יום שני, 30 במרץ 2020

וינייטת "בריש גלי": בזרוע נטויה וביד רמה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

 
בשני פסוקים אומר המקרא כי בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה. בספר שמות, פרק י"ד, פסוק ח' אומר הכתוב " וַיְחַזֵּק יְ.קֹ.וָ.ק אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה". בספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ג'  נאמר " וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם". הפסוק בשמות הוא פסוק של עימות אלים  בין חיל האדונים לבין  עבדיהם המשתחררים. הרודפים חמושים וישראל משיבים מלחמה 'בְּיָד רָמָה'. אין יודע אל נכון 'יד רמה' מה היא. הביטוי הוא פואטי. בתרגום הארמי של אונקלוס משמעו הוא "בריש גלי". אלה ברכב  ובפרשים ואלה חמושים רק באומץ לב, מתגרים בו ברודפיהם, אינם בורחים כגנבים, אלא יוצאים ממחרת ליל מכת הבכורות וגוברים בכוח ההתגרות  על רודפיהם. איך? איך מתפענח הביטוי האידיומטי " "בְּיָד רָמָה ", האם אכן מאבק בין החיל והכוח לבין הרוח, וניצחון הרוח ותבוסת הכוח, או שמא "בְּיָד רָמָה", אף על פי שהוא נשמע כביטוי מליצי-שירי לא היה אלא גילוי פרוזאי לעילא. כך, מכל מקום, אחד ממדרשי חז"ל.

