בין עיבל לבין גריזים בשביל הבחירה: וינייטה על תנאי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

בטרם ימסור  לזקני העם דרכם דיבר אל כלל ישראל ביום האחרון לחייו, ביום האחרון לקללת ארבעים שנות מדבר, ביום האחרון להליך ההבשלה מהיות המון עבדים משוחררים שלא טעם טעם עצמאות ריבונית מעולם, להיות עם נוחל ארץ בה יחיה קוממיות - את תסריט מעמד הכניסה בעסק מרהיב לארץ - מקדים משה ואומר," רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה וּקְלָלָה.  אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם  לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם "(דברים י"א,כ"ו-כ"ח)

הרגיל בהבנת המושגים 'ברכה' או 'קללה'  כיורדים על האדם ממקור הברכות או ממקור הקללות, מן הכוח היכול להעניק ומכס השליט המוסמך היכול ליטול,  עומד משתאה אל נוכח פסוקים בהם , במפורש, האדם הוא הבוחר  בברכתו או חלילה בקללתו. הבחירה כולה שלו. חייו ומותו תלויים בה. התערותו בארץ לאורך ימים או חלילה עקירה מתוכה והשלכה לארבע קצוות הארץ , גולה, זר, לחוץ, נרדף, נכחד עד לאחרוני שרידיו שייוותרו לשוב, מותנים בבחירה בין הברכה האמורה לקללה הנזכרת. 

 כך עתיד משה לומר מפורשות בהמשך לדברים אלה, ” הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ  כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. ( דברים ל', כ,ח -ל"ב). הפועל ב.ר.ך מוזכר לראשונה מיד אחרי המעשי בראשית. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר  פְּרוּ וּרְבו... "(בראשית א', כ,א-כ"ב). העוף והדגה אינם בוחרים בברכה. בורא עולם  מברך. אמנם במעשי בראשית לא ניתנה הברכה לא לאדם ולא לחיה , מטעמים שהציתו ברקים של תובנות שונות בלב פרשנים ודרשנים, אבל מכל מקום אלוהי השמים והארץ הוא המברך והוא השולל אותה בעולם האמונה המקראי ובעולמות האמונה בכלל,הוא המקור, הוא האומר למצפים לברכה, " וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי..." - מפתחות השפע בידו, מאגרי הטוב בשליטתו, והוא פותח אותם ממרומיו, אבל הוא גם הנועל, המשית קללה - "... וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשׁת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג', י'- י"א).   אבל הברכות והקללות בהן נקראים ישראל לבחור, בפירוש, "הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ "  הן כבחירה בין "וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" ( דברים כ"ח א') – וישראל בוחרים אם לשמוע אם לא לשמוע - לבין " וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו" ( שם, ט"ו)  שמעת – ובחרת בברכה, לא כגמול אלא בה עצמה, לא שמעת בחרת בקללה , לא כעונש, אלא בה גופה.  אין בכל המקרא כולו ייחוס כה ברור, כה חד משמעי, לתובנה כי הברכה והקללה הם בשליטתו המוחלטת של האדם הבוחר.  " אמנם , מדגיש משה, הארץ הובטחה, יותר מזה, ניתנה בשבועה מפי עליון, " עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם", להם לאבותיך נשבע, לכם היא נתונה על תנאי, "וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ", תנאי, " וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע"- הפרת התנאי. גם שבועה מפי עליון מתקיימת או בטלה  מעיקרה מכוח בחירת האדם. אין זכר כאן  לברכה מלשון כריעת ברך לפני מי שהוא מקור הברכות או גוזר הקללות, לא ל Benediction  שעבר מן הלטינית ללשונות הרומניות ( גם ל'בענטשן' באידיש- כיצור של הלחמה, bene dicere  אמירה טובה של האל)  ולא לEulogy  מן היוונית eu + logia  פירושו זהה , דבר טוב מפי עליון, ולא מSegen  הגרמנית שייסודה ממילה עתיקה שמשמעה היה התזת דם על מזבח, ועוד, כולם ביטויים הקושרים ברכה וקללה לאמירת גבוה, למקור סמכות עליונה, לברכה מעין זו  המושלת בספור בלק ששכר את בלעם " מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרְרֵי-קֶדֶם לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.  מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל... (במדבר כ"ג ח') "... מֶה עָשִׂיתָ לִי  לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ.  וַיַּעַן וַיֹּאמַר  הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" ( שם י"א-י"ב). ברכה משמים, אם כמתת אל אם כתחינה-בקשה מאל, היא המובנת בתרבויות . האל נענה או מסתיר פניו. מעניש- או חומל. ברכה וקללה עליהן מאומר הכתוב "ובחרת" – פריצה חד פעמית לעולם התובע אחריות האדם על גורלו. בארץ בה הוא שולט. על תנאי שהוא שולט על עצמו.

