בלפור חקק, משורר
אורית מרטון, להיות כלואה בגופי, עריכה: שושנה ויג, הוצאת פיוטית 2010, 47 עמודים
 |
| הוצאת פיוטית |
בשבועות האחרונים היתה המשוררת אורית מרטון מחוברת למכונת הנשמה, וכולנו חרדנו לשלומה. בימים אלה ממש היא הועברה לשיקום, וכולנו מייחלים להחלמתה המלאה. אורית, משוררת נכת גפיים וגם מתקשה בדיבור, וכל שיריה נכתבים כשהיא בכיסא גלגלים והיא מכתיבה את השורות למטפלת שלה, מזל.
בעבר בהיותי יו"ר אגודת הסופרים העברים היא כתבה לי מכתב, שהיא נמצאת במעון נכים בנתניה ומעוניינת שאקרא את שיריה. קראתי והתרשמתי לטובה, והחלטתי למסור את השירים הבודדים שהיו לי למשוררת שושנה ויג. שושנה עשתה מאמץ לאתר את מעון הנכים בנתניה והגיעה אליה.
לאחר חודשים אחדים היא פרסמה את קובץ השירים הראשון של אורית מרטון, והוזמנתי לערב ההשקה בנתניה בארבעה במאי 2010, בספריה העירונית.
סיימתי את השיחה שלי על ספרה בהפתעה נעימה: בישרתי לאורית, שהיא התקבלה לאגודת הסופרים העברים, בהצבעה של חברי הוועד.
ברצוני להביא כאן רשמים מספרה הראשון.
ספר שיריה של המשוררת אורית מרטון הוא הספר של נצחון האור. של שירה שיש בה גם עצב וגם שמחה, ויש בה הענקת משמעות לחיים גם במשברים הקשים ביותר.
בטרם ברא אלוהים את העולם, הוא ברא את האור. האור הזה קָדם למאורות בעולם, לשמש לירח ולכוכבים. לאחר בריאת העולם גנז האל את האור הראשוני. והיכן גנזו? בלבו של האדם. האדם המחפש את משמעות חייו מגלה את האור הגנוז בתוכו.
כך אנו חשים למקרא שיריה של אורית מרטון.
אורית מתארת את שתי הלֵידות שחוותה: את הלידה המוארת ואת הלידה שהביאה לה צער וחוסר אונים. היא מתארת בשיריה את החיים בצל האובדן של השלֵמוּת הגופנית, את החיים בתוך החשֵכה, ונדמה בתוך שירי החשכה, שהחשכה תגבר ולא תיוותר תקווה עוד.
בחלק מן השירים יש תחושה שאסונות האתמול הם ללֹא מרפא, ואין שום גאולה:
אתמול
עַל אֲרוֹן הָעֵץ הִדַּרְדֵּר הַחוֹל
וַחֲלוֹם הֶעָתִיד שֶׁרָקַמְתִּי עֲצוּמַת עֵינַיִם
נָמוֹג בָּאֲוִיר וְהִשְׁאִירַנִי רֵיקַת יָדַיִם
מִתְפַּלֶּלֶת לָשׁוּב אֶל אֲסוֹנוֹת הָאֶתְמוֹל. (11)
השיר מצמרר. פתיחה זו מבשרת יגון כבד ועצב רב. הדוברת בשיר בוחרת לשוב אל אסונות האתמול, מעשׂה שנראה קשה לעיכול וללא תקווה.
ובשיר "הרגע ההוא" היא כותבת:
כִּי בּוֹר הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי
עָמֹק וְרָחָב עַד מְאוֹד.//
אֲזַי רָצִיתִי לִשְׁכֹּחַ
וְהֵם מִסְּבִיבִי לֹא רָאוּ
עַד כַּמָּה רָצִיתִי לִבְרֹחַ
מִכְּאֵב הָרֶגַע הַהוּא. (13)
התחושה היא של נפילה כה תלולה, שהחיים נראים כבוֹר חיים ולא כחיים. היא משוחחת עם משורר תהילים שאומר: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי (מזמור כ"ג, ד), והשיח שלה נוקב וכואב: "ואני אלך בגיא צלמוות ואירא רע / כי אָבדה ילדותי" (23).
כנגד משורר תהילים שאומר בביטחון "לא אירא רע", מהדהדים דברי הדוברת השירית: אִירא רע. ורק בעומק הנמוך ביותר, בבור החיים, בגֵיא צלמוות רק שָם נגלה האור הגנוז של הנפש: השִירה. זהו כוח פנימי שעולה מתוֹכה, זוהי גאולה פנימית בכוח המלים. זהו האור של חיים, מקצָת נחמה.
וכך היא כותבת בשיר "מיעד לייעוד":
עֶרֶב עֶרֶב חוֹמֶקֶת מֵרַכֶּבֶת הַנָּכוּת
מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם יוֹם
יוֹצֵאת לְטַפֵּס עַל הַר הַכְּתִיבָה. ( 47)
בתוך העולם החשוך מדליקה אורית מרטון את הנרות.
היא מדליקה אותם בכוח היצירה:
שִׁשִּׁי
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁל יְמֵי הַחוֹל
הוֹפְכִים לְלֹבֶן רַךְ שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת
אִישׁ אִישׁ וְרִגְשׁוֹתָיו
אִישׁ אִישׁ וּקְדֻשָּׁתוֹ
פָּז מִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֵי הַנֵּרוֹת
וַאֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ
החיים של הדוברת בשיר מסרטטים לה את המתח בין הקדושה והחולין, והיא מחכה בכל מאודה לבואה של הקדושה. השבת מסמלת את הסף הגבוה של הקדושה בחיים. יום שישי הוא יום הציפייה.
