ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית (מראיינת)
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים (משלי יג, יד)
ד״ר חיים חיון מלמד במכללת סמינר הקיבוצים ומעת לעת באוניברסיטה העברית. מחבר הספר ותצא דינה - קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, מאגנס, ירושלים 2011
1. המקרא הוא ספר אמונה עתיק שבמרכזו ה׳ אלהי ישראל. מורי התנ״ך בבית הספר הממלכתי חיים במאה ה-21 בתרבות מודרנית השונה לחלוטין מהתרבות של ימי המקרא. יש ביניהם חילוניים, מסורתיים ודתיים. איך היית מנחה אותם להתייחס בהוראתם לאל המקראי?
מורי התנ"ך יכולים להיות מאמינים בני מאמינים או כופרים בני אפיקורסים ובלבד שיבינו את מקומו של האלוהים במקרא ויתייחסו לאמונה המקראית של קדמונינו ברגישות. גם אם אלוהים איננו קיים יש לתת לו מקום של כבוד, הרי בזה האמינו אבותינו ואמותינו. הניסיונות שנעשו להוציא את האלוהים מהתנ"ך מגוחכים לכן בעיני. רוח אלוהים מרחפת מעל פני הספר כי היא שוכנת בקרב כותביו, וכדי להיטיב להבין את דבריהם אנחנו חייבים להבין את עולם אמונותיהם ודעותיהם.
האמונה באלוהים, כדאי לזכור, איננה נחלת העבר. במאה העשרים ואחת האמונה עולה ופורחת והעולם ברובו המוחלט הוא עולם מאמין. הידיעות על מות האלוהים היו מוגזמות מדי, מוקדמות מדי. לשווא קברו הקוברים, לשווא ספדו הסופדים. מי שחשב או קיווה שהרציונליות תדחק את רגלי האלוהים התבדה. צחוק עשה לו אלוהים.
ולמרות זאת ממעטים לדבר על אלוהים. אוגוסטינוס הנוצרי שאל את אלוהיו: "מה יאמר הרוצה לדבר עליך?" והוסיף: "ואולם אבוי לשותקים על אודותיך". אנחנו כולנו שותקים על אודותיו. האדם החילוני, המודרני, הרציונלי, הביקורתי נתון עדיין במאבק לדחוק את האלוהים אל מחוץ לחייו. האדם הדתי שנדמה שאלוהים הינו חלק מחייו איננו עוסק באלוהים. הוא עסוק בעיקר בד' אמות של הלכה, במותר ובאסור, בגבולות הארץ וגבולות השרוול וגבולות הזמן בין גדי לחלב אמו. כולם שכחו את אלוהים. כולם, בלשונו של משורר תהלים, שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים.
נביאי ישראל ציירו את יחסינו עם האל כיחסים שבינו לבינה, הוא האיש ואנחנו, עם ישראל, הרעיה. הזוגיות אתו היום אחרי שלושת אלפים שנה קצת חסרת ריגושים, נטולת רומנטיקה. חיים טובים בסך הכל, לפעמים משבר קטן, לפעמים עלבון שצריך להכיל, אבל אחרי שלושת אלפים שנה מגוחך להיפרד. התרגלנו. הרומנטיקה שהיתה הפכה להיות נחלת העבר. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה – כך שורר ירמיהו, ועכשיו - חיים אילמים של שגרת נישואים.
מורי התנ"ך יכולים להיות מאמינים בני מאמינים או כופרים בני אפיקורסים ובלבד שיבינו את מקומו של האלוהים במקרא ויתייחסו לאמונה המקראית של קדמונינו ברגישות. גם אם אלוהים איננו קיים יש לתת לו מקום של כבוד, הרי בזה האמינו אבותינו ואמותינו. הניסיונות שנעשו להוציא את האלוהים מהתנ"ך מגוחכים לכן בעיני. רוח אלוהים מרחפת מעל פני הספר כי היא שוכנת בקרב כותביו, וכדי להיטיב להבין את דבריהם אנחנו חייבים להבין את עולם אמונותיהם ודעותיהם.
