז כ"ה בכסלו, שנת 164 למניינם חוגגים יהודים באשר הם שם את חג החנוכה על הניסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם. ניסים, לשון רבים, ולא נס לשון יחיד. אבל זה למעלה מ 2180 שנה בהם עיצבה ההלכה את החג ושמרה שיישמר במתכונתו, בבתים פנימה, על אדני החלונות חוצה, בשמונה ימי התפילות להלל בבתי הכנסת, בארבע קצוות הארץ באחדות מעוררת השתאות, דואה לה  מעל הדינים והמנהגים השאלה החרישית שהתלמוד נתן לה קול, "מאי חנוכה" (שבת דף כ"א עמוד ב'), מה הוא הנס האחד, אף על פי שמברכים על הניסים, רבים, שישראל עושים לו חג של הודיה והלל.  חכמי התלמוד  אומרים נס פך השמן." שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". אזכור החשמונאים הוא אגבי, "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום".  ניצחונם אינו מנוי כנס, אלא כציון של תחנה היסטורית בה הפך האחד  ש'היה בו להדליק יום אחד', 'ונעשה בו נס', אחד אין שני, והנציחו אותו לדורות.

 אבל, בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון קבעו חכמי ישראל לומר תפילת הודיה על נס אחר שאירע 'במעין מאורע'  היסטורי, חנוכה , ואף לא הזכירו את פך השמן. " בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּורָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצונָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהורִים, וְזֵדִים בְּיַד עוסְקֵי תורָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדול וְקָדושׁ בְּעולָמָךְ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה". הנוסח הזה  הרשום כבר בשינויים קטנים בסידור רב עמרם גאון, וברמב"ם ובאבודרהם, נתגבש על יסוד מה שאמרו במסכת סופרים, אחת מן המסכתות הקטנות שבש"ס , פרק כ', הלכה ב', "ואומרים בהודיה, וכניסי פלאות ותשועות, כוהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כן עשה עמנו ה' אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה ה' הטוב". חכמים שאמרו כי הנס האחד אין שני , הוא נס פח השמן, מוצאים כנגדם חכמים שאמרו כי הנס האחד הוא התשועה והפורקן. אלו נרות, ואילו אלה, גבורות.
מה הביא דבוקה אחת של חכמים לחשוש – קשה להתרשם אחרת – מהרמת הניצחון על היוונים לדרגה של נס שמתחייבים ממנו הודיה והלל, ומה דבוקה אחרת  לחשוש  פן העלאת הניצחון של לוחמים בשר ודם  על אויביהם לדרגה של נס, יאפיל על התובנה  העמוקה  כי ניסים הם התערבות ה' בטבע, ישועה משמים, וניצחון, גם בזכות ההשגחה העליונה, אל לה להיקבע בתודעה כנס, שמא בלא משים, עלולים להעריץ את המנצחים כבני אלים. 
התבוננות קרובה יותר מגלה כי כבר בעיצוב החג עצמו, בראשיתו, ראו עצמם חכמי ישראל כסוכנים יצירתיים של הזהות הלאומית המתעצבת בכל עתיד על פי מה שנחזה  כעבר ושלא חסרו ביניהם הבדלי גישות  מהותיות. ההסכמה האחת, המכריעה הייתה להוסיף, מיד, ללא שהות, על מועדי ישראל הנקובים בתורה מועד, חג , במעמד של מצווה מדאורייתא שמברכים עליו בשם ובמלכות. זה כשלעצמו ראוי להיות אחד מן הנסים ב "על הניסים". יסוד היסודות, על דעת  נביאי ישראל וחכמיו ממשה עד משה ועד ימינו האלה, ועד כל הימים,  הוא, "שהזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציווהו במצווה זו להוסיפה  למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות", כותב הרמב"ם בהקדמה ל'ספר מנין המצוות'. חנוכה - גם פורים – התוסף, בניגוד, לכאורה, לכלל היסוד של "לא תוסיף ולא תגרע" כמצווה שמברכים עליה "ברוך אתה ה' ... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", כלומר כמצווה מן התורה. אין צריך לומר כי חכמים משתאים.  "והיכן צוונו" (שבת כ"ג, ב') הם שואלים. אין מצָווה אלא הקדוש ברוך הוא, ובתורה לא כתוב כי ניצטוו ישראל על חנוכה שלא הייתה בעולם  בזמן מתן תורה. היכן על כן?