המעבר בין העולמות השונים הוא גם מטמורפוזה של חילופי צבעים, תמורה מוחלטת בגוון של העולם שמגיע עם בוא הקדושה.
בימות החול יש מינעד רחב של צבעי הקשת. זה כל כך ססגוני, זה כל כך רבגוני, זה כל כך מפתה. אך הדוברת השירית לא נופלת במלכודת של הצבע המסחרר, של הצבעים המתחלפים של הקשת. היא מצפה לצבע של הקדושה.
והצבע של הקדושה הוא לבן:
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁל יְמֵי הַחוֹל
הוֹפְכִים לְלֹבֶן רַךְ שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת
כיוצרת מודעת הדוברת בשיר, שכל אדם רואה את העולם אחרת, כפי שאמר ר' נחמן מברסלב: דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו.
לאורית יש ניגון מיוחד משלה.
והיא מודעת לכך שכל אדם רואה את החולין אחרת, רואה את הקדושה אחרת:
אִישׁ אִישׁ וְרִגְשׁוֹתָיו
אִישׁ אִישׁ וּקְדֻשָּׁתוֹ
למרות כל עושר הצבעים של החול, היא מצפה לשבת. שם הגוון הבולט הוא הלבן, לבן של טוהר, של זוך.
ובנרות היא מזהה גוון נוסף:
פָּז מִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֵי הַנֵּרוֹת
וַאֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ
צבע פז, צבע זהב של מלכות מגיע עם השבת.
הנרות מעלות את הדוברת השורות לממד של המלכות. אולי גם זהו הממד של היצירה, של השירה.
ולכן הסיום של השיר:
אֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ
בּוֹר הַחַיִּים
בּוֹר הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי
הָיָה עָמֹק וְתָלוּל
בֹּקֶר בֹּקֶר יָצָאתִי לְטַפֵּס
עַל קִירוֹתָיו הַחֲלַקְלַקִּים
יָד אַחַר רֶגֶל, רֶגֶל אַחַר יָד
וּמִיָד
שָׁבָה וְנוֹפֶלֶת אֶל הַטִּין
הַמַּצְחִין
עַד בֹּקֶר אֶחָד הֵקַצְתִּי
עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל הַבּוֹר
וְרָאִיתִי הַשֶּׁמֶשׁ וְרָאִיתִי הָאוֹר
וְאַתֶּן שֶׁחִכִּיתֶן רְאִיתֶן אוֹתִי
הסבל מצטייר כאן כסבל סיזיפי: חוסר מוצא ממש, היא מטפסת על קיר חלק ומנסה להיחלץ מן הבור. האם ניתן לטפס על קיר חלק?
לא רק שזה מצב של חוסר מוצא, זהו מצב של שקיעה בתוך "טין מצחין"... והנה גם כאן הדוברת השירית לא מרפה מן השאיפה להיחלץ מן החשכה ולהגיע אל האור:
עַד בֹּקֶר אֶחָד הֵקַצְתִּי
עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל הַבּוֹר
וְרָאִיתִי הַשֶּׁמֶשׁ וְרָאִיתִי הָאוֹר
וְאַתֶּן שֶׁחִכִּיתֶן רְאִיתֶן אוֹתִי
מה סוד כוחה של הדוברת? מדוע היא מצליחה להגיע אל האור?
השורה האחרונה חושפת את הסוד:
וְאַתֶּן שֶׁחִכִּיתֶן רְאִיתֶן אוֹתִי
השירים של אורית מרטון הם שירים של משוררת שהעניקה לנו משיריה, וזו הנתינה שלה לנו, ובו זמנית העניקה משמעות לחייה באמצעות השירה.
יישר כוח לאורית, שהאור כּלוּל בשמה והיא המבשרת שלו.
הכוחות הפנימיים הגנוזים הם שמעניקים משמעות לחיים ומצילים מֵרגעים של אובדן.
גם בשירי האהבה הלא ממומשת יש חיים בפלנֵטה של כיסופים, בעֶרגה לאהוּב בלתי מושָׂג. והגעגועים גם הם לא נגמרים לעולם.
השירים של אורית מרטון הם שירים של משוררת שהעניקה לנו משיריה, וזו הנתינה שלה לנו, ובו זמנית העניקה משמעות לחייה באמצעות השירה. שהרי המנחה השירית שנחקקה בספר הם כלִי למשוררת לתת ביטוי לכך, שאינה עלה נידף ברוח, אלא עלה שמחובר לענף ולחיים של משמעות.
אורית, כפי שכתבתי בעטיפה האחורית של הספר, כתבה שירים, ושיריה ריגשו אותי. אורית פורצת מגבולות הגוף, ובאמצעות המילים ממריאה לעולמות אחרים. היא משוררת. היא כמו כולם...אבל אחרת.
כל מי שאוהב את אורית מחכה שהיא תשוב אלינו, כל מי שמחכה לשיריה, כל מי שיוצר שיח אתה, כל אלה נותנים לה את הכוח להיחלץ מן הבור ולצאת אל האור.
אורית, שובי אל האור.
האור נמצא בשמך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה