יום רביעי, 20 במאי 2020

אין טירוף בעולם כטירוף ירושלים

יצחק מאיר, משורר, הוגה דעות וסופר

יעקב מאיר על רקע ירושלים
״כתבתי את הפואמה בכוכב יאיר ב-4 במאי 2020, ומפרסם אותה ביום שחל בו יום ירושלים תש"פ. אני מקדיש אותה לזכר אחי יעקב נוחו עדן שנפל בשערי העיר במלחמת ששת הימים״. 

* בסוף הפואמה כמה דברים אישיים משלי.    

ירושלים - פואמה
אֵין טֵרוּף בָּעוֹלָם כְּטֵרוּף יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּיו עִם הַחֲלוֹמוֹת,
בָּהּ מְהַלְּכִים כּוֹהֲנֵי שָׁמַיִם
עִם בִּרְיוֹנֵי מַרְתְּפִים
הַסּוֹחֲרִים בָּאֲבָנִים בָּהֶן בּוֹנִים מִקְדָּשִׁים.

עַל הֶהָרִים הִיא עִיר שְׁפוּיָה,
מַבֶּטֶת מִזְרָחָה אֶל תְּהוֹם יַם הַמֶּלַח
וּמַעֲרָבָה אֶל הַגַּנּוֹת
לְאֹרֶךְ הַחוֹף בּוֹ נָעוּ בַּלַּיְלָה
דְּיוּנוֹת הוֹזוֹת – מָתַי תַּגַּעְנָה
לָרֶגַע בּוֹ דּוּמָם תְּנַשֵּׁקְנָה
אֶת שִׂפְתוֹתֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל יָם.

עַל הָהָר הִיא שְׁפוּיָה. חוֹמוֹת, מִשְׁכַּן מֶלֶךְ
וְחַיִל מוּל שִׁבְטֵי נַוָּדִים שֶׁל דָּתוֹת,
גְּבָעוֹת סָבִיב לָהּ וַעֲצֵי שֶׁמֶן,
וּסְלָעִים עֲלֵיהֶם מְטַר גִּשְׁמֵי חֹרֶף
בּוֹחֵר אִם לָרֶדֶת בְּזַעַם וָפֶרֶץ
אֶל עֶרְיַת הַמִּדְבָּר סְדוּקַת הַגָּפְרִית
אוֹ יָמָּה לִרְוָיָה שׁוֹפַעַת בַּגֵּאָיוֹת וּבַיְּעָרוֹת
וּבָעוֹרְקִים בְּרוּכֵי הַמַּיִם הַמְּחַיִּים מַעֲמַקִּים.

וְהִיא שְׁפוּיָה בְּרֹאשׁ הַר,
הָעִיר הַיּוֹתֵר עִיר אֲשֶׁר בָּרְאוּ בְּנֵי הָאָדָם
בְּאֶרֶץ בָּהּ הוֹלְכוֹת שַׁיָּרוֹת
לְחַפֵּשׂ בְּכָל רוּחַ מָקוֹם לְמִשְׁכָּן
עַל אֶבֶן תַּשְׁתִּית אַחַת עָלֶיהָ
נָח הָעוֹלָם.

אֲבָל לֹא כָּל עִיר שְׁפוּיָה כָּמוֹהָ.
הִיא מוֹנָה אֶת יָמֶיהָ.
לְכָל יוֹם עוֹבֵר נִמְנִים לָהּ יוֹמַיִם
בָּהֶם תְּגַוֵּן אֶת חִידַת קִיּוּמָהּ,
וּלְכָל סִמְטָה בְּמַעֲלֶה בִּנְיָנָהּ
יֵשׁ לָהּ שֶׁבַע סִמְטָה וְסִמְטָה
בָּהֶן הִיא מְסַפֶּרֶת שִׁבְעָה סִפּוּרִים הָעוֹשִׂים סִפּוּר אֶחָד וּמַפְתִּיעַ
שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה הָאֶחָד שֶׁהוּא אֶלֶף מָקוֹם כְּרוּכִים לְאַחַת.
וּלְכָל סִפּוּר מַלְבּוּשׁ,
וּלְכָל מַלְבּוּשׁ לָשׁוֹן,
וּלְכָל לָשׁוֹן
שִׁירוֹת וּתְפִלּוֹת וְגַם לְחָשִׁים
שֶׁמְּעִירִים מִתּוֹךְ עַרְפִלִּים
רוּחוֹת שֶׁלָּא מֵעָלְמָא הָדֵין.
וְאֵין אַגָּדוֹת וְאֵין נִפְלָאוֹת שֶׁשָּׁזְרוּ אֶת עַצְמָן לְתוֹךְ סִפּוּרָהּ הַגּוֹאֶה
כִּי הַכֹּל כֹּה הָיָה, וְהַכֹּל כֹּה אֱמֶת, וְהַכֹּל כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת עַל הַקִּיר
שֶׁכָּתְבוּ קַדְמוֹנִים וְכָתְבוּ אַחֲרֵיהֶם הָאֲנָשִׁים הַבִּלְתִּי נִשְׁכָּחִים
שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם, שֶׁבָּאוּ לְכָאן לָתֵת לָעִיר הַזֹּאת עַל הָהָר
אֶת הַזִּכָּרוֹן שֶׁלֹּא יְסֻלָּא לְבַל תִּתְהֶה בַּיְּשִׁימוֹן.
אֵין עוֹד עִיר שְׁפוּיָה כְּמוֹתָהּ עַד טֵרוּף.

