צבי פרידלנדר, האוניברסיטה העברית
א. וינה, רגנסבורג, מינכן
מצוידת במעיל ומטרייה, פרופסור אווה הברקאמפ פגשה אותנו בתחנת הרכבת של רגנסבורג.
חמישים מטרים מתחנת הרכבת, רגנסבורג כבר מתרפקת על עברה. המדרחובים מלאים עצי-מתכת לגלויות שפונות לעוברים ולשבים ומבקשות להחיות את הרבדים הרומיים, הפרנקוניים והבוואריים של העיר. כבר באותה שעה התברר שהברקאמפ רואה לנגד עיניה עיר שונה מזו שעמדה לפני הישראלים. אווה הצביעה על סימנים לחייהם של אנשי ימי-הביניים עוד במהלך ההליכה לבית המלון; אנחנו רצינו קפה.
שלושת ימי הסיור ברגנסבורג העלו את הפער בין האורחים הישראליים למארחים הגרמניים, לפחות בעניין יחסם למקום. אווה ושלוש הדוקטורנטיות שלה התפעלו מהעיר הימי-ביניימית, מהיחסים הצפופים בין הנוצרים ליהודים ומהתרבות המשותפת לשתי הקהילות. הן אמרו משפטים כמו ׳כאן, כאן קו חומת הבסטיון׳, ׳רואים שם את היודנזאו על הקיר?׳, ׳הריבוע שמצויר פה מציין את מקום בית הכנסת הישן׳, וכדומה. אנו הישראלים, לעומת זאת, ראינו את הענן השחור שריחף מעל לעיר. זכרנו את עתידה של הקהילה היהודית ברגנסבורג ונזהרנו מנוסטלגיה. העיר הייתה כקשישה המספרת סיפוריה: הסטודנטים המקומיים שמחו בדבריה על הימים הישנים והטובים; הסטודנטים הזרים הבחינו בשכבת העצבות שמכסה את המספרת בהווה.
רק כשהגענו למינכן הבנתי עד כמה עולמם הפנימי של החוקרים הגרמניים משוקע בעבודתם המחקרית. הברקאמפ פונה במחקרה לימי-הביניים ומאירה את הרגעים הנורמטיביים ביחסים בין היהודים לגרמנים. כן, היה ברגנסבורג גירוש והייתה אנטישמיות, אך בעיקר היו שם חיים, ויומיום, ואנשים. לפני המודרנה, לפני הלאומיות והלאומנות, לפני מחנות העבודה והפתרון הסופי, היהודים היו חלק אינטגרלי מהנוף הגרמני. אם מקשיבים היטב, הברקאמפ אומרת במחקריה משהו על גרמניה בעידן שאחרי מלחמת-העולם השנייה, ולכל הפחות משהו על יחסה שלה לעבר.
רציתי לשאול אותה על כך, והתביישתי. כשאחת הדוקטורנטיות סיפרה לי במהלך הליכה בעיר – מרחק רבע שעה ממקום הפוּטש של היטלר – שהשואה לא נוכחת במחקר שלה, ולהפך, שהיא ׳מנסה לראות את העבר על אף השואה׳, ראיתי בדבריה מעין התקה פרוידיאנית. התמונה הלכה והתחדדה במהלך אותה הליכה: המסע שלנו יחד היווה מעין עלייה לרגל, מעין מעשה של זיכוך רוחני, והמחקר ההיסטורי של אווה ותלמידיה נראה לי נגוע במעורבותם ועניינם האישי במושא מחקרם.
ב. ירושלים
במחשבה שנייה, ממה בדיוק הזדעזעתי? מן האפשרות שמחקרה של הברקאמפ נוגע לחייה ונובע מהם? הרי אני יודע עד כמה העבודות שכתבתי במהלך הלימודים היו אישיות עבורי. לדוגמה, העבודה שכתבתי על הסבא מנובהרדוק, אחד מעמודי התווך של תנועת המוסר בדור התלמידים של ר׳ ישראל סלנטר. תורת הסבא נגעה בנימי נפשי ובמהלך הכתיבה, הרגשתי כתלמיד בישיבת נובהרדוק; דמותו – שיערתי שהוא נראה כמו הגורו הסיני מ׳קיל ביל׳ או כמו הרב אלישיב שבדיוק נפטר – עמדה לנגד עיני במשך הקיץ הארוך ההוא. הפרוגרמה החינוכית הרדיקלית של הסבא והפסימיות שלו על חוסר-יכולתו של האדם להכיר את מגרעותיו מצאו חן בעיני מאוד. דבריו על עבודת המוסר של הפרט, הנעשית במסגרת קבוצות קטנות שנקראות ׳חבורות׳, נגעו ישירות אלי, ובפרט, לזוגיות שלי עם הלל אשתי:
האדם אינו מצליח לזהות את הפסול במידותיו ומעשיו לבדו, והמבט הסובייקטיבי שלו מעלה חשד כבד על כל ניסיון לשיפוט מוסרי עצמי. לחבורה יש יכולת לעשות את מה שאין הפרט יכול. אין בה ׳דבר עקום׳ והיא יכולה להגיע לידי הכרה ישרה ונאמנה. בתיווך הזולת, חוזרת לאדם האפשרות להגיע לידי הכרה אובייקטיבית וישרה של מעשיו ומידותיו: כאשר הוא חושף את עצמו בצורה גמורה לעין החבורה, בני החבורה מסוגלים לחשוף בפניו את הצורה הראויה שבה יגיע לידי ישרות בעבודה המוסרית שלו.