 על 'ההיכן ' הזה נחלקו חכמים על פי מה שרצו להנחיל לדורות. " רב אויא אמר: מלא תסור". חנוכה עצמה איננה מן התורה.  אבל כיוון שפסקו חכמים לקיים אותה כמצווה, חייבים ישראל לציית להם מכוח  החובה האמורה בתורה  בספר דברים פרק י"ז פסוק י"א,  "עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל". מה ציוו חכמים? הם ציוו לקדש את החג בו הנס שאירע הוא נס פח השמן, ולזכרו ציוו להדליק  " נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין -בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כ"א, ב), והלכה כידוע כבית הלל, משום 'מעלין בקדש ולא מורידין'.  כל זה אם מברכים משום ' לֹ֣א תָס֗וּר', כי כל מה שציוו חכמים הוא מן התורה, חנוכה בכלל, מכוח מה שציוו. 
  אבל רב נחמיה לא  מקבל. ההעזה להוסיף חג שלא נמנה בתורה ולראות בו כאילו הוא מן התורה, נסמכה לדידו על פסוק אחר, אחר במהותו, אחר במשמעותו, הפסוק "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ" (דברים פרק ל"ב פסוק ז' ) . מה יאמרו לך זקניך כשתשאל, "גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" יאמרו לך," וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה" יגידו, ובבית המדרש התלמודי גם יסבירו, " ....ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה" (שם, כ"ג, א').  הגאון רבי משה סופר, ה'חתם סופר', מסביר ומבהיר על אתר  הדברים הנראים סתומים, ואומר , " מגילה, וחנוכה, והלל, שרשם בקדש מן התורה כמו שאמרו חז"ל ...'משיעבוד -מצרים- לגאולה  -קריאת ים סוף- אומר שירה , ממות לחיים - לא כל שכן!  ומחויבים מן התורה לעשות זיכרון לכל נס מקל וחומר  דיציאת מצרים, אלא שמסרן לחכמים מה יתקנו. ואם כן  הני מצות דרבנן - שרשם דאורייתא טפי מבשר עוף בחלב, ואסמכוהו על לא תסור". האבחנה בין איסור בשר וחלב, כולל עוף שאינו עושה חלב-אם, שאיננו מן התורה, לבין תוספת מצוות הדלקת נר חנוכה שאינה מן התורה, היא שאיסור בישול גדי בחלב אמו שהוא מן התורה, החילו אותו  חכמים גם על העופות שלא בתורה,  כדי שלא יבוא לכלל איסור בשר מן התורה. שורש האיסור קיים בתורה. 'לֹ֣א תָס֗וּר' ! אבל 'שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ' ששמחה והלל על גאולה בחנוכה כבר הייתה בתורה ביציאת מצרים, אף על פי שהאירועים לא היו, אבל דין שמחה על "וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה" כבר היה, ואף על פי שגם 'לֹ֣א תָס֗וּר' מזה, וגם 'שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ שניהם תורה, שאל אביך הוא יותר תורה. 
ראוי לומר כאן כי ההלכה המרכזית של חנכה, "להדליק נר של חנוכה" שמונה ימים,  מעידה כי חכמי ישראל שראו את פח השמן כנס המובהק והקובע שמברכים עליו בשם ובמלכות גברו על חכמי ישראל שראו בניצחון המעטים על הרבים את הנס המובהק. יש תפילת 'על הניסים'  להודות לדורות על הישועה, אולם ברכה, מן התורה, אין.  אבל ראוי להיות ער לעובדה כי יש מקום לבחינת הדברים מקרוב. 
המקורות התלמודיים עצמם מעידים כי עד שסיפורה של חנוכה כפי שהוא יצוק בתודעת הדורות התייצב, ניבנו בו מדורים  נשכחים על פי מפות שונות . בתלמוד שנחתם בשנת 500 לספירה  כשש מאות וחמישים שנה אחרי מלחמות החשמונאים ביוונים וטיהור המקדש וחידוש העבודה, יש יותר מסיפור חנוכה אחד, או אולי סיפור אחד שנתגבש מסיפורים שונים שנשמעו בזמנים שונים, המעידים כי היה מאבק על התודעה של לחנוכה לדורות. במסכת שבת דף כ"ג עמוד א' לובשת חנוכה מלבוש  שלא ניכר בה כל כך היום.  המקור פותח  בבירור הלגיטימיות ההלכתית של הוספת חג על חגי התורה אבל המענה שלו שונה מזה שניתן לו במקור המופיע שני דפים לפני כן והרואה בנס פח השמן את סיבת הסיבות לכינון החג. "חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה, (הניצחון, לא פח השמן) ואמרו בה הלל והודאה  (על הניצחון) והדליקו בה נרות בטהרה ( לא טהרת השמן, אלא טהרה בכלל, של המזבח, ושל המנורה המאולתרת) לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק ( כאן גם המנורה שטומאה ואולי גם פחי שמן) וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ( שבעה שיפודים כנגד שבעה קנים של מנורת המקדש על פי תורה. אין במקור זה זכר לשמונה נרות וכמון לא למנורת שמונה קנים)  ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח.   (באורח הברור ביותר, החג לדורות הוא הנצחת התשועה, הניצחונות של המעטים על הרבים, לכל דור ודור כדי שהמעטים בכל עתיד יהיו בוטחים בה' כי הרבים לא יוכלו להם ) וכך הוא אומר בספר עזרא עזרא פרק ג' י"א 'וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית-יה'. "  פסוק הנראה כאם כתלוש ממקומו , כחידה, וצריך הסבר.  ברור לחלוטין במקור זה כי התיבות 'והתחילו להדליק'  אינן אומרות כי התחילו להדליק אחד משמונה אלא כי התחילו לקיים שוב מצוות הדלקת המנורה לימים רבים כמצווה לדורות. פתרון החידה הזאת הוא בספר מקבים ב'. 
