הרהורים על הוראת המקרא ופרשנותו בעקבות ’ותצא דינה‘ של חיים חיון

אלעד אנלן, מורה ומחנך

חיים חיון, ותצא דינה - קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, מאגנס, ירושלים 2011, 166 עמודים. 

באחת משיחותיו על חג חנוכה אומר ר' שלמה קרליבך על ההבחנה שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה (שהרי חנוכה הוא החג של תורה שבעל פה): "תורה שבכתב קבלנו על מנת שנשמור כל מילה ממנה. אם חס ושלום אתה לא שומר אותה, אתה בחוץ. תורה שבכתב, זה הקב"ה שבוחר בנו, ומשמיע לנו את דברו. תורה שבעל פה היא משהו אחר לגמרי. תורה שבעל פה באה מהדרגה של ילדים הבוחרים בהוריהם. כי מדוע ה' בחר בנו? מפני שבאיזה שהוא מקום אנחנו בחרנו בו. ומדוע בחרנו בו? לא מפני שאנחנו בטוחים שנקיים כל דבר שהוא יצווה אותנו. בחרנו בו, מפני שהוא זה שאוהב אותנו הכי הרבה". לדידו אהבה בין אדם לאלוהיו מורגשת בתשובה שעונה הקורא לאל המדבר אליו מהכתוב; זו אהבה שאינה יודעת שובע והולכת ומתעצמת ללא סוף. במובן זה משמעו של הלימוד בעל פה הוא הקשבה אחראית ורגישה אל הקול שמהדהד מעומק הטקסט ובד בבד, ללא הפרדה בין מוקדם ומאוחר, מענה מעומק הלב. "מהי תורה שבעל פה?", שואל קרליבך, "אני לומד משהו. אחר כך, אני כבר מוכן ללמוד משהו חדש. אבל אני חוזר לאחוריי ואומר: 'אוי! זה בוודאי יותר עמוק מזה'. ואז אני חוזר לקטע הקודם. ופתאום אני מבין שהקב"ה עומד מאחוריי ומלמד אותי משמעות יותר עמוקה של הפִסקה...". החזרה בעל פה אל הטקסט מאפשרת אפוא לשוב ולקרוא לאל בהקשר חדש, כאילו המשמעות הנשכחת שבה אל הזיכרון ודרכו קמה לתחייה. 

ותצא דינה, מחקר חדש ומעמיק שערך חיים חיון על הרשת האינטרטקסטואלית המקיפה את סיפור דינה בשכם (בראשית ל"ד), מראה כי עולם האמונות והדעות של סופר המקרא בנוי מדרשות ופרשנויות השבות וחוזרות למורשת ספרותית ענפה וקדומה. חיון, ראש החוג למקרא ותרבות ישראל בסמינר הקיבוצים, ממשיך ומפתח בכך את העיסוק בפרשנות הפנים מקראית שמיסד בצורה מדהימה מורו ורבו יאיר זקוביץ. חשיבותו הרבה של עיסוק זה נעוצה בהבנה שהטקסט המקראי נבנה כתורה על פה על ידי מחברים שחפרו במקורות הספרותיים שנפרסו לפניהם בניסיון לחשוף משמעות ותקומה רוחנית עמוקה; יתר על כן, זהו עיסוק שמספק לקורא התנ"ך את הכלים למצוא את קריאתו הייחודית לאלוהיו בשל הדגש על מקומה של הדרשה בבסיס ספר הספרים. וזה בדיוק הדגש שצריך לאפיין את שיעור התנ"ך של ימינו.           

הוויכוח על שיטות ההוראה של המקצוע, כפי שתיארה לדוגמא אניטה שפירא, הוא ארוך, עיקש ונוגע בצורה ישירה בשאלת הזהות הישראלית. עיקרו סובב סביב הדילמה האם יש ללמד את המקצוע על פי הדרך המסורתית או על פי זו הביקורתית. רובנו, אני מניח, מנסים ללכת על שביל הזהב ולשלב בין השתיים. בכל אופן כך דורשת מאתנו 'בחינת הבגרות'. אבל, משום שהמקצוע יוחס מלכתחילה לשכלול המטרות הלאומיות ולהקניית המורשת התרבותית היהודית, המרנו את הקריאה האישית לאל בקריאתה של קהילה מדומיינת, והפרשן המסורתי או הביקורתי שוב לא היו אלא ביטוי מצומצם ופורמלי לתוכנו של ספר הספרים. במילים אחרות, פרשני המקרא נתפסו ונתפסים בתודעת התלמיד כדימוי קפוא להסבר לשוני או לקושי תיאולוגי, ולא דמויות בשר ודם בעלות שאר רוח וזיקה חיונית כלפי האלוהות הדוברת של הטקסט. נערה המחפשת אחר אלוהים זקוקה למודל חיקוי רגיש וחכם, ולא שֵם של רב או פרופסור שהוצא מהקשרו כדי שאפשר יהיה לכסות על הקריאה ולהתקדם הלאה אל עבר הבחינה. אני טוען אפוא שהשימוש השטחי בפרשנות המקרא מהווה סיבה מרכזית לכך שלימוד התנ"ך הפך לסיפור שאין בו אהבה (ככותרת מאמרה המפורסם של יאירה אמית).  