לא על  נקלה מפנים עם שידע את מצוקות השעבוד, את מארת המדבר, את מות כל הדור שיצא את מצרים, את מסירות הנפש של חציית נהר אל ארץ בה מושלים שלושים ואחד מלכים תקיפי ארץ , את הכיבוש, את ההתנחלות, את גיבוש בכוח של מלכות את התנאי הזה הנשמע מפי נביא ישיש ביום פרידתו מן העולם. לאזהרה כי הקיום בארץ הוא על תנאי, אין כושר חדירה לדורות, אפילו לא לדור אחד, ועל כן  באה החוויה המרהיבה של דרמת הכניסה לארץ 'על תנאי', כדי להפעיל את כל החושים ולדרוך אותם להיות נכונים לראות, לשמוע, לחוש, לזכור לעולם, להנחיל את הזיכרון לכל מחר, כי הכניסה לארץ היא על תנאי בחירת הברכה.

 כל מהארץ תהיה במה. "וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה, מוּל הַגִּלְגָּל, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה "( שם כ"ט). תפאורת הענק תהיה "מוּל הַגִּלְגָּל, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה"  שני הרים דומיננטיים, גריזים , גובהו למעלה מ 880 מטר מעל פני הים, עינות מים, צמחיה שופעת, ירוק, ברכה, והר עיבל, חשוף, קרח, גובהו 940 מטר מעל פני הים. אין כל מקריות בבחירת האתר הזה . להיפך. הוא חלק מן הסיפור המקראי, ממשמעו העמוקה של הסיפור, מליבתו. הכתוב בבראשית י"ב, ו' מתייחס למה שאירע שם למעלה מארבע מאות שנה לפני הכניסה לארץ  " וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.  וַיֵּרָא ה'  אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו".  במקום בו הובטחה, מרחשת הדרמה בו במקום ההוא נקבע באיזה תנאי ניתנה.  " מי שאמר לאברהם אבי האומה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ", ניצב בין ההרים  שם הבטיח וקושר את הבנים , צבא גדול ורב של כשלושה מיליון איש ואישה וטף וגרים וערב רב שנלווה, אל " אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" ( יחזקאל ל"ג כ"ד).  זה הסיפור. אחד היה אברהם , ועתה מתנהלים הרבים עד למאוד מנהר הירדן אל אותו מקום ונכנסים בין שני ההרים המהוום מעין עמודי התמיכה של השער לארץ, עוברים תחתיו ושוהים שם לשמוע. מה יעלה בגורלם 'אם שמוע', ומה יעלה בגורלם 'אם לא שמוע', ולומדים כי 'לשמוע' הוא מעשה רצוני, לא קול שאוזן קולטת, אלא שבועה על מנת שהיא מתקיימת. שבועה של כל איש וכל אישה. לא שבועה קולקטיבית. לא טקסית. שמוע- כל אחד ואחת. לא שמוע- כל אחד וכל אחת. ברכה - כל אחד ואחת, קללה חלילה, גם, כל אחד ואחת.

  ועל כן "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.  אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם עַל-הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.  יג וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל  רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי" ( שם כ"ז, י'-י"ב). חכמי התלמוד, רשמו  על פי מה שאמר משה ועל פי מה שאירע בהנהגתו של יהושוע עם הכניסה הלכה למעשה לארץ את תקציה המחזה כדלהלן " ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון וגו'. הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות"(בבלי סוטה,ל"ב, א'). ניכרים בדברים האלה  זכרי מסורות שונות. שבט לוי עומד על הר גריזים, אבל בתיאור התלמודי " הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים",  ועל כן, כנראה הניו כוהנים -משבט לוי כמובן- ולויים, מורמים מעם שהיו גם משרתי הקודש, נושאי הארון, מורי הלכה מוצבים בשבטי ישראל השונים,  והמה המעט, מתוך השבט הקטן בשבטים, שרובו עלה עם חמישה שבטים אחרים להר גריזים.  הפסוק אומר "וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל", ואומר " אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם עַל-הַר גְּרִזִים .. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל" והרי אלה גם אלה התברבו והוזהרו מהיות מקוללים. לא מידרו חלילה בין שבטים  שהדגימו ברכה על הרגריזים לבין שבטים 'ששיחקו' קללה על הר עיבל.  הבימוי הדרמטי נזקק לכוריאוגרפיה  סימטרית, אבל אין, לא יכול להיות לה השפעה על מהות, על תוכן. בראוי על כן להתבונן התבוננות הדוקה בדברי הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג, גרמניה ( 1785 – 1865(  בספר פירושיו 'הכתב והקבלה'.  הוא מבהיר , "לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעט מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם, וכל איש פרטי מהם נקרא באמת מברך את העם, ולשון אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים הוא כפשוטו שהעומדים עצמם נקראים מברכים לפי ששמעו דברי הלויים וענו אחריהם אמן". בעל 'הכתב והקבלה' סומך דבריו על הכלל התלמודי האומר  כי "שומע כעונה דמי", כי מי שאמר 'אמן' על ברכה כאילו אמרה. 

"וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל-כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם" ( שם, י"ד) גם ענו וגם אמרו, או בסדר הדברים הנכון, הלויים המעטים אמרו, והכל ענו, ולכן כאילו הכל גם ענו גם אמרו.   לפי תיאור מבהיר  זה, מעט הלוויים והכוהנים שהקריאו את נוסח הברכה ואת נוסח הקללה כאומרים  אל העם הבחירה היא של העם, והעם ששמע ואמר 'אמן' אחד הוא, והבחירה בין הברכה והקללה כתנאי לקיומה של הארץ בשמירת חוקי ומשפטים, היא בחירה אישית ככל אדם ואדם בישראל.

 לא שהמפר את התנאי אישית יגלה אישית. כל ישראל ערבים זה לזה. גם לא אמור כי יש חשבון של רוב ומיעוט, רוב מפירים – גולה, רוב מקיימים – ריבונות. אל יאמר אדם כן אלא יאמר כי הכל תלוי בו אך על פי שאין בידו כל אפשרות, לא עיונית ולא מעשית, לרדת לסוף הנהגת הבורא את עולמו. האחריות על הכל היא על האחד. 

עם זאת, ראוי להתבונן במה שאמר רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן. ה"הארור" החותם אל אאחד עשר הארורים כגון מכה רעהו בסתר, כגון לוקח שוחד, כגון מטה משפט , בא הארור השנים עשר ואומר  " אָרוּר אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן" ( שם, כ"ו) זהו ארור כבד משקל. זהו ארור שאינו חל על איסור שאפשר להגיש כנגדו כתב אישום, שאפשר לסמוך את כתב ההרשעה על ראיות ועדים. זה 'ארור' החל על מפר " אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת" , קלה, חמורה, אין לדעת, בעיקר ועל הכל,רוחה. על מי חל ה'ארור' הזה? ” דקאי אאותן שבידם לקיים את דבר התורה ביד המבטלים, היינו הזקנים שימחו בשרים, וקאמר לעשות אותם " (תורת משה, על דברים כ"ז) הזקנים, אלה השופטים שאין בידם כח לעשות,אבל יש להם אחריות למחות על מה שעושים שרים, אנשי הרשות המבצעת, הממונים על העשייה. 

יש יסוד להניח כי אי אפשר שהלוויים גם אמרו וגם אמרו אמן על מה שאמרו, אלא "שני דברים היה להם לעשות, אמירת ברכות וקללות, ועניית אמן אחר ברכות וקללות, ולא יתכן שיאמרו אותן ברכות וקללות עצמן שהיו עונים אחריהם אמן, אלא ודאי שמלבד עניית אמן אחר ברכות וקללות, דלויים היו אומרים פרשיות שהוזכרו בו ברכות וקללות, והם פרשת 'והיה אם תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הברכות' ופרשת 'והיה אם לא תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הקללות" ( הכתב והקבלה שם).  אין עוד כיצירה דרמטית מעין זוח בכל המקרא כולו, בה לא עומדים תחת ההרים, לא שומעים את הקול מדבר, לא נשבעים נעשה ונשמע, אלא בו כל איש וכל אישה מלוהקים כשחקנים ראשיים במחזה, ותוך כדי ההתרחשות הסוערת הזאת מתהלכים מורי ישראל בתוך הקהל ומלמדים אותו תורה, הלכה למעשה, אומרים בקול, ןבין אמן לאמן מרביצים תורה ומידות בלחש. אין אומה בדברי ימי האדגם שכך צועדת למלחמה על ארצה ועל עתידה.