 על פיו מה שאירע הוא ש "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.   וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ.   וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ.   וַיְחַזֵּק יְ.ה.וָ.ה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות י"ד, ה'-ח). פרעה נכנע למשה ואהרון לשלח את ישראל להתפלל במדבר על דעת שישובו. אבל הוגד לו 'שברח העם', שהתפילה לא הייתה אלא אמתלה, והוא חזר בו. הכתוב אומר ' וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ' בגוף שלישי, נסתר, אין שם, זהות חסויה.  "מי הגיד לו כי ברח העם?", שואל המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל  לפרשת 'בשלח'), ומשיב "האקטורין שלו !". 'אקטורין' אלו פקחים המלכות על עבדיה, שנלוו חרש ליוצאים ונתגלו. חלקם הוכו ביד רמה של ישראל ויתרם נסו על נפשם ובאו אצל פרעה "... והגידו לפרעה. אמרו לו, ראה, ישראל הכו ממנו, פצעו ממנו, הרגו ממנו, ולא מיחה אדם בידם אין להם לא מושל ולא שר ..ויהפך לבב פרע". מדרש זה עוקר את "בְּיָד רָמָה" ממקומו בסוף סיפור המעשה ומטיל אותו בראשית הפסקה. ישראל יצאו "בְּיָד רָמָה", היכו את פקחי המלך, והפליטה ששרדה הזעיקה את המלך, החרידה אותו, והוא יצא בשש מאות רכב בחור להחזיר את העם. מדרש זה  על הפסוק בשמות רוצה שהנרטיב של יציאת מצרים, יישען על עם שלא היסס לקום על פקחי המלך, ש"בְּיָד רָמָה"  של ישראל תונצח לדורות כיד שלא היססה להכות  בחיל פרעה, מעטים נחושים, מול צרבים נבוכים. 
הפסוק בספר במדבר שונה. "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם". אין רדיפה של פרעה אחרי העם. היא לאור יום , גם היא, על פי תרגום אונקלוס, 'בריש גלי', מחוצפת, 'לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם', לא רק  לעיני חייליה או פקחיה, אלא לעיני התושבים, לאורך שדרות הערים, דרך הכפרים, ואלה עומדים ומשתאים או יורקים משטמה של חסרי אונים, למראה השיירה הארוכה הכמעט אין סופית של עבדים החוגגים את חירותם בלא פחד. מדרש אחר באותה מכילתא אומר, " מגיד הכתוב שכשהיו המצרים מנאצים ומחרפים ומגדפים אבל ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שיר שבח וגדולה תהלה תפארת למי שהמלחמה שלו כעניין שנאמר "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהלים קמט ו).  הרוממות - מלשון 'יד רמה'-  שבגרונם היא החרב שבידם, השירה והשבח  הן הנשק שהיכה את מצרים בתדהמה. ברוח זאת מפרש גם הרמב"ן , " וזה טעם ובני ישראל יוצאים 'ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו". הנרטיב שונה. לא שהגידו לפרעה כי 'ברח העם'. הגידו לו שישראל חוגגת בפרהסיה גדולה, חתרנית, את חירותה, כי היא משתחררת לא רק מן החילות האוכפים עליה את העבדות אלא ממצרים כולה, על מלכה, וצבאה, ועמה ואלוהיה ברוממות אל, בשירה ובשבח לאלוהי "אהיה אשר אהיה". זאת היד הרמה. יד הרוממות.  היא  לדידו של מדרש זההנרטיב לדורות. 
בשני הפסוקים העוסקים ביציאת מצרים  יש לביטוי "בְּיָד רָמָה" מטען חיובי. לא כן בפסוק בספר במדבר ,פרקר ט"ו, פסוקים ל'-ל"א, שם נאמר, " וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְ.קֹ.וָ.ק הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ כִּי דְבַר יְ.קֹ.ו. ק בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ". פסוקים אלה עוקבים אחר הפסוקים המדברים באדם שחטא בשגגה ומונים עונשו של אדם שחטא בזדון. אונקלוס נשאר עקבי, ומתרגם  גם כאן  'ביד רמה' – 'בריש גלי', אבל תרגומו הארמי של הביטוי , " וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" על פי תרגום יונתן הוא, " וּבַר נַשׁ דְיֶעֱבַד בִּזְדָנָא" , 'אדם שיחטא בזדון'. כיוון שביזה את אלוהיו במתכוון, במודע, בריש גלי- ביד רמה, 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא'. משקלו הכבד של העונש מעיד על משקלו הכבד מנשוא של החטא. 
' בְּיָד רָמָה, שביציאת מצרים הייתה או מלחמת שחרור יהודית, או רוממות אל, שבחים, הודיה לה' שגאל את  עמו, נכנסה לכתוב בסולם העוונות, כנראה בראש הסולם . כן כותב הרמב"ם בספרו 'מורה הנבוכים',  " ודע שמעשי העבירות יחלק לד' חלקים, האחד מהם האנוס, השני השוגג, הג' המזיד, הרביעי העושה ביד רמה" ( מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מ"א). הרמב"ם גם מפרט ומדגיש ופוסק, " העושה 'ביד רמה' הוא המזיד שיעיז פניו ויעבור בפרהסיא, שזה אינו עובר לתאבון לבד ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מדותיו לבד, אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה, מפני זה אמר את ה' הוא מגדף, והוא יהרג בלא ספק" ( שם). התאור הוא עוון בו מתייצב 'בריש גלי' אדם למלחמת חורמה באלוהיו, כמרים ידו עליו, חמור מכופר,  ממתעלם, ממבטל את עצם הקיום של אלוהים. אויב! איך זה בחר הכתוב במטבע לשון זו בתיאור יציאת מצרים? איך לא חרד שמא יובן כי בשימוש ב"בְּיָד רָמָה " עלול סיפור שכולו שבח לכלול רמז שלא רק רוממות אל היה בגרונם של היוצאים, ולא רק לוחמים שהיכו את פקחי מצרים, אלא גם עבריינים? חולקים על התורה ועומדים כנגדה?
 יש בחז"ל שחוששים כי עם ישראל שיצאו ממצרים והאמינו בה' ובמשה עבדו, נמנו גם יוצאים, ישראלים שעבדו עבודה זרה במצרים, והצטרפו עם עבודה זרה שלהם לעם המאמינים. ספור יציאת מצרים, כפי שסיפרו אותו בהגדה של פסח כל הדורות "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"  (פסחים ,קט"ז,א'). גנות זו מה היא? רב ושמואל חולקים, אליבא דשמואל, הגנות היא שעם ישראל היו עבדים, שהם נכנעו בנפשם לזהות עצמם כעבדים, שאיבדו את כושר הצמא לחירות. " רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו".  אין זדון גדול מזה. הרמב"ם, זאת הפעם בחיבורו ההלכתי, ב"יד החזקה", מורה כי  " כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי  שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב). דינו מוות. בעבודה זרה 'ביד רמה' , בזדון, חטאו לפי אחד מן הנרטיבים של יציאת מצרים, לפחות חלק מן היוצאים. המדרש על הפסוקים " וַהֲשִׁבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם וְאֶל-אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם.   וְעָבַר בַּיָּם צָרָה..." ( זכריה י', י'-י"א) אומר " כמו שאמרו רבותינו זכרונם זיכרונם לברכה, זה פסל מיכה" (מדרש שוחר טוב על תהילים). זאת הצרה!  תמוה.
  פסל שעשה מיכה ועבדו אותו בני דן ועבו אותו עד גלות ישראל מן הארץ בא לעולם  בימי השופטים מאות שנים לאחר יציאת מצרים. בפירוש "אדרת אליהו", המיוחס לגאון מוילנא, מוצע להבין כי לא מדובר בפסל עצמו  " אלא השרש שצמח ממנו האיש מיכה שעבד הפסל. הוא שעבר עמהם", הפסל עצמו נוצר בשעה שנוצר, אבל ביציאת מצרים שהיו בה עובדי עבודה זרה, נזרע הזרע והיכה שורש שהצמיח את פסל מיכה.
 אדם תמה. מה ראו חכמי ישראל שהציעו בדורות שונים נרטיבים מגוונים לסיפור יציאת מצרים באמצעות הפרשנות של הביטוי " בְּיָד רָמָה" לעקור באורח סוריאליסטי לעילא את פסל מיכה ממקומו ולהניח אותו בקרב יוצאי מצרים? אני נוטה לחשוב כי לא באו לגנות אלא לשבח. הכתוב אומר ," וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.  לח וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד..." ( שמות י"ב, ל"ז-ל"ח). הפרשנים מצביעים כולם על העובדה כי לישראל נלוו, " ... ערב רב מאנשי מצרים, והם האספסוף שנאספו עליהם" ( אבן עזרא), או " תערובות אומות של גרים" ( רש"י),  או מתבוללים " לשון תערובת, כדכתיב' ויתערבו בגוים" ( רשב"ם), או " ואף נוכראין סגיאין" ( אונקלוס), נוכרים מצרים רמי מעלה  שידעו מה עשו השלטונות  לבני ישראל ובחרו להגן על עצמם מזעם העבדים  על ידי הצטרפות אליהם, ואלה וגם אלה, על פי הפירושים כולם, לא סולקו משיירת המשתחררים. השבח היה שלא ערכו בחינות של ייחוס. מי שהצטרף לישראל המשתחררים הצטרף ולא נופה לא אתנית ולא על פי טהרת המוצא. כרטיס הכניסה לשיירת החירות הייתה גבורת השחרור מעול המלכות הרשעה. כל צמאי החופש. גם ערב רב.  שבח הוא. ישראל לא חשש. הוא יצא גם  עם מי שעבד אלוהים אחרים 'ביד רמה',  בזדון, בין בעברו בין עד לליל הבכורות, גם עם אלה שבעבורם להשתייך היה קודם כל להשתחרר. ישראל שילמה מחיר על ההכלה הזאת. ה'ביד רמה', של שיר ורוממות, שלא ידעה לבדל עצמה מן  ה'ביד רמה' של עבודה זרה, תבעה את עלבונה מאוחר יותר. אבל במשורה. עד לגלות ישראל מארצו, לא נפרעו מעובדי פסל מיכה בדן.
ויש גם נרטיב של אזהרה. ביציאת מצרים עצמה, "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם", רוממו מהיוצאים את האלוהים שעשה להם ניסים במצרים , שמע את זעקתם, שבר במכותיו את לב פרעה והולכם קוממיות בעמוד ענן ובעמוד אש. אבל משה, ארבעים שנה מאוחר יותר, בדברי הפרידה מעמו לפני מותו,  אומר להם  לישראל, " לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְ.קֹ.וָ.ק פָּעַל כָּל זֹאת" ( דברים ל"ב,כ"ז).  'כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את חיל הזה,' עלולים לומר הגאולים לאחר זמן  ולתלות את ניצחונם על המעצמה המצרית האדירה בעליונות הרוח שלהם, בעדיפות העורמה והתחכום, מעטים ברוכי תעוזה ונחישות מול רבים, לא בנס שקרה להם, לא ' יְ.קֹ.וָ.ק פָּעַל כָּל זֹאת'. אנחנו. יָדֵינוּ רָמָה ! זה המקום היחיד בו תרגום אנונקלוס זונח את "ריש גלי" ומתרגם ' יָדֵינוּ רָמָה' במילים " ידנא תקיפת לנא ולא מן קדם יי הות כל דא", 'יד תקיפה לנו', היום ואז, אנחנו אדוני ההיסטוריה שלנו. לא האלוהים. משה חושש מפני היוהרה הזאת. 'כַּעַס אוֹיֵב', לא תם מן העולם. תפיסה של כוחי ועוצם ידי, כוחי ועוצם ידי בלבד, מפחידה אותו.מי ששכח את הזרוע הנטויה של מי שעשה ניסים לאבותינו ולא זוכר אלא את ' בְּיָד רָמָה שלו, מסכן את עצמו. בונה על אשליה.  והוא מזהיר. מתריע. חוזר אל הניסים. לא כדי לסמוך עליהם. 'אין סומכים על הנס'. אבל להודות. כן, להודות, ברמה, ולברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.





אין תגובות:

פרסום תגובה