יום חמישי, 19 במרץ 2020

וינייטת "הנה עם": גַּן נָעוּל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר


בקיעת ים סוף, היא דרמה סוריאליסטית. מחנה ישראל, שישים ריבוא, כשמונים את יוצאי המלחמה בלבד, כשניים עד שלושה מיליון כשמצרפים עולי ימים וקשישים ואת הנשים כולן, חוצה רגלי את גבול מצרים  עבור במדבר ישימון בדרך אל הים המבדיל בין עבדות לפדות, ואיננו עוצר על החוף אלא הולך אל תוך המים הנפתחים לפניו." וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה ". באו, לא ירדו. אדמת היבשה כמו נמשכה לתוך המים כדברי השיר בתהלים, "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל   שָׁם נִשְׂמְחָה-בּו" (תהלים ס"ו, ו'). יומם וליל הלכו "... דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף" ( שם, י"ג, י'). פרעה היה משוכנע בליבו  כי ישובו, כי " ... נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" ( שם, י"ד, ג') ומאין ברירה ייסובו לאחור ויחזרו אחרי הרפתקה של חירות מדומה אל אדוניהם השובים והמשעבדים. אכן 'נְבֻכִים' - הלחם של  נבוכי – ים, חיזקו חרטומי המלך את ליבו. הם לא ידעו  כי "...י.ה.וָ.ה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.   לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם"   ( שם י"ג,כ"א-כ"ב). כשסוכני המודיעין הטעימו לפני פרעה כי העם חומק בחציית הים אל עצמאותו, יצא פרעה ברכבו ובפרשיו לרדוף אחרי המורדים ולהציל את רכושו  כביכול, ונכנס שועט אחרי הבורחים אל רצועת היבשה שנוצרה בין חומות המים שקפאו לנד. ביבשה בתוך הים הלכו ישראל כברת דרך ארוכה בטרם ישיגו אותם הרודפים אחריהם. או אז, באשמורת הבוקר, בתפר בין חשכת הלילה לבין הנץ החמה הדהימו עמוד האש ועמוד הענן ששימשו לרגע יחדיו את מחנה מצרים.

הסופר המקראי המתאר את  המהומה משאיר את הקורא תוהה אם עמוד האש הצית את אופני העץ של מרכבות המלחמה ואלה נגררו לצאת ממלכודת המים שעמדה להיסגר עליהם, או אם המצרים  עצמם, הפכו את הכרכרות למעין סירות הצלה כי הקדימו לחשוש  שהחומות הקפואות ימסו עצמן שוב פתע, ויאיימו להטביע אותם. בין כך ובין כך, הכוח שיצא לרדוף בזריזות, ב'בליץ', נסוג בכבדות, בפקודת המלך שהורה  " אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְ.ה.וָ.ה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שם, כ"ד, כ"ה). זה הרגע המכונן בו נבהל פרעה להודות כי עבדיו הנרצעים היו לעם.  מי שאמר " ... מִי יְ.ה.וָ.ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ.ה.וָ.ה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" ( שם ג',ב'), אמר עתה גם אמר לא רק שיש יְ.ה.וָ.ה, אלא שהוא גם  נִלְחָם לָהֶם, לישראל, בְּמִצְרָיִם. אמירה זו מעוררת תמיהה. העימות עם אלוהי ישראל שהכריע את פרעה היה בים סוף, לא בְּמִצְרָיִם. אילו אמר כי  נִלְחָם לָהֶם בּמִצְרִים, לא היה מקום לתמוה, אבל בְּמִצְרָיִם., למה?
אין זאת אלא מפני שאז, רק אז, ברגע של התגלות על הים נוכח פרעה לדעת כי כל שאירע במצרים למן היום בו  בא אליו משה בתביעה "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" ( שם, ז',ט"ז), ועד לשרשרת האסונות  שרדפו מכה אחר מכה את כל סירוב מלכותי להיענות לדרישה, לא היה לא רצף מקרי, ולא תעלול חרטומים, ולא כישוף, אלא התייצבות חד משמעית של אלוהי העבדים היכול גם לממלכת האדונים וגם לטבע הבריאה עצמה, ועל כן החפץ חיים - אפילו הוא אדיר האדירים על הארץ - צריך לנוס מפני העבדים שהיו לעם, פן ימות במכה האחת עשרה שינחית עליו על הים האלוהים שלחם בו מלחמת חורמה כבר  במצרים.