לפני שהתחתנו, חשבתי שזוגיות נמדדת ביכולתם של בני זוג לשמור על עצמיותם, ושייחודם של כל אחד מהשניים הוא תנאי לאינטימיות ביניהם. עת שכתבתי את העבודה והתמסרתי לדבריו של הסבא, שנה לתוך חיי הנישואין שלנו, פיקפקתי במחשבתי זו הראשונה; ידעתי עד כמה הלל משפיעה עלי, כמה אני תלוי בה והכרתי בכך שנעשנו ישות אחת. חשתי שה׳אדם׳ הגנרי עליו כתב הסבא הוא אני, שה׳זולת׳ שלו היא הלל ושה׳חבורה׳ היא הנישואים שלנו.
עבודה אחרת שכתבתי שנה אחר כך, על החינוך הציוני והסִפֵּר המקראי בראי תכניות הלימודים הממלכתיות מראשית המדינה, נראית לי היום עבודה הספוגה בכעס. כך סיכמתי את הדיון על המימד הלאומי בתכניות הלימודים של ראשית שנות ה-50:
על אף שאדריכלי תכנית הלימודים לא פסלו את המימד ההיסטורי של ספרי התנ״ך, הם ביקשו לבסס את תפקידו החינוכי של התנ״ך על יסודות אחרים: סמכותו של התנ״ך אינה נובעת מן המהימנות ההיסטורית שלו, ואין ניסיון לאמוד את אירועי ההווה ביחס לאירועי העבר; סמכותו של התנ״ך נובעת מן המעמד התרבותי שלו, ויש ניסיון לאמוד את ערכי ההווה ביחס לערכי העבר. ההבדל בין מטרתה של תכנית הלימודים לבין המטרה שאורי רם מייעד לה הוא אמנם הבדל בדגש, אך הוא הבדל עקרוני: על פי תכנית הלימודים, התנ״ך עומד במרכז התרבות הלאומית ולא בראשית ההיסטוריה הלאומית.
ניסוח מפולפל ותלמודי זה מסתיר מאחוריו לא מעט תסכול אחרי שנת התנסותי הראשונה בהוראת תנ״ך. הצרתי על כך שמקצועות היהדות הפכו למגרש הביתי של הימין תחת פיקודו של שר החינוך גדעון סער. הצטערתי שכיבושיו של יהושע הצטיירו לתלמידיי כקרבות פרה-פיגורטיביים למבצעים הצבאיים של צה״ל. כעסתי גם על תגובת השמאל, שביקש לשפוך את התינוק עם מי האמבט, והזדעק על שעות רבות מדי של הוראת לימודי יהדות ועל ׳חרדיזציה של מערכת החינוך׳. תחושותיי אלה היו הרקע לאווירה הכעוסה של העבודה.
העבודה האישית מכולן הייתה עבודה סמינריונית על טקס פדיון הבן באשכנז בעת החדשה המוקדמת. בעבודה בחנתי את תהליך התפתחותו של הטקס ומצאתי בשינויים שעברו עליו ביטוי לתהליכים שעברו על החברה היהודית באותה תקופה. חתמתי את העבודה בשאלה על הנחותיו של הטקס על ההורות. כך כתבתי על הצורה בה מצטיירת האַבְהוּת בטקס:
במהלך הטקס, האב נדרש להעביר את בנו – וירטואלית או ממשית – לרשות הכהן. בייחוד כשהתינוק ממש עובר ידיים בין האב לכהן, יש לראות את הרגע הזה של הטקס – אחרי שהאב מוסר את הבן לכהן ולפני שהוא פודה אותו חזרה – כרגע דרמטי ביותר. לכאורה, אם האב לא יצהיר על העדפתו את בנו על חמשת הסלעים, הבן יישאר ברשות הכהן. האב נדרש למלא חובתו, להצהיר במילים ובמעשה על מחויבותו לבנו בכורו על מנת לפדות אותו ולהחזירו לרשותו. פדיון הבן הוא מעין ביטוי ראשון לאבהותו של האב. בשונה מן האם, שמבססת אמהותה בשעת הלידה ואינה צריכה מסגרת טקסית על מנת לבסס אמהותה, האבהות דורשת תיווך נורמטיבי-טקסי במימוש היחסים בין האב לבן.