הוא כתוב יוונית, והוא מעין איגרת ששולחים אנשי יהודה בשם חכמי ישראל אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים. מטרת האיגרת מפורשת בישירות ובפשטות בפרק ב' פסוק כ"א היא לתדע את הגולה כי בירושלים, ביהודה בכלל, בגליל, שנאנקו תחת עול היוונים  מחללי כל הקדשים, גברו המכבים על אויביהם וטיהרו את המקדש, וקבעו הודייה והלל, "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו  לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו" (תרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל ווארשה 1885). איגרת  זאת כנראה  לא נענתה בחיוב, ועל כן נשלחת איגרת שנייה בשנת 188 למניין השטרות . מניין זה ייסודו בהוראות מלכותיות מימי כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר מוקדון  ועל פי רוב החוקרים ראשיתו מקביל לשנת 312 לפני הספירה. לפיכך מותר לקבוע כי האיגרת השנייה  נשלחה מירושלים למצרים בשנת 124 לפני הספירה, ארבעים שנה אחרי טיהור המקדש וחנוכת המזבח. אין מאורע היסטורי, לא של אסון קודר כתופת ולא כתשועה מאירה כאילת, שחכמי ישראל קבעו אותו חג וקבעו אותו ביתדות של הלכה לכלל ישראל  לא מאות שנים ולא אחרי למעלה מאלפיים שנה לבד מחנוכה. נס. 
באיגרת השנייה דורשים היהודים אשר בירושלים  מן הפזורה לקבל על עצמה לראות בישועה של יושבי הארץ ישועה של כלל ישראל ולהצטרף ל"הודות והלל לה' כי הכרית את הרשעים מן הארץ ואינם" (שם א', כ'). היהודים אשר בירושלים מודיעים לאחיהם איך הם ועל מה הם חוגגים ודורשים מהם לקיים בגולה מה שארץ ישראל קיבלה על עצמה ומפרטים, " וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים" (שם כ"א). אין מפורש מזה. היהודים אשר בירושלים רואים את טיהור המקדש שלש שנים אחר שטימאו אותו כאירוע השווה בעוצמתו ובמשמעותו לבניין המקדש ביד עולי בבל.  למעלה מ  352  שנה אחרי שזרובבל בן שאלתיאל - נחמיה לפי חז"ל-  בראש שבי ציון מגלות בבל  בנה את המקדש  הם רואים עצמם כמי שהיו גולים בארצם וכשם שישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים בנו את מזבח אלוהי ישראל וחגגו שמונה ימים  כן הם הכוהנים לבית חשמונאים טיהרו את המזבח ושבים לחגוג  החל בכ"ה בתשרי שמונה ימים כימי הסוכות  בתשרי של אבותיהם. " וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים.  ג וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב.   וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ" ( עזרא ג',ב'-ד). יתירה על כן, כשם הכוהנים ובראשם ישוע בן יוצדק "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו", כן חנוכת המזבח, לא טיהור המקדש,  היא פסגת השבת השכינה למכונה. לא  על חינם מסיים הבית הראשון של הפיט " מה עוז צור" במילים " אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח". בפירושו על המקור בתלמוד השואל מאי חנוכה  מפרש  המהרש"א ב'חידושי אגדות שלו' ,"  ונראה לפרש דנקרא חנוכה על שם  חנוכת המזבח כדאמרינן  בפרק ר' ישמעאל דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עובד גילולים לעבודה זרה,  והוצרכו לבנות מזבח חדש, ולכך נקרא חנוכה, ולא קאמר הכא מאי חנוכה ,אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות" . ואין לטעות הנרות הודלקו על נס חנוכת המזבח, לא על נס פח השמן.  
