יום שני, 9 במרץ 2020

וינייטת הנס המשולש: חוט הפלדה עליו נתלתה זהותה היהודית הנסתרת של אסתר

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר



נראה כי הסיפור היהודי על פי מגילת אסתר הוא סיפורו של עם שהוגלה ואחרי דור או שניים התערה ביושבי הארץ אך לא איבד בה את זהותו. " אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" ( פרק ב', פסוק ה'). אף על פי ששמו הוא " מָרְדֳּכַי" שם פרסי לעילא, אולי אפילו שם הנושא בקרבו שם אלוהים אחרים מקומיים, ובשם זה נודע ברבים, הוא ידוע כיהודי. כך הוא מוגדר על ידי הבריות. מוצאו ידוע. התערותו עוברת דרך שינוי שם עברי לשם מקומי, כפי שאירע בדברי הגלויות הרבות,
אבל שינוי השם לא הביא למחיקת היותו מזוהה ברבים כיהודי. הוא עצמו, שמר על ייחוסו האתני- דתי וביטא את דביקותו בהשתייכות אינטימית פרטית, לעמו בזוכרו שם אבותיו שלא גלו עמו "מִירוּשָׁלַיִם עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" ( שם,ו'). ההתערות לא הביאה להתבוללות. היא הייתה עמדת הגנה על הקיום כשלעצמו, אולם לא הטמיעה את המתערה בתוך התרבות או האמונות או הזהות  של שושן. סיפור המגילה, יוכיח, שסידור זה של נוחות קיומית, לא הואיל הרבה כשהשנאה ליהודים שהתפרנסה מחרדה כי הם עומדים להציף את פרס ולהטביע בנכלים את ישותה וחרף התערותם אין מנוס אלא בהשמדתם.
האיש דבק כאמור בזהותו, וסופר המגילה נותן לכך ביטוי גם בעובדה שהוא ראה עצמו כאחראי לשימור משפחתו הקרובה. הוא היה " ... אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם" (שם ז'). למשפחת האמיגרנטים היהודים לא היה גואל לעת צרה בקרב הפרסים האוטוכתונים. הם היו זרים. דור הגולים הראשונים היה חשוף. בזה אחר זו, אפשר שמתו הורי הנערה שהייתה הֲדַסָּה בבית אביה, אבל לאחר שנתייתמה ומרדכי 'לְקָחָהּ לוֹ לְבַת', שונה שמה לשם פרסי, אֶסְתֵּר, על שם כוכב, או אולי אפילו ברמיזה על שם אלילה מבית מלכות האלילה עשתורת. היא עצמה לא נקראה בשם אביה או סבה. הסופר התנכ"י גם הוא לא יודע שמם או לא רואה חשיבות להזכיר אותו כשהוא מציג לפני הקורא את ה' אֶסְתֵּר '. כנראה שזה שוב לא היה חשוב לה. 
ההתערות שלה, למרות שדרה בבית מרדכי, הייתה קרובה כבר צעד נוסף  מהתערות להתבוללות. היא הייתה "יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" (שם). בעם בו אמר החכם מכל אדם " שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי    אִשָּׁה יִרְאַת-ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי ל"א, ל'), התהללה הנערה הצעירה בת הטובים שכבר התערתה בנימוסי פרס, ביופייה, בחן שנשאה. האידיאל של 'יראת ה'' שיש בה ערך אתי והוא האסתטי, היה זר לה".  "בְּהִשָּׁמַע דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה"  (שם,ח'), היא לא הייתה צריכה להתגבר על מכשול פנימי. כאחת מבנות הארץ, כאחת מן היפות בבנות הארץ, היא הייתה שם, בחדרי ההמתנה של בית הנשים מחכה לגורלה, מוכנה להילקח, "... אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים" ( שם ח'). המשמעויות היו ברורות לה. לא מוצאה היהודי, בוודאי לא הלכות שהיו יכולות להסדיר את אורח חייה, היו כחומה אותה שום נערה יהודית לא עוברת מרצון, אפילו מלך וכבוד מלכים ממתינים כפרס מעבר לחומה. מי שהייתה 'הֲדַסָּה' לא רק הלכה אל בית הנשים כ'אֶסְתֵּר'. היא כבר הייתה ל'אֶסְתֵּר' לפני שהלכה. לולי הייתה – לא הייתה הולכת.
 שינוי השם שינה אותה תוכה כברה. תחילה רק ברה. לאחר מכן גם תוכה. כיון שתוכה נשתנה, לא היססה להתייצב במקום בו סיננו פקידיו הסריסים של המלך  מכלל הנשים המוכנות להמיר חיי החולין שלהן בחיים בהרמון המלך את הנשים הראויות להשביע טעמו של המלך. היא נכונה הייתה להילקח. התחרות הייתה קשה. 