אני מזדהה מאוד עם האב בשעה שהוא עומד מול הכהן ונדרש להביע את רצונו בבנו ובהורותו. אני רואה בעמידתו זו מטפורה למצבי הנוכחי: אני רוצה להיות אב אך מפחד מכך מאוד. תחושת קרבתי לאב שמופיע בתיאורי הטקס חידדה את ההבנה שלי על הצורך בלחץ קהילתי-חברתי על מנת שיגיע האב להצהרתו: ׳במובן מסוים, רצונו של האב נכפה עליו, בהיותו חלק מדו-שיח מלאכותי ומטקס שחובה עליו להשתתף בו. אפשר לקרוא את הטקס כניסיון קהילתי לעצב את הרגעים הראשונים של האבהות ולייצר מחוייבות ראשונה של האב כלפי בנו׳.
במקורות הללו מספרות המנהגים של המאות ה-17 וה-18, מצאתי ביטוי לתחושותיי ולחששותיי הפרטיים ביותר. כשסיימתי את העבודה לפני כמה שבועות, לא רציתי להגיש אותה למזכירות. הרגשתי שעלי להגיע למשרדה של המרצה ולמסור את העבודה בצורה אישית.
ג. סקר
ומה מסתבר? שאני לא לבד. ערכתי סקר בקרב המרצים שלי באוניברסיטה העברית וגיליתי את המובן מאליו: המחקר נובע מעניין אישי.
מתוך חמישה-עשר מרצים להם שלחתי שאלות במייל, השיבו לי עשרה. שאלתי המרכזית הייתה מדוע הם חוקרים את מה שהם חוקרים. באופן כללי, עלו שלוש תשובות מרכזיות: התשובה הראשונה היא שהמחקר ׳מעניין׳ אותם; התשובה השנייה היא שהמחקר שלהם ׳חשוב׳ להם מבחינה אישית; והתשובה השלישית היא שהמחקר הוא בעל חשיבות ציבורית. מרצה אחד הוסיף על התשובות הללו תשובה רביעית, הנוגעת בשיקוליו התעסוקתיים-כלכליים: ׳לכל חוקר יש גם שיקולים חיצוניים שמשפיעים על החלטתו, כמו המקומות בהם עבד בעבר ובהווה, הציפיות שהוא מצופה לעמוד בהן ושיקולים בעניין השאלה איזה סוג של מחקר יזכה בתמיכה כספית׳. אני מעריך את כנותו.
כל עשרת המשיבים כללו בדבריהם את התשובה הראשונה וסיפרו על העניין שהם מוצאים במחקרם. מלבד מרצה אחד, שהשיב בלקוניות ש׳אני חוקר את מה שאני חוקר כי זה מעניין אותי׳, שאר המרצים הוסיפו על סיבת ה׳עניין׳ את סיבת ה׳חשיבות׳. שלושה מרצים הדגישו את החשיבות האישית של מחקרם: ׳המחקר שלי מנסה לענות על שאלות שהן בנפשי׳; ׳אני חוקר את מה שאני חוקר כי אני אוהב זאת ומעריך את עומקם של החומרים שאני מתעסק בהם׳; ׳המוטיבציות שלי כאיש לומד וחוקר משולבות לגמרי בדימוי העצמי ובמישור האישי. בתור אדם חילוני, השילוב הזה בין חיי כיהודי בישראל לבין עיסוקיי כמורה וחוקר הוא מעין fusion או אפילו שלמות-נפשית המכניסה משמעות לחיי׳.
חמישה מרצים רואים בדברים שהם חוקרים חשיבות ציבורית: ׳מחקר היסטורי מסוגל לשפוך אור על בעיות עכשוויות׳; ׳אני מתעסק בתקופה חשובה בהתהוות החברה הישראלית ויחסיה עם העולם הסובב׳; ׳אני משתדל להביא את פירות מחקרי לציבור הרחב משום שאני רואה במקרא תשתית רוחנית של הקיום היהודי׳; ׳גיליתי שבעצם, ההבהרה הזאת לגבי ההיגיון הפנימי של מערכות אי-רציונליות בעלות עוצמה ו״אורך חיים״ שאינם נופלים מאלה של מערכות רציונליות, חסרה במקום שבו היא הכי מתבקשת – במחקר האקדמי׳; ׳אני חוקר את תחום השואה וזכרה כי אלו תופעות קצה מעניינות מאוד שמאפשרות להבין משהו מהגורל היהודי המודרני. הן אמורות ללמד אותנו על הסכנות של המציאות המודרנית ובעיקר של הלאומיות הקיצונית ומדינת הלאום האקסקלוסיבית׳.