האמונה באלוהים, כדאי לזכור, איננה נחלת העבר. במאה העשרים ואחת האמונה עולה ופורחת והעולם ברובו המוחלט הוא עולם מאמין. הידיעות על מות האלוהים היו מוגזמות מדי, מוקדמות מדי. לשווא קברו הקוברים, לשווא ספדו הסופדים. מי שחשב או קיווה שהרציונליות תדחק את רגלי האלוהים התבדה. צחוק עשה לו אלוהים.
ולמרות זאת ממעטים לדבר על אלוהים. אוגוסטינוס הנוצרי שאל את אלוהיו: "מה יאמר הרוצה לדבר עליך?" והוסיף: "ואולם אבוי לשותקים על אודותיך". אנחנו כולנו שותקים על אודותיו. האדם החילוני, המודרני, הרציונלי, הביקורתי נתון עדיין במאבק לדחוק את האלוהים אל מחוץ לחייו. האדם הדתי שנדמה שאלוהים הינו חלק מחייו איננו עוסק באלוהים. הוא עסוק בעיקר בד' אמות של הלכה, במותר ובאסור, בגבולות הארץ וגבולות השרוול וגבולות הזמן בין גדי לחלב אמו. כולם שכחו את אלוהים. כולם, בלשונו של משורר תהלים, שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים.
נביאי ישראל ציירו את יחסינו עם האל כיחסים שבינו לבינה, הוא האיש ואנחנו, עם ישראל, הרעיה. הזוגיות אתו היום אחרי שלושת אלפים שנה קצת חסרת ריגושים, נטולת רומנטיקה. חיים טובים בסך הכל, לפעמים משבר קטן, לפעמים עלבון שצריך להכיל, אבל אחרי שלושת אלפים שנה מגוחך להיפרד. התרגלנו. הרומנטיקה שהיתה הפכה להיות נחלת העבר. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה – כך שורר ירמיהו, ועכשיו - חיים אילמים של שגרת נישואים.
2. המפגש המוצלח עם יצירה מקראית הוא מפגש רב-קולי. נשמעים בו קולות היצירה ויוצרה, קולות נפשם של קוראיה וקולות סביבתם החברתית-תרבותית. הפוליפוניה הזאת יוצרת בהכרח קשת רחבה של פרשנויות. איך יתמודד המורה עם הפרשנויות השונות שעולות בכתתו? האם יתן לכולן מעמד שווה? האם ילמד שיש פרשנות לגיטימית ופרשנות בלתי לגיטימית?
אני מכיר בערך הדרשני, בפרשנות האישית, בקריאה היחפה וברצון להגיגים על הכתובים. חשיבותם גדולה מאוד כי הם הופכים את התלמיד למעורב ואת הטקסט העתיק לרלוונטי, אבל לעתים קרובות מדי זה הופך לעיקר הלימוד. אינני יכול לקבל את התפיסה שכל תלמיד ברגע של מבט חטוף בכתוב מסוגל לפרשנות שוות ערך לפרשנותו של מי שהמקרא אומנותו. חשוב לי לומר לתלמידים שהבנת הטקסט המקראי כרוכה בידיעת הלשון, הספרות ועוד. אני רוצה שהתלמידים יתבוננו בכתוב בענווה ולא יחשבו שכל אמירה שלהם היא דבר חכמה שראוי להידרש לדורות, שיידעו שהטקסט מורכב מאוד ולא נוכל להגיע לפתרונו ברגע. הדבר חשוב אגב לא רק להוראת התנ"ך אלא לכל לימוד באשר הוא. אין לנו גלולות מטריקס כחולות ואדומות אלא עבודה שעשויה לנבוע ממנה אינטואיציה פרשנית. חשוב לי לכן לערוך מסע משותף עם התלמידים לפשוטו של מקרא שהוא היהלום שבכתר, גם אם הוא לא תמיד מושך את הלב כמו מדרש מודרני עכשווי ורענן.