זה היה הרגע בו אמר פרעה לליבו בתדהמה כי הוא הוא שהפך את ההמון  הכנוע והמשועבד לעם, כי כאשר עינה - כן עורר בהם את היצר החתרני של התגודדות לאומה. מלך מואב, ברק בן ציפור עתיד יהיה גם הוא למראה ההמון העברי העושה דרכו לכנען, לתת ביטוי לבל ייאמן כשהוא שולח לומר לו לגדול קוסמי הקסמים בדורו ובעולמו בלעם "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי"   ( במדבר כ"ב, ב'). ידענו על המונים עבדים, בהמות עמל אנושיות בשירות אדוניהם, ו'הִנֵּה עַם', פעמיים קריאת ההשתאות 'הִנֵּה ' אל מול הבלתי ייאמן, הִנֵּה עַם! פתאום. יש מאין! משהו שלא בגדר הטבע. בלק המבוהל חשב שבכוחות אל טבעיים אפשר יהיה להביס את המון עבדים שהפך בניגוד לכל רציונל לעם. פרעה שלקה כבר במצרים  בקום עליו הטבע עצמו , כבר ידע כי אין מנוס אלא לנוס. הוא ידע עד כמה עינה, ושיער על כן עד כמה עצמה שבועת החירות בלב היחפנים שהשתחררו מאזיקי ברזל העבדות.
לכאורה היה לו על מה לסמוך. עד שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, התערו בני משפחת יעקב העברי  בארץ המקלט מצרים שפתחה לפניהם את שעריה והקצתה להם יישוב בגושן, מחוז שנחשב כמיטב הארץ. יוסף עצמו היה להלכה ולמעשה האיש שעל פיו נשק כל דבר בממלכה. רק כס המלכות היה רם מכיסאו שלו.  הוא נשא את בת כהן און לאישה, בניו , לבד מאפשרים ומנשה שהיו כבנים לסב הישיש יעקב, נטמעו כבר בתוך האוכלוסייה הפריבילגית המצרית. שבעים הנפש שהגיעו מכנען נהנו מרווחה, משוויון זכויות, פרו ורבו ואמונתם לא  נעלה אותם מצרף לפרקטיקה הדתית שלהם גם עבודה שהייתה זרה להם ועתה התפשרו איתה אם מעט אם הרבה. הם נשארו יהודים, הזדהו וזוהו כיהודים, אבל כיהודים מצרים, כמתערים קרובים למתבוללים, שחיו בשלום עם עברם האתני ובהרמוניה עם הלאום המצרי בו נקלטו.
הם נשארו שונים מספיק בכדי שמלך חדש יטפח בליבו ובלב נתיניו נרטיב קונספירטיבי שאמר כי העברים הם צאצאים ליוסף הנסיך הזר, שעשק את המצרים מנכסיהם והעשיר בהם את עצמו, ואת בני שבטו, והונה את המצרים האוטוכתונים שנאלצו להאמין כי אלה אם כן יהיו לאריסי המלכות, ייטרפו בשבע שנות הרעב שלא היה ולא נברא, ואם היה - לא היה שבע, ואם היה שבע - שנים אלה חלפו כבר מזה עידן ועידנים לפני שאותו פרעה פתי חלם כביכול.  די היה בנרטיב הזה כדי להשיק משטר שבא חשבון עם העברים, גזר עליהם שעבוד מלכויות, ראה בהם איום על הממלכה עד שהחליט להמית את הבנים לבל יתוספו כגברים לאויבי הממלכה והחיה את הבנות לכפות עליהן להיות אמות, או רעיות מומרות לבעלים מצריים,  ולהטיל על כל מי שנותר מסכת של עינויים  בעבודת פרך שוברת רוח ועצמות. אבל הנה, "... וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ( שמות א',י"ב).