מרצה אחת הזכירה את שלוש התשובות גם יחד: ׳אני חוקרת את מה שאני חוקרת כי זה מעניין ובעל משמעות חברתית ואישית. אני חוקרת יהודים כי התרבות היהודית יקרה לי וחוקרת נשים כי הן מעניינות אותי. אני מנסה לחקור את מי שלא נמנה על האליטה כי אני מאמינה שהחברה מורכבת מכלל שותפיה ולא רק מהמנהיגים׳.
ד. הערה על צורת ההרצאה באוניברסיטה ועל הכתיבה המחקרית
המסקנה העולה מן הסקר – על הזיקה בין אישיותו וחייו של החוקר לבין מחקרו – היא אמנם פשוטה, אך מנוגדת עמוקות להנחות היסוד של ההתנהלות היומיומית באוניברסיטה. אני זוכר רק מקרים בודדים שמַרְצֶה או מַרְצָה סיפרו על עניינם בחומר הנלמד או על מקומו בחייהם האישיים. מרצה אחד קשר דיון בתלמוד לנסיעה שלו ברכבת הקלה במהלך הקיץ המתוח שעבר על ירושלים, מרצה אחרת סיפרה שהנהיגה בביתה את הטקס שלמדנו עליו בכיתה, ומרצה שלישי העיז וסיפר על הרגע במקלחת בו פתאום הבין איך יסדר את פרקי הדוקטורט. לעתים, מרצים מדברים על היחסים שלהם עם המנחים שלהם. בכל אופן, אלה מקרים שהם בבחינת היוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. הקורסים יכולים לעורר את הרושם שאין קשר בין מה שקורה בתוך כיתת הלימוד לבין מה שקורה מחוצה לו ושאין זיקה בין הביוגרפיה הפרטית של החוקרים לבין מושא מחקרם.
הנחות היסוד הללו מלוות גם את הכתיבה האקדמית. רוב הטקסטים האקדמיים כתובים כאילו לא עומדת מאחוריהם אישיות שכותבת את הדברים, כאילו אין למחבר עניין בנושא עליו הוא כותב וכאילו אין קורא שעלול למצוא עניין בדברים. אני משער שהקונבנציה הזו נולדה מתוך איזשהם רגשי נחיתות של חוקרי מדעי הרוח מול מדעי הטבע והחברה או מתוך רצון לשוות לטיעונים מעמד אובייקטיבי.
ה. המחקר והחיים
עלי לדייק בדבר מה הטריד אותי במהלך השיחה ההיא עם הדוקטורנטית של פרופסור הברקאמפ. לא הפריעה לי האפשרות שיש קשר בין המחקר שלה לבין החיים שלה, אלא להפך; הפריעה לי ההנחה שאפשר לחקור משהו תוך התעלמות מכך שהמחקר נוגע לחיים, מכך שהעניין האישי בנושא משפיע על זווית הראייה ומכך שיש לחיים של החוקר או החוקרת מקום בעיסוק המחקרי.
החוקרת האחרונה שציטטתי מדבריה בסקר לעיל – החוקרת שכתבה על כך שהיא מוצאת ׳משמעות חברתית ואישית׳ במחקרה – הוסיפה על תשובותיה הסבר על עניינה בתקופה בה היא עוסקת: ׳התקופה מספיק רחוקה כך שתמיד אזכור שזה מחקר ולא דעה אישית, אבל מספיק קרובה וחשובה כדי שתהיה משמעותית׳. דבריה מוצאים חן בעיניי. אף-על-פי שמשהו חשוב לי, ואולי בגלל שמשהו חשוב לי, ביכולתי לומר עליו דבר אמת ויציב. ניתן לשאוף להציג את הטיעונים המשכנעים ביותר ולהתבסס על התימוכין הטובים ביותר, ובד בבד לגלות כנות בעניין הזיקה בין חייו ואישיותו של החוקר למחקרו.
* הוגש בקורס ׳עיר ומדינה: וינה והעיירות סביב לה׳ של פרופ' ישראל יובל ולפרופ׳ מיכאל טוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה