על ׳אוצר הציטטות׳ מאת איתן בן-נתן ועל תופעת ספרי הציטטות

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס

איתן בן-נתן (ליקט, תרגם וערך), אוצר הציטטות: מן ההגות והספרות העולמית לדורותיה והמקורות העבריים העתיקים והחדשים, הוצאת מאגנס, ירושלים 2008, 868 עמודים

אחת הסוגות הספרותיות המסקרנות ביותר היא סוגת קבצי הליקוטים. היא עולה כפורחת בכל העולם מהעת העתיקה ועד ימינו אלה. קבצי ליקוטים מהעת העתיקה הגיעו אלינו על גבי פפירוסים ומגילות, ובעת החדשה - על גבי ספרים וקבצי אינטרנט (אזכיר במיוחד את מיזם הויקיציטוט). הטכנולוגיית לשימור הזכרון השתנתה אבל לא הדחף לשמר את דברי החכמים וחידותם. 

הליקוטים הם טקסטים המקבצים תחת קורת גג אחת חומר ספרותי קצר ומגוון שנחשב לחכם ומחכים, ושנשאב ממקורות שונים ועבר תהליכי ברירה ועריכה. יש קבצים שמוקדשים לתחום מסויים כמו פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה, או כלכלה, יש קבצים של פתגמים, הומור, אנקדוטות, אוקסימורונים, כתובות על מצבות או סיסמאות ויש קבצים שנשאבו מדבריה של אישיות מסויימת אחת, יהא זה סופר, הוגה, מנהיג או מדען.

הספר עב הכרס, ׳אוצר הציטטות׳, המונח עתה לפנינו הוא קובץ ליקוטים של ציטטות ׳מן ההגות והספרות העולמית לדורותיה והמקורות העבריים העתיקים והחדשים׳. כלומר, הוא שואב מעולם ומלואו ללא הגבלת סוגה, תרבות או נושא. יש בו למעלה מ-12000 דברי הגות, שירה וספרות שנשאבו מדבריהם ומכתביהם של כ-2500 הוגים, יוצרים, פוליטיקאים ואישים אחרים, והם סדורים בכ-400 מדורים. הציטטות הן אמירות, מכתמים או דברי שיר, לרוב קצרים ושנונים, שלדעת המלקט ראויים להיות מוכרים לכל בן תרבות. על כריכת הספר כתוב, שזה ׳לקסיקון הציטטות הכללי המהימן, המגוון והמקיף ביותר בשפה העברית׳. הכרזה שיש בה פולמוס סמוי עם לקסיקונים כלליים אחרים, ביניהם אולי ספרו של אדיר כהן, ספר הציטטות הגדול: הגיגים, אמרי שפר ופתגמים מפי אנשי שם רוח וספר (1996). 

הוצאת מאגנס

ספר הציטטות של איתן בן-נתן אינו מסתפק בהבאת הציטטות אלא מוסיף עליהן מידע הנוגע למקורן.  בסוף הספר יש ביבליוגרפיה מוערת עם מפתח המביא את המקורות של הציטטות ורשימת האישים שדבריהם צוטטו. הרשימה הביבליוגרפית היא רחבת היקף וכוללת גם ספרי ציטטות, אפוריזמים, אנקדוטות, לקסיקונים, ביטויים ודברי משל (עמ׳ 762-745). לכל פריט ביבליוגרפי נוסף מידע על תכניו, אופיו, אופן סידורו, ואף הערכה על רמתו. 

הציטטות הן לרוב קצרות, אבל לא תמיד. אורכן יכול להיות מילה אחת, כמו ׳יודו-נאצים׳ (ביטוי שטבע ישעיהו ליבוביץ, עמ׳ 380) או טקסטים ארוכים יחסית כמו שירו בן שלושת הבתים של יצחק לאור, ׳פקודת יום׳ (שירים בעמק הברזל, 1990, עמ׳ 378 בספר הציטטות). 

יש בספר ציטטות המוכרות היטב לקהל הישראלי, כמו ׳אם תרצו, אין זו אגדה׳ (המוטו המופיע על ספרו של בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, 1902. עמ׳ 553) ויש כאלה המוכרות פחות, או בכלל לא, כמו ׳אשה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים׳ (מסיסמאות התנועה לשחרור האשה עמ׳ 553). יש ציטטות ׳רציניות׳ ויש - שהן חידודים: ׳הנעורים היו יכולים להיות מצב אידיאלי אילו היו באים קצת יותר מאוחר בחיים׳ (הרברט אסקווית׳: צוטט בשבועון אבזרוור, 15.9.1923, עמ׳ 539). 

יש בספר ציטוטים כלליים או ספציפיים כמו למשל, ׳המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים׳ (הנוסח המקובל שבו נוהגים לצטט את אמרתו של קארל פון קלאוזביץ מתוך ספרו ׳על המלחמה׳, עמ׳ 490); ׳שלום - ביחסים בינלאומיים, תקופה של הונאה בין שתי תקופות של מלחמה׳ (אמברוז בירס, מילון השטן, עמ׳ 493); ׳לעולם אל תשכח שהנשק שלך יוצר בידי מי שהצעתו במכרז היתה הנמוכה ביותר׳ (מתוך: חוקי מרפי לחייזרים, עמ׳ 494).  