 בספר המקבים א', פרק ב', מפורטים הברים פרוט בהיר וישיר.  כאמור הם מבקשים מבני גולת מצרים לקיים גם הם את מצוות החג כפי שהורו חכמי ירושלים לחגוג וקושרים את החג מפורשות לאש.  " לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. .וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים". האיגרת מודיעה לבני הגולה כי 'אש התמיד' לא כבתה מעולם,  " וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציווה לגולים לקחת את האש ולטמנה" (שם פרק ב', א') וירמיהו עצמה החביאה במערה נסתרת עד שמצאה נחמיה. וכאן מספרת האיגרת מעשה הנס שאירע באש בימי שיבת ציון , "כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב.( שם א', כ"ג – כ"ח). 
המשתמע הוא כי כנס שאירע את דור שיבת ציון אירע את היהודים אשר יהודה, המזבח טוהר, אש התמיד הנסית שוב ירדה מן השמים , קרבנות הועלו לרצון, העם חגג שמונה ימים, הכוהנים קבעו להלל ולהודות כימי חג הסוכות. יוספוס פלוויוס כותב בקדמוניות היהודים כמאתיים שנה לאחר המאורעות הנסיים כדברים  הדומים להפליט לכתובים בספר מקבים ב, " ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים ולא הניח שום צורה של שמחה, ... וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך
 שמונה ימים ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים משום שאותה הזכות הופיעה לנו בלי שקיווינו לה" (קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ז').  הזכות שניתנה היא  שנמצאה האש וקרבנות הועלו על פי דין , ושם 'חג האורים' היה על שם האורות שפיארו את אתרי החג, על שם הדלקת מנורת שבעת שפודי הברזל שהתחילו להדליק ועל שם אש התמיד שהוקדה על המזבח.
לכאורה, עד לחורבן הבית השני חג שקבעו חכמי ישראל לדורות היה בו כל מה שאנו חוגגים עד היום הזה, אבל שמונה הימים היו כימי הסוכות ולא כימי נס פח השמן וההודיה הייתה על הנס של הניצחון על היונים ועל טיהור המזבח, וחידוש הקרבנות שהועלו עולה באש התמיד.  אבל מעט מעט, עד לחתימת התלמוד בוודאי הועברה משקולת מהות הנס יותר ויותר על ההדלקה  וחלקם של החשמונאים הועם. אין זאת כי חכמי ישראל שידעו מה עלה בגורלם של ישראל בימי מלכותה הנמשכת של שושלת החשמונאים, הגבירו את ירושת זהות האומה הנשענת על ישועת ה' בלי לשלול חלילה את ירושת הזהות  של עם שידע לעמוד על נפשו מעטים מול רבים, אבל הדגשים השתנו. 
העם במסעו בהיסטוריה לא היה תמיד שלם עם תנודות הדגשים. הוא הפך את המנורה, בעלת שבעת הקנים לסמל זהותו, אולם הוסיף לאותה מנורה את הקן השמיני ועשה אותה למנורת הגבורה. הוא שר "פח קטן שמונה ימים שמנו נתן" אבל בתנופת תקווה רוממה שר " על הניסים ועל הנפלאות  אש חוללו המכבים" או " כפי שיש שדקדקו לתקן " אשר חולל ה למכבים". חנוכה עצמה,  על שם חנוכת המזבח הייתה גם חנוכה על שם 'חנו כ"ה', כוחות יהודה, משחררי המקדש ביום כ"ה בכסלו. וחג האורים, על פי עדותו של יוספוס פלוויוס הפך לחג האורים בישראל הנבנית ועל כל גגות היכלותיה מתנוססת מנורה המפרסמת שני ניסים, נס הפח ונס הניצחון. המשורר שאול טשרניחובסקי מלווה את חג האורים הזה בנוסחה השנייה של שירו "אומרים ישנה ארץ"  וכותב  "שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא !שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי! אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי? עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי :כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,אַתָּה הַמַּכַּבִּי" .  שירו של המשורר וניגונו של יואל אנגל מלווים את מסעה של אותה חנוכה מופלאה מן הימים ההם לזמן הזה. 




תגובה 1:

  1. מאמרו המעניין של יצחק מאיר על גלגוליו של חג החנוכה לוקה, לדעתי, בעניין מרכזי אחד: המתיחות וההתנגדות הפרושית ( זו שקבעה וגיבשה את עיקר המסורת על חג החנוכה )למשפחה החשמונאית שהנהיגה את הממלכה שייסדה. החשמונאים שטיהרו את המקדש והרחיקו את חיילי הממלכה הסלובקידית מהארץ, וייסדו את ממלכת החשמונאים בכוח צבאית ובתבונה מדינית,קיימו מדיניות של השתלבות ברוח הממלכות בתקופתה,זו הייתה לצנינים בעיני הפרושים ולכן ניסו להשכיח את פעלם ומפעליהם של החשמונאים ובססו את החג על נס פח השמן וטיהור המקדש בלבד. ראו למשל גדליהו אלון " האם השכיחה האומה את החשמונאים".
    ד"ר ישראל כץ

    השבמחק