מִי חָפַר מִנְהָרוֹת בְּגִיר וְדוֹלוֹמִיט וּתְעָלוֹת וּבְרֵכוֹת וּגְשָׁרִים עַל אַמּוֹת
לְמֵי מַעֲיָנוֹת צְלוּלִים לְהָבִיא לָעִיר הַזֹּאת מַיִם מִבְּאֵר הָעוֹלָם?
מִי יָדַע כִּי יָבוֹא יוֹם וּבָהָר הַזֶּה
יַעֲלוּ מוֹשְׁלִים בְּחֵיל פָּרָשִׁים וּבְרֹאשָׁם כּוֹהֲנֵי מִלְחָמָה
לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם בְּשֵׁם אֱלֹהֵי שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הַגְּבוֹהִים
אֲשֶׁר בָּחַר מִכָּל הֶהָרִים אֶת הָהָר הַזֶּה לְמִשְׁכָּן לוֹ
לִרְחֹץ אֶת אֲוִיר הָעוֹלָם מֵאֲבַק
הַקְּטָטָה הַמְּמָאֵן לָשׁוּב אֶל עָפָר?
פֹּה מַתְחִיל הַטֵּרוּף הַשָּׁפוּי.

פֹּה שֶׁל מִי הָהָר? אוֹמְרִים,
פֹּה הַמִּלְחָמָה עַל שַׁרְבִיט הַשָּׁלוֹם.
פֹּה בָּנוּ בָּתִּים לַקּוֹוִים וּפֹה כּוּכִים לַדּוֹחִים אֶת הַקֵּץ
וּפֹה הֵיכָלוֹת וּבָמוֹת וּמַעֲלוֹת וּמַלְכוּיוֹת לְשׁוֹעֵי סְרָק
בָּעִרְבּוּבְיָה בָּהּ נָפְלוּ חֲלוֹמוֹת עַל צַוְּארֵי לִסְטִים אַלִּימִים
שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי נְבִיאֵי הַקְּטָטָה לְהָבִיא בְּשׂוֹרָה בְּפִגְיוֹן וּבְחֶרֶב.
פֹּה אָסְרוּ לְהָלִין אֶת הַמֵּת פֶּן תִּנְבֹּר טֻמְאָה בִּקְדֻשָּׁה
אֲבָל לֹא אָסְרוּ לַהֲרֹג וְקִדְּשׁוּ בְּדָם עֲלִילוֹת הַמָּחָר.

כָּל הַתְּמוֹלִים שֶׁתּוֹעִים בָּעוֹלָם
מִיְּמֵי יְהִי אוֹר וּמְחַפְּשִׂים מִי אָמַר
בָּאִים בַּחֲשַׁאי וּבוֹנִים פֹּה מִזְבֵּחַ,
מַקִּיפִים אוֹתוֹ, מַמְתִּינִים עַד יֵאוֹר שׁוּב
הָאוֹת כִּי הַכֹּל הִתְחִיל כָּאן מִקֶּדֶם
וּצְדָקָה מֵאַיִן תָּבוֹא
וְהִיא בַּדֶּרֶךְ כְּמוֹ אֵשׁ תָּמִיד
נִיצוֹץ רִאשׁוֹן שֶׁל כּוֹכָב רָחוֹק
בְּמֶרְחַב יָהּ,
וְאֵין לָהּ צֵל.

חֲתוּלֵי הָרְחוֹב אוֹמְרִים: הִיא מְכֹעֶרֶת,
יוֹנֵי הַכֹּתֶל עָפוֹת בָּהּ: יָפָה,
חֶבְלֵי לְוִיִּים שָׁרִים לָהּ עֲטֶרֶת
נָבִיא מִבּוֹר מְקוֹנֵן עַל סוֹפָהּ.
וְכָל הָאֱמֶת הִיא כְּמוֹ הָעוֹפֶרֶת
כְּבֵדָה וְלוֹהֶטֶת וְאֵין לָהּ שָׂפָה
קוֹשֶׁבֶת לְמָה שֶׁרַק הִיא אוֹמֶרֶת
בְּשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת טֵרוּפָהּ.

וכמה מילים אישיות:
יצחק מאיר מקדיש את הפואמה לזכר אחיו, יעקב מאיר, שנפל בקרב טנקים בגבעת המבתר בשערי ירושלים ׳מאש ידידותית׳ בעת מלחמת ששת הימים (6.6.1967). יעקב מאיר היה מורי לפילוסופיה ולמחשבת ישראל בתיכון ליד האוניברסיטה. הרושם שהותיר בי, כמו בכל תלמידיו, והתובנות שהעניק לי הולכים אתי מאז לאורך כל חיי. יעקב מאיר היה מורה נערץ. שיעוריו בכתה לא השביעו את הרעבון שעורר בנו לפילוסופיה, והוא פתח לפנינו את דלתות ביתו להמשך לימוד. שם היינו נפגשים, תיכוניסטים נרגשים, ולומדים ממנו עוד ועוד. בהשפעתו למדתי פילוסופיה כללית לתואר ראשון. חלפו הימים, ובאחד משיעורי ב׳כרם׳ קראתי את שמות התלמידים והשם ׳יעקב מאיר׳ הופיע בם! נכדו של מורי הדגול בתיכון! והוא מופלא לא פחות מסבו ומאחי סבו. 

וכמה מילים שכתב לי יצחק מאיר:
״לאה היקרה, למן היום הראשון להיכרותנו היה ברי כי יש בינינו קשר שקדם לקשר. היית תלמידה של אחי נוחו עדן, מורה של נכדו. אחי כנפשי, בנסיבות חיינו היינו אחד. לראות את ירושלים שכתבתי בימי חוליי מתפרסם ב׳מקרא רביבים׳ לזיכרו ביום בו נפל בשערי ירושלים הוא רצף הקשר שקדם לקשר וממשיך אותו תמיד.״

אין תגובות:

פרסום תגובה