׳התנ״ך כמקור לשפה העברית׳ ניבון מאת מנשה ביננפלד

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מנשה ביננפלד, התנ״ך כמקור לשפה העברית: מטבעות לשון ופתגמים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשע״ט, 517 עמודים

בימים אלה נוסף עוד ניבון מקראי למדף הספרים, ספרו של מנשה ביננפלד (רכז תנ״ך בישיבת בני עקיבא, ״הדרום״, ברחובות), ׳התנ״ך כמקור לשפה העברית: מטבעות לשון ופתגמים׳. זה שם הספר על הכריכה, אבל בעמוד השער כותרת המשנה רחבה ומפורטת יותר: ׳התנ״ך כמקור לשפה העברית: סיור ולימוד תנכ״י דרך הניבים הפתגמים ומטבעות הלשון בשפה העברית שמקורם בתנ״ך׳.

לגבי שם הספר אולי היה עדיף לציין שהתנ״ך הוא מקור לעברית החדשה. הרי ברור שהוא לא המקור ללשון העברית... :)
ספרות הניבונים עולה כפורחת בישראל. מן הים הגדול אזכיר כאן כדוגמא את ספרו רחב היריעה של רוביק רוזנטל, מילון הצירופים: 18,000  מטבעות לשון בעברית החדשה: גלגולים, מקורות, שימושים. בכתיבת המילון נעשה שימוש בעיזבונו של ד“ר אברהם שטאל ”מילון ביטויים של העברית החדשה“, ירושלים 2009. תת קבוצה של ספרות הניבונים היא ספרות הניבונים המקראיים, ואזכיר כאן (בסדר אלפביתי) שלושה מהם שהופיעו בשנים האחרונות:

-- אילה צרויה ויהודית בר-יש”ע גרשוביץ, הפסוקים היפים בתנ”ך, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, אור יהודה 2013

-- משה שחר, לגעת בפסוקים: מסע בין פסוקי המקרא, אפי מלצר בע”מ מחקר והוצאה לאור,

מהדורה שנייה 2013

-- יעקב שרת, פניני קדם: 1,636 פתגם, אימרה וניב נבחרים מכ”ב [כך!] ספרי תורה, נביאים וכתובים, הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2012

כל ניבון מקראי וגישתו. על תכליתו של הניבון המקראי החדש של ביננפלד ניתן ללמוד כבר מהמוטו שלו: ׳דלות הלשון העברית נובעת מגלותם של ישראל, ותחייתה תגיע עם גאולתם׳. (על פי ספר הכוזרי (ב׳ ס״ח).

בכריכה האחורית של הספר מופיעה רשימה נאה של ביטויים בשפה העברית ואחריה נאמר ׳המשותף לכל הביטויים האלו שאנו משתמשים בהם בדיבורנו מבלי לדעת שזו שפה תנ״כית׳ (אולי עדיף היה לנסח: ׳מבלי לדעת שמקורם בתנ״ך׳).

הניבון מאגד למעלה מ-2600 צירופי לשון שמקורם במקרא. צירופי הלשון אינם מסווגים על פי נושאים אלא מובאים על פי הרצף של הופעתם במקרא. בהתאם לכך, תוכן העניינים הוא פשוט רשימת כל ספרי המקרא. בסוף הספר ישנו מפתח המביא את רשימת הצירופים שבספר, עם מראי מקום מקראיים, ובלי לציין לידם את מספרי העמודים שבהם הם מופיעים בספר.