יש בספר ציטטות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. למשל, ׳שלום תמורת שלום׳ (ביטוי שטבע משה דיין בסוף מלחמת ששת הימים, משנשאל במסיבת עיתונאים מה תציע ישראל לערבים בתמורה לשלום, עמ׳ 378-379); ׳ישראל בלעה נחש׳ (אימרה פלסטינית מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967, עמ׳ 389); ׳הייתי רוצה להיזכר כמי שקבע את גבולות ארץ-ישראל לדורות׳ (מנחם בגין ב-1979, אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. מצוטט בתוך: עמוס פרלמוטר, חייו וזמנו של מנחם בגין. עמ׳ 380). ויש עוד ציטטות בשפע נושאים. 

׳אוצר הציטטות׳ מאורגן על פי מדורים. יש בו מדורים כמו אושר ברכה ושלווה, אנטישמיות, נאציזם, אמצעי תקשורת ועיתונות, בארים ופאבים, הימורים, קלפים  וקוביות. ההחלטה איזה ציטוט ישובץ באיזה מדור תלויה בהבנתו ובטעמו של העורך. יש בו מדורים שעוסקים בסוגיות ערכיות-מוסריות נעלות ויש שלא. לטעמי האישי היה ראוי לשקול מחדש את הכללת הציטטות המזוויעות בנושאי סדיזם ועינויים. וזה מעורר את השאלה העקרונית מה ראוי להכנס לספר ציטוטים. המחבר טוען שהציטוטים שהביא ראויים להיות בתרמילו של כל בן תרבות. ואני שואלת האם ציטטה מפי המרקיז דה-סאד צריכה להיות מוכרת לכל ׳בן תרבות׳? ומעבר לטעם האישי ישנה סוגיית התשתית: אנו חיים בעידן הפוסט-מודרני בחברה רב-תרבותית ואין תשובה ברורה לשאלה מיהו ׳בן תרבות׳ ומי בכלל קובע מהי ׳תרבותנו׳.

המדורים בספר מופיעים בסדר אלפביתי של כותרותיהם, ולא על פי הקשר הפנימי ביניהם. כלומר, הם אינם מתקבצים לאשכולות נושאיים. למשל, המדורים דיפלומטיה ודיפלומטים, לאומיות ומולדת, פטריוטיזם, מאבק ומהפיכה, טרור, גלובליזציה ואנרכיזם מופיעים בנפרד ולא תחת מדור-על כמו ׳מדעי המדינה׳. 

רבים מהמדורים עוסקים בדבר והיפוכו. למשל, אהבה, שנאה, קנאה; אופטימיזם, פסימיזם; אמונה, אי-אמונה, ספק; בטחון, אי-בטחון; ודאות, ספק, ספקנות; ידיעה, אי-ידיעה, בורות; וזיכרון - שיכחה. אבל לפעמים נקבעו מדורים נפרדים למושגים שיכולים להוות צמד הפכים. וכך יש מדור שמוקדש ליופי ומדור נפרד שמוקדש לכיעור.

בכל מדור ומדור ניכר שהעורך השתדל להביא ליקוטים מתקופות שונות, מתרבויות שונות ומיוצרים שונים. כך למשל יופיעו במדור ׳מין׳ הציטטות: ׳איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב׳ סוכה נב (עמ׳ 479), שזו ציטטה מהעולם היהודי, וגם ציטטה שאיננה שייכת לו. כמו, ׳באופן מסורתי הגברים השתמשו בכוח כדי להשיג מין, והנשים השתמשו במין כדי להשיג כוח׳ (תומס סאס, ׳גברים ונשים׳, כפירות, עמ׳ 480).   

יש מקורות שהשפיעו במיוחד על הספר והם התלמוד ודברי מרקוס טוליוס קיקרו, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, ויליאם שקספיר, ג׳ורג ברנרד שו, מארק טווין, פרידריך ניטשה, ר׳ מנחם מנדל מקוצק, אלברט איינשטיין, אנטון צ׳כוב ואלבר קאמי. יש גם ציטטות ממקורות אנונימיים המכונים בספר: גרפיטי, סיסמאות, פתגמים ואמרות עם.   

למי מיועד הספר? למחפשי מוטו לספר או למאמר, לאנשים שמעוניינים לתבל את דבריהם בציטטות חכמות וכך להרשים את עצמם ואת זולתם, ובעיקר לאנשים סקרנים שמעוניינים להשתעשע ברעיונות מעניינים, במיוחד אם הם מנוסחים בקיצור ובשנינה.
לא אסיים דברים אלה בלי לציין לשבח את העיצוב הגראפי הנאה והמכובד של הספר. קנקן נאה לתוכן נאה שיש בו. 

* כל מספרי העמודים מתייחסים למספרי העמודים בספר הנסקר כאן (׳אוצר הציטטות׳) ולא למספרי העמודים במקורות הציטטות.