3. אתה חוקר מובהק של הסיפור המקראי. האם גישתך לחקר הסיפור המקראי היא סינכרונית או דיאכרונית?
הייתי תלמיד נאמן של החוג למקרא באוניברסיטה העברית. נדרשתי להתבונן בתהליך ההתהוות של הכתוב, להבדיל בין שכבות טקסטואליות, ויותר מכך להכיר בעובדה שזו נשמת אפה של האסכולה הביקורתית. הגישה האחרת, זו הסינכרונית, הספרותית, לא זכתה למקום. נדמה לי שלא שמעתי את שמם של אלטר, שטרנברג, סימון או פוקלמן לאורך שנות לימודי. הם נחשבו לחוקרי ספרות שהחליטו לצאת להרפתקה מקראית בלי להתעניין בשאלת התהוות הטקסט ובלי להתנצל על הדבר, או לחוקרים השבויים בידי תפיסת עולמם הדתית שאינה מאפשרת להם מחקר אמיתי. אמיתי כלומר דיאכרוני. כיום הגישה הסינכרונית קרובה לליבי, לא נטשתי את תלמודי ואגש לכל טקסט עם האזמל הדיאכרוני אבל לא אמהר לחתוך ולעולם לא אסתפק בו.
4. מפתה לשאול מיהי הדמות המקראית המדברת ביותר אל לבך, אבל לא אשאל זאת, אלא מי הדמות הנשית המתועבת ביותר במקרא לטעמך ומדוע?
אם במילה "מתועבת" כוונתך לרוע מוחלט ללא נקודת אור הרי שאתקשה למצוא נשים כאלו, אולי עתליה המלכה היחידה ביהודה. קל יותר למצוא דמויות גבריות מתועבות ואצביע על שניים שדמותם התעצבה מיחסם לנשים, ויתירה מזו – שניים המצויים בזיקה ברורה האחד לרעהו - הלוי איש הפילגש ואמנון בן דוד.
5. במסורות על בניו של יעקב בולטות דמויותיהם של יוסף ויהודה, גם ראובן זוכה להארה, אבל מה קורה עם בנימין? מה תוכל לומר על דמותו החידתית של בנה הצעיר של רחל?
אכן דמות חידתית ומרתקת שמלווה אותנו מאות שנות ספרות מבראשית עד מגילת אסתר ואעלה כמה שאלות:
רק בנימין נולד בכנען ולא בחרן כאחיו, רק בנימין נולד ליעקב אחרי ששונה שמו לישראל. מה חבוי בבסיס מסורות אלו? במה נבדל בנימין משאר אחיו?
הזכרת את ראובן, והזיקה אליו מעניינת. רק בכור הבנים וצעיר הבנים נושאים בשמם את המילה בן, זה בתחילת שמו וזה בסופו, ואין זה הקשר היחידי בין השניים. מה מהות הקשר?
הברכה שמברך יעקב את בנימין - בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל – מעט מטרידה. כל שלושת הפעלים ממוקדים במעשיו של הטורף האוכל ומחלק שלל. מה הגדולה בזה? מעניין לראות שבצוואת בנימין מושמים בפי בנימין הדברים הבאים: ולא עוד יקראו לי זאב טורף, דברים מהם עולה שהדימוי לזאב טורף איננו אידאלי כלל ועיקר. ואם הדברים המיוחסים ליעקב הינם ביקורת כנגד בנימין, על מה הקצף ולמה?
ומה בדיוק קרה בתקופה הפרסית בה זוכה בית שאול לעדנה מחודשת ומפתיעה?
ואשאר ברשותך עם השאלות. הן לפעמים מעניינות יותר מהתשובות.
6. המערכת החברתית-כלכלית בימינו מפתה את הצעירים לבחור במקצועות הכסף שיאפשרו להם בעתיד רמת חיים טובה ונוחה. לימוד התנ״ך איננה חלק מהם. אז מדוע בכלל ללמוד תנ״ך? האם אין זה בזבוז של זמן יקר? האם לא נכון יותר ללמד במקום זאת מתמטיקה וכתיבת מיילים באנגלית?