לספר יש מבוא קצר (קרוב לשני עמודים) ונאמר בו, ש׳אנו החיים בדור של תקומה יכולים להבחין שנאומי הנביאים… פועלים את ייעודם וקמים ומתגשמים לנגד עינינו. קריאתם המהדהדת לאחווה, למוסריות, לדאגה לחלש, לנצחון הטוב על הרע כמו דילגה מן הימים הקדומים ההם לעידן שלנו ומתחילה להתיישב בלבבות ובמעשים של עמנו ואף של אומות אחרות׳. הלשון העברית עברה אל ׳השפה המחודשת שלנו׳ ו׳מטרת הספר: עיון בתנ״ך דרך הביטויים שהשתרשו בעברית, והכרת פארה של השפה העברית היונקת משורשיה שבתנ״ך׳. ברוח החינוכית-מוסרית-ערכית הזאת מהדהדים דבריה של מגילת העצמאות (= ההכרזה על הקמת מדינת ישראל) שעם שיבת היהודים לארצם הם ׳החיו שפתם העברית׳ והם חותרים לכך שהמדינה ׳תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל׳.

הביטויים הרבים המפרנסים את הספר נבחרו, לפי המחבר, על פי חדירתם לעברית ו׳לשגרת הדיבור ולספרות שלנו׳. ברור שזה קריטריון סובייקטיבי. יש ביטויים שאכן נכנסו לשפה ויש ביטויים שספק אם הם שגורים על לשונו של דובר העברית המצוי, כמו  ערל שפתיים, עשר ידות, בוקר לא עבות, חשופי שת וגזירת עירין.

הספר נכתב באוריינטציה דתית ואין ספק שהוא מכוון לאוכלוסיה הדתית. בשל כך המילים ׳אלהים׳ ו׳אלוה׳ נכתבות ׳אלקים׳ ו׳אלוק׳, לא רק בשמות הביטויים אלא גם בציטוטי המובאות מן המקרא.

כל ביטוי בספר מופיע בגופן גדול ומודגש ובסופו נקודה (מדוע נקודה? הרי הביטוי איננו משפט בשפה), ואחריו הפסוק או הפסוקים הלרוונטים.

הפסוקים מודפסים עם ניקוד וטעמים, אבל לא תמיד הביטוי תואם את התחביר של הטעמים, וחבל שאין הספר מפנה לכך את תשומת לבו של הקורא. למשל, בעמ׳ 17 מופיע הביטוי ׳צדיק תמים׳ ואחריו הפסוק  אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו (בר׳ ו, ט). אבל על פי החלוקה של הטעמים יש לקרוא: נח איש צדיק // תמים היה בדרתיו… כלומר, לא ש׳צדיק׳ ו׳תמים׳ הם לוואים לגרעין ׳איש׳ אלא שיש כאן כתוב עם תקבולת צלעות.

לא תמיד ברור מדוע המחבר גזר מהפסוק את הביטוי המסויים שהביא. למשל, בספר מופיע הצירוף ׳איטר יד׳ אף שבמקרא הצירוף הזה הוא לעולם ׳אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ׳ (שופ׳ ג, טו; כ, טז).

הספר אינו מביא את כל ההיקרויות של הצירוף הלשוני שהוא מביא. למשל ׳אחרית הימים׳ זוכה לשתי מובאות בלבד: בר׳ מט, א; דניאל י, יד. לאלהים פתרונים מדוע נבחרו דווקא שתיים אלו. מה שברור הוא שמהן לא יוכל הקורא לדעת ש׳אחרית הימים׳ הוא צירוף המצוי בעיקר בנבואה הקלאסית.

יש ביטויים שמשמעותם בעברית החדשה שונה ממשמעותם בלשון המקרא. המחבר אינו מעמיד על כך את קוראיו. כאלה הם למשל ׳אות קין׳ (בר׳ ד, טו) ו׳עצת אחיתופל׳ (שמ״ב טו, לא). במקרא ׳אות קין׳ הוא אות הגנה, ועצת אחיתופל היא עצה טובה, אך בלשוננו ׳אות קין׳ פירושו סימן גנאי ועצת אחיתופל - עצה רעה.

פה ושם מלווים הביטויים בהערות פרשניות משל רש״י, רד״ק, רשב״ם, ר׳ יוסף בכור שור, אברבנאל או מלבי״ם.

לסיכום, יש לברך על הופעתו של כל ניבון שיש בו כדי לתרום להעשרת הלשון העברית ולהרחבת הידע במקרא.