מסיבה זו אני מוצא חשיבות רבה בעבודתו של זקוביץ על הפרשנות הפנים-מקראית וממשיכי דרכו במלאכה. בהקדמה לספר מבוא בנושא זקוביץ מסביר "שהעיסוק בפרשנות הפנים מקראית בא לגשר על פער מלאכותי בין המקרא לבין מפרשיו, פער, המיוסד על ההנחה המוטעית, כאילו תחילה נכתב ונחתם המקרא, ורק אז ניתן האות לפתיחת העידן הפרשני". לעומת זאת הוא טוען שהקאנון המקראי הושלם בתהליך התדיינות ארוך שנים שנשען על הארות או בבואות של טקסט מסוים כלפני משנהו; באופן כזה שהגבולות החוצצים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה מצטיירים כנזילים למדי ומעידים על תצורה קדומה של הקשרים דיאלוגים רצופים. כדי לברר את משמעותם של הקשרים אלה זקוביץ מציע לנתח את הטקסט בכלים ביקורתיים אבל לא לנטוש את מכלול הכתוב שהורכב אט אט בתהליך יצירתי פרשני בעל פה. כלומר הוא לוקח את הפרשנות הביקורתית צעד נוסף קדימה ובעזרתה תר אחר עולמו הרוחני של הסופר המקראי; בין היתר בחיפוש אחר ערוצי התקשורת שהוא מפתח עם אלוהיו. סוג זה של עבודה משלב בצורה חדשנית והכרחית ביקורת אקדמית ואהבת תמימה על ידי הצגת התנ"ך כרשת רבת פנים אך בעלת משמעות כוללת. הפרשן או הדרשן – ולא הסופר, שבלאו הכי מעולם לא היה יחיד לעצמו – עומד לפתע במרכז כמי שמבקש לענות לקריאתו של האל. ורב הדומה על המפריד בינו לבין התלמיד בימינו. 

הספר ותצא דינה הולך בגישה זו כדי לבחון את ההקשרים עמם הטקסט בא במגע. "שם החיבור", מבהיר חיון במבוא, "מכוון לא רק לשתי המילים הראשונות של הסיפור ולפעולתה היחידה של דינה בעלילה, אלא לעיקרו של הספר: יציאת דינה אל מחוץ לגבולות סיפורה ובואה אל מחוזות סיפוריים אחרים". בתוך כך הוא יעמיד בפנינו את המקורות שהשפיעו על התהוותו של סיפור דינה ויוכיח אלו עוצבו בעקבותיו. כאמור, החוקר שעוסק בפרשנות הפנים-מקראית מתבסס בעיקר על רמזים וקצוות חוט, אבל, כשהוא מצליח למפות את הזיקות שבין הסיפורים הוא חושף נדבך חשוב ממהותו של הספר כולו; ובמיוחד הוא עשוי להראות את הסתמכותו על מורשת ספרותית עשירה.

חיון עושה את זה וגם את זה: על ידי הזיקות בהן נע סיפור דינה עולה כי המקרא מבקש להוקיע את מעשה הנקמה של האחים (ובצורה מחוכמת בעיקר את שמעון ולוי) ולהדגיש שהזכות על הארץ הושגה בכסף ולא בחרב; במקביל – והוכחת הקבלות אלו הן חלק מיופיו של המחקר החדש – המקרא דוחה את מעשה המרמה שחולל יעקב בפני אביו כשגנב את הבכורה מעשו ושוב, בד בבד, מעניש את אב המשפחה באונס הבת. אבל הדיון בפרשת האונס יוצא הרחק מגבולות סיפורי יעקב ומוסר את דבריו בסיפורים אחרים בתורה (כמו סיפורי נח או בעל פעור, ובעיקר סיפורי האישה-אחות) תוך אזהרה ואולי אף איסור מפני יחסי נישואים עם עמי הסביבה או עם יושבי הארץ. כמו כן, מצד אחד, מעבר לחומש, דואג המקרא להבהיר היטב את סלידתו ממעשי בני יעקב (למשל בסיפור על עכן) ולהציגם כמעשים שפגעו בכבוד המשפחה וסכנו את מעמדה; אולם, מצד שני, הוא גם מתלהב מפעולת הנקמה של האחים ומתאר אותה כהשראה לכמה מגיבורי ספר שמואל (כמו יונתן ונערו). 

היבט זה בסקירת הפרשנות הפנים-מקראית מוליכה את חיון לחפש אחר המשכיות בספרות של ימי בית שני. הוא מקיף את היחס הבתר מקראי לסיפור דינה ועומד על המקום המובהק שתפסה הפרשנות (או הדרשה) בימים שלפני סגירת חומות 'הקאנון'. בזאת הוא שב ומוכיח את הצד שביקשתי להדגיש בחיבור קצר זה; לומר, התנ"ך מעוטר בזיקות דיאלוגיות שהציתו את דמיון הפרשנים הבתר מקראיים להמשיך ולפתח דרכו את קריאתם לאל. שכן, כפי שחיון מסכם את דיונו על מלאכת הכתיבה המקראית, "לעולם יקווה הכותב שיצליח הקורא להסיר את המסווה שטרח הוא עליו בחיבורו. הצלחתו של הקורא בפענוח הכתוב הינה עדות למלאכתו הנאמנה של הכותב". נאמנותו של הכותב מוקדשת אפוא לפתח עבור הקורא את האמצעים לדרוש ולפרש את דבריו, במשאלה שהאחרון ישכיל להקשיב בנחת לערוצי התהומות שמלווים אותם. ותצא דינה, שמגביל עצמו לקובץ ייחודי בסיפורי המקרא, מבקש ללמדנו לעשות בדיוק את זה ולפיכך מוסיף נדבך חשוב להכרה במעמד הפרשנות כמלאכת בריאה.