למן היום בו נתן המלך בעצת ממוכן, אחד משבעת היועצים היושבים ראשונה במועצת המלך, את כתר המלכה לרעותה של ושתי הטובה ממנה, ועד ליום הכתרת אסתר עברו ארבע שנים. ושתי סולקה בשנת שלש למלכות אחשוורוש, אסתר הוכתרה בשנת שבע למלכו. בכל משך השנים הארוכות האלה, לא הגידה אסתר לבוחנים המלכותיים "... אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ  כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד" ( שם,י'). היא עצמה הייתה אומרת. בעיניה לא הייתה משמעות הגילוי הזה מעכבת לא בשל מוצאה – בת העם שגלה - ולא את מולדתה כיתומה, מבנות פרס. היא לא הייתה מודעת לעובדה שנחשפה בכל כיעורה אחרי שהומלכה, כי בעיני המון העם חטא הזרות איננו מתיישן, וגם הנאורים שבפקידים  מרצים את סולם ערכיו הקסנופוביים של ההמון. גם למלך עצמו, אחרי שלקחה לאשתו החוקית, לא הגידה דבר, אך זאת הפעם הקדימה להסתיר את מולדתה, כי הבינה אחרי שמרדכי הזהיר אותה, כי  למלכה יש מעמד של מעין דגל לאומי, ומלך שיועציו השפיעו עליו לגרש מלכה על אשר סרבה להיות קישוט מהלך בין שועי עולם למלך העושה ראווה לגדולתו, ידיח אותה על אשר לא מצא יפה ממהגרת זרה בקרב בנות פרס המעתירה. תחילה לא היגידה את עמה ואת מולדתה. עם הכתרתה לא הגידה את מולדתה ועת עמה. 
היפוך הסדר בו בחר הסופר המקראי, לא יכול היה להיות מקרי. בארבע השנים הארוכות בהן חייתה אסתר בהצלחה מרשימה את חיי ההרמון, על סריסיו נאמני המלך ועל הנשים שקינאו כל אחת בהן בירך חברתה ובוודאי היו ממהרות להיבנות אפילו מן המופרך בפגמי זולתן, ועל אחת כמה וכמה מפגם  מוסתר בייחוס חברתי ולאומי, היא הצלחה הקרובה לנס.
מה שקרוב לא פחות לנס טמון במילים " כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד". אסתר הולכת אל  'האודישן' המרוקן מכל עכבה מוסרית משוחררת מכל זיקת זהות לעמה,לבית אביה, והסמכות היחידה המגבילה אותה היא מרדכי. היא לא שמעה ממנו אף לא מילה על המשמעות של הצעד הראשון אל המקום אליו קובצו הנערות יפות וטובות המראה של הממלכה. הכתוב איננו אומר כי מרדכי עודד אותה, אולם הוא גם לא אומר כי ניסה לעכב בידה. הכתוב לא אומר כי המהגר היהודי ביקש לקנות לעצמו אחיזה בלב ליבו של המשטר הפרסי באמצעות הפקרת בתו המאומצת לתרבות הרמון ומשם לחסדי מלך ערל. אין שום עדות לציניות במינון גבוה כל כך. קרובה יותר למציאות היא ההנחה כי מרדכי עצמו הבין כי לא יוכל לעמוד בפני רצונה של אסתר לבטא עצמה ביופייה בארץ בה האוכלוסייה מקבלת כמובן מאליו את העובדה כי פקידים סורקים את שבע ומאה ועשרים המדינות "... אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים" ( שם, ב') . שום גבה לא הורמה. הזוכות בבחירה להרמון נחשבו מן הסתם כמאושרות, ובארבע השנים של המתנה לבחירת המלכה, מלאה הארץ כנראה בציפייה דרוכה לאירוע הלאומי מעורר ההתרגשות ההמונית הזה.
 אסתר הלכה אל תוך המציאות התרבותית הנחשקת והמרדדת הזאת מצוידת ב'אנטידוט' זעיר אחד - ציות לדברי מרדכי. הוא ליווה אותה בדרך, הוא ליווה אותה בבית בהרמון, הוא היה עימה בארמון. הוא נתגלה כחוט דק, אבל חוט פלדה בו הייתה תלויה הטרנספורמציה של אסתר. הסתרת האמת על מוצאה, שהחלה עם היקבץ הנערות, ועמדה במבחן בחינת הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, ובמבחן השהות הממושכת בהרמון, ובמבחן המלך עצמו והייתה בבחינת נוכחות מתמדת בארבע שנות המעבר מבית מרדכי לארמון, יצרה תלות זהותית. לא דתית. לא לאומית. התלות הייתה בקבלת עול סמכותו של האיש מרדכי.