לימוד התנ"ך אינו קשור לרמת חיים אלא לחיים. אוי לנו אם ניוותר רק עם מקצועות הכסף ואלילי הזהב. התפקיד העיקרי של מורות ומורי התנ"ך הוא להאיר את עיני תלמידיהם, שיידעו שהיכרות עם המקרא היא היכרות עם העולם ועם עצמם. מי שלא ילמד תנ"ך לא יבין את שתי הדתות הגדולות בעולם – הנצרות והאיסלאם, לא יבין איך צמחה התרבות שהוא חלק ממנה, לא יבין את המהפכה הדתית שהמקרא בישר ושאת תוצאותיה אנו נושאים עד היום לטוב ולרע, לא יבין דת מהי ותרבות מהי כשיטייל בהודו וייחשף להינדואיזם ולבודהיזם.
מי שלא ילמד תנ"ך לא יידע דבר על מקורות לשונו וקורותיו, מי שלא ילמד תנ"ך לעד יטעה לחשוב שצודק הטוען בלהט משיחי שהתנ"ך אומר ש... למרות שההוא מדבר הבלים. מי שלא ילמד את הסיפור לא יוכל להיות חלק מהסיפור.
לכן צריכות מורות התנ"ך להיכנס לכיתה בגאון בידיעה שהן מלמדות את המקצוע המשמעותי ביותר שנלמד בבית הספר. ולשאלתך, מובן שחשוב ללמד כתיבת מיילים באנגלית, אבל מה יהיה כתוב במיילים...?
ונעבור ברשותך לכמה שאלות עליך...
7. מה משמעות שמך, חיים חיון?
הנדיאדיס. חיון משמעותו חיים, כך בהשפעת הערבית וכך גם הסיומת הספרדית - ון - של המילה חיים.
מכל מקום, אני קרוי על שמו של סבי, חיים חיון, שהיה מורה בתלמוד-תורה בצפון אפריקה. הוא לא שמע על אוגרית, לא למד יוונית קלאסית ולא גלגל על לשונו מושגים כדוגמת הדויטרונומיסט, אבל נדמה לי שלא רק את שמו אני נושא עמי.
8. מתי ואיך הגעת לתובנה שאתה רוצה להקדיש את חייך המקצועיים להוראת התנ״ך ומחקרו?
מילדות קראתי בתנ"ך. אחרי הצבא עבדתי כמדריך בבית ספר שדה, ספר התנ"ך שכן קבע בתרמילי ונזקקתי לו יותר ממגדיר הציפורים, כך שלאוניברסיטה העברית הגעתי כבר מאוהב. ישבתי בשיעוריהם של יאיר זקוביץ, שרה יפת ובשיעורייך, ואהבת הבוסר התמה והנערית התחלפה לה באהבה עמוקה ובשלה, אהבת עולם. רציתי שהאהבה הזו תלווה אותי בשכבי ובקומי, רציתי אילת אהבים ויעלת חן. רציתי וזכיתי.
9. מה אתה רואה כהישג המקצועי הגדול ביותר שלך?
הדבר שאני שמח וגאה בו יותר מכל הוא התלמידות והתלמידים שלימדתי בתיכון, במכללה ובאוניברסיטה לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות. עם חלקם הצלחתי, עם חלקם נכשלתי, אבל ידעתי שלזה נועדתי.
10. מה היית רוצה להיות אם לא היית מקדיש את חייך למקרא ולהוראתו?
גרתי בבית קטן בכפר אתא של פעם וחלמתי על ארצות רחוקות, ספנים אמיצים ומגלי עולם. נותרתי עם מסעות ספרותיים ופרשניים ועם כבוד גדול שאני רוחש לכל מי שהרחיב את גבולנו והעשיר את עולמנו בין אם במצפן ובין אם בקולמוס.
תודה רבה לך, ד״ר חיון!
תודה רבה לך, ד״ר חיון!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.