היחס הישיר בין הדיכוי לבין התעוררות יצר החופש, נעלם מעיני טירנים . הם רואים את התופעה, אבל יוצאים לדכא אותה בהחמרת הדיכוי ויוצרים מעין דיאלוג מופשט ביניהם לבין המדוכאים שבורי הגו וחסיני הרוח  וזו, רוח קדש , כמו אומרת  " אתם אומרים פֶּן-יִרְבֶּה, ואני אומר כֵּן יִרְבֶּה" ( רש"י, שם). אכן, יש יסוד של רוח הקדש ברוחו של מנושל מכבוד האדם המציל אותה בתשוקה גוברת והולכת לחירות, בעמידה בייסורים, בשבועה לשחרור ולניצחון התקווה על הייאוש. הרודן גם בז לשבועה הזאת וגם מפחד ממנה. התערובת הזאת של פחד בבוז ובוז בפחד זוכה לביטוי בתיבות " וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", גם קצה נפשם מראות את אבק האדם מטפח רגשות נעלים של חירות בהתעלמות מוחלטת מן המציאות ההופכת את הנעלה לנקלה, וגם מעצימה  בהם חרדה.  " בתחילה היו יריאים פן יתחברו עם השונא, ועכשיו שראו אותם כל כך פרים ורבים קצו מפניהם לבדם" ( הפרשן רבי יוסף המכונה 'בכור שור'). התערובת המוזרה הזאת התפתחה לאובססיה. כדי להימלט מן הפחד מן העברים, הטילו עליהם מיסים,  מינו שרי מיסים  ומנגנוני אכיפה ודיכוי ומטלות לא רציונליות בחינת "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ ... וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ" ( שם ה', ט"ז-י"ז). לא  ההיגיון, לא הסקת המסקנות מן הניסיון המצטבר, לא אזהרות נביאי האומללים באותות ובמופתים, בשעבוד הטבע עצמו למבצעי עונשים כבדים מנשוא,  הצליחו לשחרר את המלכות מן הפתולוגיה שדוחפת את התליין להשתחרר מפחד נקמת התלויים בהצבת עמודי תלייה עוד ועוד. ההכחשה של המציאות קשה מן  המציאות המוכחשת. מה שיש יותר  יְ.ה.וָ.ה - יש יותר י'לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ.ה.וָ.ה'.  רק עתה, רגע לפני שהמים שהיו חומה מימינם ומשמאלם עמדו להתמוטט לאשד אדיר ולהטביע את חיל פרעה הנס מפני ישראל הוא הבין מה עשה במצרים, וידע -  הוא האיש  שהפך את ישראל לעם.
האמנם? אם ירד כאבן במצולה עם המחשבה המייסרת הזאת,  היא לא ירדה לטמיון עימו, אלא צפה ועלתה עוד ועוד בדברי ימי החיטוט אחרי הסוד ששימר את ישראל בימי הרעה כבימי הטובה ועמד לו לעם הזה  ולאבותיו לצלוח את ההיסטוריה ולחצות ימים ויבשות, שנים ועידנים, לשונות וניגונים, חגים וזמנים. עוד בטרם ניחתה מדיניות העינויים על צאצאי בני יעקב במצרים, כבר אמר המלך החדש אשר לא ידע את יוסף, "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" ( שם, א', ט'). זה קדם לעינויים, קדם לגזירת " וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" ( שם, ט"ז). לא מפני ש " וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" ( שם, י"ד)  