 יתכן כי בליבה של אסתר הייתה לעצם ההכחשה משמעות של הגנה עצמית, של הפנמה כי יש סיכון קיומי בהודאה במוצאה, אבל יותר מזה גילתה בתוכה כי מצוות מרדכי מכוח היותו אביה המאמץ, מכוח אישיותו, מכוח חייו כ"בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" שעשה אותו ל " אִישׁ יְהוּדִי ", ומעתה הפכה לאשת סודו זה, לשומרת סוד ששמר על חייה ותוכנו של הסוד קנה שביתה בליבה. התוכן, באורח מודע היה מָרְדֳּכַי! בצומת ההכרעה הדרמטית הגדולה בחייה החדשים, היה לתוכן מָרְדֳּכַי תוכן  " אִישׁ יְהוּדִי ".הסתרת הסוד שהחלה כעניין של ציות פשוט למצוות אביה המאמץ, התחדשה בקרבה כל יום מימי כל שנה מארבע השנים בה הסתירה בהחלטה שנתחדשה ללא הרף את מוצאה. מוצאה  הפך ליקר בעיניה, ומכוח העובדה שהיא כמו נשבעה לו אמונים באקלים בו אילו הייתה נחשפת כמי שהסתירה מן המלך את מוצאה לא יכול היה גורלה להיות אלא מר ונמהר, הנביטה בה ה הֲדַסָּה הנשכחת, אותה עתידה הייתה לגלות כששמה נפשה לבקש על עמה ועל מולדתה בפני המלך.  
היא עצמה לא הייתה מודעת לדרמה הגדולה שהתרחשה בה בשנות השמירה על "כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד". ואכן, כששמעה כי מרדכי קרע את בגדיו ויצא לזעוק בתוך העיר   "זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה" ( שם ד', א') אחזה בה בהלה גדולה. בהכירה את אביה המאמץ ידעה לבטח כי לא על אסון פרטי  או אישי יצא האיש למתחם שמור, מכל מופע של מחאה, ואין לך מחאה מופגנת יותר מהופעה הלבוש שק בשערו של מלך שמשדר אך טובה וברכה לעמו. זעקת מרדכי לא הבקיעה את כתלי  חדריה הפרטיים של המלכה בהיכלה, אבל את כתלי הארמון הבקיעה, וכשבאו נערותיה וסיפרו לה כי לא בשער המלך לבדו זעק מרדכי זעקתו אלא ּ"... בְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים"( שם, ג')  התחלחלה המלכה מאוד, אבל חלחלה זאת לא הייתה על גורלפ של היהודים בכל מדינות המלך,  אלא על גורלו של מרדכי לבדו. " וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל"(שם, ד'). עדיין, כל שרצתה, הוא להציל את מרדכי אישית, להפריד בינו לבין היהודים שהסתכנו אף הם בשל המחאות האסורות, לבל  תמיט עליו הדביקות באסון היהודי אסון אישי. 
רק כשמרדכי סרב לקבל מידיה את  הצלתו האישית, שלחה את "הֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל-מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה-זֶּה וְעַל-מַה-זֶּה" (שם ה'), ורק מפיו שמעה כי בעקבות סירובו של מרדכי לכרוע ולהשתחוות להמן, גזר זה גזירה על  עם מרדכי כולו, ובתמורה לבצע כסף הסיר   "...הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ"  (שם ג', י'-י"א)  הייתה אסתר להדסה. בארמון בו מתיר המלך דמם של אזרחיו מפני שהם חשובים בעיני התקיף בשריו כחסרי ערך ומחירם זול, במלכות בו פוקדים חטאו של אדם על כל הקבוצה אליו הוא משתייך, במלכות בה הסטיגמה הדבקה ביהודים שהם יצורים שנולדו כבוגדים בדתי המלך, כלוקי נאמנות לכל מלך שאינו משיח אלוהיהם המובס, בשלה היהודי שבמרדכי והייתה ליהודי שבאסתר, להדסה, והיא חרפה נפשה למות בהגנה על עם הדסה.
 ארבע שנות השמירה על הסוד הכמוס עימה, הפכו בצומת הזעקה הגדולה והמרה לצומת של קידוש השם. הסופר המקראי לא נקב בשם אלוהי ישראל במגילה. כשהייתה אסתר, לא היה בה נוכחות של אלוהי ישראל , גם בארבע שנות חייה כמועמדת למלכות וכמלכה, הוא לא נכח בה, נכח מרדכי, ועתה מרדכי היהודי, והשם שנתנו לה אביה ואמה המתים. הדסה. יהודיה. נס. הנס השני.
כל שאירע לאחר מכן, פרשת הדחת המן, פרשת העמידה על הנפש, פרשת ההמלכה של מלכת פרס כמלכה על כס הצלת עמה, נס פורים, הוא הנס שהשלישי.



  

אין תגובות:

פרסום תגובה