היו בני ישראל לעם, אלא מפני שהיו לעם מררו את חייהם. משה, הנסיך המצרי יצא אל אחיו המדוכאים וראה בסבלותם לפני שפרעה הכפיל ושילש  את הלחץ שכביכול היה למנוף שרומם את החלכאים המושפלים לחולמים חלום של דרור וקוממיות. לא הקטסטרופה הייתה אחראית להישרדות ישראל כעם. ביהודים עצמם היו שנרשמו בספרי המאמינים בתזה הלכאורית ההיסטורית הזאת. היו גם בקרב ישראל ,חרף הכאב הצורב  בימי רדיפות, וגזירות, וגירושים, ועינויי המרה, והוצאות להורג ופוגרומים, ואף בימי מדיניות של 'פתרון סופי' של הבעיה היהודית על ידי חיסולם של היהודים, בעלי דיעות שהרימו את ו 'כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ' לדרגה של תאוריית קיום עד שחששו כי כאשר ירווח לישראל מרודפים ומלוחצים - תפיל אותו ההתבוללות בעמים חלל ויקיץ הקץ על הקיום היהודי. קשה ליהודים מגן על היהודים. היו שפחדו ממפני השלום כי מאין מלחמה אין בעולם מה שילחץ על היהודי לקיים את עצמו כאומה האוספת כוח רק בהדיפת איום, ומתנוונת תחת בשורת שיווי הזכויות המחבקת..  היו שהאמינו כי יהודים יחדלו להתגונן מפני הנצרות אם זו תאיר לה פנים ותעודד אותה להיטמע. כך חשב מרטין לותר הצעיר בטורם נואש מאסטרטגיה זאת והוריש אחריו שנאה תהומית כאמצעי היעיל האחד לסילוק היהודים מן העולם.   כך הניח הפילוסוף האקזיסטנציאליסט ג'אן פול סארטר במסה שלו "הרהורים על השאלה היהודית "( פריז 1944 עם שחרורה מן הכיבוש הדרמני), ווכתב כי היהודי הוא יצירה של האנטישמיות, כי הוא יהודי אם האחרים רואים בו יהודי, כי היהודי הוא האחר הנצחי שהביאו האחרים לעולם "l'être par l'autre" . הוא לא חסך את שבטו מן השונאים ואף כתב כי הבעיה של האנטישמים היא של האנטישמים, לא של היהודים אלא של רודפיו, ושמעתה צילו של הקרמטוריום באושוויץ יכסה לעולם את צילו של האדם. אבל את ישראל יצרו הרדיפות.  גם הוא לא הבין.
רבים חללים הפילו העינויים והרדיפות בקרב הנכנעים מאונס או מרצון שחצו את הגדר, ועצומים כל הרוגיה של אלה שעמדו בעינויים וקידשו אמונתם גם במחיר חייהם,  ואין בעולם שום צידוק לא ישיר ולא עקיף, לא משתמע ולא נגרר למי שמוצא עדות כביכול של כוח מחייה בתוך הרשע, התרעלה, הזדון המשוגע. אין.  חלילה לנו. אין. אסון הוא אסון וצילו לא יכול להיות צל ברכה. ההנחה כי  צמיחת עץ החיים היהודי היא פועל יוצא מעקירתו נשענת על פיענוח כוזב של חידת קיומו.  הוא גם מסוכן מפני שהסתירה הזאת, מיישבת עצמה בהיגיון האחד האפשרי כביכול – יש ביהודי מעורבות של מגית, מכשפת, מאיימת, ואם אכן 'כאשר יענו אותו כן יפרוץ' -  אין מנוס אלא לענות אותו עוד עד שלא ייוותר מי  או מה שיפרוץ.
לאמת,  רציפות הקיום היהודי היא עובדה היסטורית נדירה. אבל איננה חידה. כדי להבין  צריכים להצביע על מה שמהווה את גרעין הקיום היהודי. מה הוא נושא בקרבו כשהחיים מטיחים אותו לתוך ניסיון, או מה מתברר שהיה בו כשהוא יצא לחופשי  ונשאר או חזר להיות יהודי. על הפסוק המיסטי בשיר השירים "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד',י"ב) אומר המדרש על ישראל   ש" לא שינו שמם ולשונם" (מכילתא דפסחא). אדם כביכול נכנס ליער העמים בלי לצאת מתחומי  גן  מיטלטל לתוכו נולד.  הוא בא עם שמו. שם אביו. שם אבי אביו. השם הזה נועל את הגן  בפני כל מי שצר עליו מבחוץ. השם אומר לו מי הוא. מי הולידו. מי הם זקניו. אבותיו. השם הוא זיכרון. לא מאורע שלא נשכח. זיכרון- עוגן שלא ניתק. אפילו יש לו ביער שם 'צפנת פענח', הוא, עם עצמו ובקרב אחיו והוריו החיים עדיין, יוסף. והוא יודע מה משמע יוסף, כי גם את לשונו לא שינה ובתוך מרחב של לשונות לועז הוא זוכר שליוסף בלשון הקודש שלו יש מובן ועומק היסטורי, ובלשון הזאת הוא פוגש את הקריאה של אותיות החיים הראשונות, ובה הוא לומד, ומתפלל בה, ואפילו אינה שגורה עוד בפיו , היא בספר, ואפילו אין הוא יודע קרוא, הוא אומר אותה בברכה ששרדה בשברים או בתיבה "שמע", ואפילו גם אותה אין הוא יודע לומר עוד, הוא יודע שהוא שכח אותה, הוא, לבדו, ואף לא אדם שאין לו גן נעול לא נמנה עם מי ששכח את "שמע", רק הוא, ואחיו, והיא נועלת את הגן בו הוא מהלך ביער, ואפילו הוא לן בו בצילו -הגן הנעול בו הוא נמצא - לן עימו, ואפילו עומדים לכלותו מפני זרותו של הגן הזה, הוא נעול, או נופל כרות בו או עומד  בו מוצל.
 סיפור הגן הנעול הוא אלגורי, אבל השם והלשון הם מטפורה לשימור הזיכרון היהודי, שמתחיל עם אברהם של 'לך לך', ועם ברית בין הבתרים המבטיחה לו כי ארץ כנען תהיה מולדתו גם אם יטולטל ממנה לכל ניכר, וגם אם ייגזר עליה להמתין לבואו  או לשובו, ועם הקול האדיר של השיח החרישי בין אברהם לבין שופט כל הארץ הנתבע לעשות משפט. בגלות בבל, על נהר כבר, אומר הנביא יחזקאל,לגולים צולכלל ישראל ," בֶּן-אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" ( יחזקאל ל"ג, כ"ד). ה'' אֶחָד' הזה איננו אחד סיפורי. היהודי שהוא אחד ביחס לרבים ביניהם הוא חי, מזהה את אברהם כאבי ייחודו, כנושא מהותו. כך גם הנביא ישעיה, המנבא " שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְ.ה. וָ.ה  הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם  כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ... הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ  כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ" (ישעיה נ"א, א'-ד') . הזיכרון פורש עצמו כמובן הלאה, אל האבות, אל מעמד הר סיני, אל הנבואה, אל מרכזי הדעת והתורה, אל הפזורה, אל בתי המדרשות, אל דברי ימי הרדיפות, אל מחזורי הדם והדמעות והתחייה והתקווה, אבל 'הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם', אל אברהם ה''אֶחָד', ותמצאו בו את עצמכם, 'רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְ.ה. וָ.ה',   את מי שכמותכם וכבאי מצרים 'כאֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ', והייו 'עַמִּי וּלְאוּמִּי'.  זה העם. לא שיהודי הולך בדרכי העולם וזוכר בכל צעד ושעל שהוא בן אברהם. ה''אֶחָד', של אברהם הולך אתו. כמו שאדם הולך ונושם ואינו חושב עם כל נשימה ונשימה על החמצן, אבל החמצן מקיים אותו הולך אתו ה''אֶחָד', ומקיים בו את יהודיותו.
  הקיום היהודי איננו חידה.  הוא מובן מאליו אם קושרים אותו לזיכרון המעצב, " לך לך", "ארצך", "לזרעך", "ברית", "עקדה", "ועבדום ועינו אותם", " ואחרי כן...."!  היהודי עשה את היהודי.
פרעה טבע ולא הבין. אילו יכול היה להיות בן אלמוות ולראות בדברי ימי היהודים יוצאי ארצו את אלפי שנות הזיכרון של מעמד או חיזיון  " וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" ב 'הגדה' שקוראים אותה לילה אחד, כל ישראל, בכל פינה מפינות העולם בארץ ובקצווי ארץ, בני חורין או שבויי מצולה, היה מבין אולי, כי אכן, היהודי עשה את היהודי. על כן  יְ.ה.וָ.ה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.



אין תגובות:

פרסום תגובה