ד״ר רוביק רוזנטל, בלשן, לשונאי, מילונאי, עיתונאי, סופר, סופר ילדים
רוביק רוזנטל, מדברים צהלית: דיוקן שפת הצבא הישראלי, הדפסה שנייה, מוסד ביאליק, ירושלים 2019, 484 עמודים
רוביק רוזנטל, נפגשנו לאחרונה בעקבות ספרך "מדברים בשפת התנ"ך". שנה וחצי עברה, ואתה מפרסם את "מדברים צהלית". לאן אתה רץ?
את זה תשאל את הפסיכולוג שאין לי. מה השאלה?
תנ"ך, צבא? אפשר לומר בצהלית שאתה "רץ על הג'בלאות", או אולי בתנכית: "מקפץ על ההרים, מדלג על הגבעות"?
יש לך גם איזו שאלה רצינית?
סליחה. לא יכולתי להתאפק. אז ברצינות, תנ"ך אני מבין, אבל צבא? מה העניין?
זו ממש שאלה גרועה. דיבור על שפה מיוחדת בצבא מזמזם כבר מאז קום המדינה. השאלה הנכונה: למה לא עשו את זה קודם.
למה לא עשו את זה קודם?
אין לי מושג. אגב, גם בעולם מחקרים על שפת הצבא מעטים יחסית. בכלל, החקר הסוציולינגוויסטי בישראל התעורר רק בשנים האחרונות, יש הרבה מה לעשות. למשל, דלית אסולין חוקרת את שפה החרדים, יהודית הנשקה את הניב המזרחי, תומר עינת את שפת העבריינים, ואלה רק דוגמאות. אני הלכתי אל שפת הצבא, הצהלית.
למה בעצם?
קודם כל, כי היא הייתה שם, ואף אחד לא הרים את הכפפה. אני אוהב קרקעות בתולות. שנית, הצבא הוא המוסד החשוב ביותר במדינת ישראל. ואני אומר את זה בצער.
בצער? האמנם?
הצבא הכרחי כדי להגן על מדינת מוקפת אויבים, אבל עולם התוכן שלו אלים ואינסטרומנטלי. ההערצה הישראלית לצבא, מטופחת ומועצמת על ידי מערכות החינוך והתקשורת, מוציאה אותי משלוותי מאז ומתמיד.
עכשיו סִקרנת ממש. אז למה הלכת אל שפת הצבא?
תקרא לזה "חדירה לעומק האויב". פשוט רציתי להבין איך העסק עובד.
אתה בכלל שירַתָּ?
שירַתּי בהחלט, גם במילואים. הייתי נחלאי עגבניות וחובש דֶמיקולו, אחד האחרונים בשרשרת המזון הצבאי. בגיל ארבעים הועליתי בלי הסכמתי ותחת מחאה לדרגת רב"ט. כחוקר השפה, זה דווקא עזר.
עזר?
חקרתי בלי סנטימנטים, מתוך עמדה ביקורתית אבל בלי נטיות לב. זו שפה מרתקת, עשירה, וגם מטרידה.
פָרֵט ונמק.
לצהלית כמה וכמה רבדים, ואם תרצה, יש כמה צהליות. המחקר בעולם מצביע על חלוקה לשתי שפות: שפת הצבא ושפת החיילים. שפת הצבא היא השפה הרשמית של הצבא, והיא משמשת אותו כחלק מהמוסד הצבאי ומונחלת מלמעלה למטה. שפת החיילים היא מה שאנחנו קוראים הסלנג הצבאי. היא נוצרת בין החיילים, ולצבא כמוסד אין עניין בה. עם זאת יש לה תפקיד גם בעיני הצבא: היא מאפשרת לחיילים לפרוק מתחים ותסכולים, ומסייעת לעשות מהם חיילים טובים ומלאי מוטיבציה, או בלשון החיילים: מורעלים.
אז חקרת את שתי השפות?
כמובן. אבל אז גיליתי שהחלוקה הזו לוקה בחסר. יש שכבת שפה גדולה וחשובה שאינה שפת חיילים פנימית, ואינה שפה רשמית. היא כוללת את הז'רגון הצבאי, את הדרך בה נותנים פקודות בצבא, את סגנון הפיקוד הזוטר. קראתי לה "שפת הפעילות".
איבדתי אותך. מה ההבדל בין ז'רגון לסלנג?
שאלה מצוינת. אלה שתי חטיבות שפה, או אם תרצה חטיבות מילוניות קרובות. הגבולות מטושטשים, אבל ההבחנה ביניהן חשובה. הז'רגון חוסה בצל השפה הרשמית והופך אותה נגישה יותר. הוא משרת את שפת הפעילות ואת שפת המפקדים הזוטרים. הסלנג נשאר השפה הפנים-חיילית.
אולי דוגמה?
בבקשה. חופשה ארוכה היא בז'רגון הצהלי 'רגילה' או מטכלית'. חופשת סופשבוע או חופשת שבת זכתה לכינוי החיילי 'חמשוש', מונח שבין הז'רגון והסלנג. הסלנג החיילי האירוני יצר את 'שו"ש קידוש', יציאה מאוחרת ביום שישי, החייל מגיע הביתה ישר לקידוש.
נחזור לשפת הפעילות, מה זה "הדרך בה נותנים פקודות בצבא"? זה נשמע לגמרי חלק מהשפה הרשמית. מה יותר רשמי מפקודות?
אז זהו, שלא. הממצא הזה הפתיע אותי, אבל אולי לא הייתי צריך להיות מופתע. לא מצאתי שום הנחיה רשמית של הצבא איך לתת פקודה. כל מפקד והסגנון שלו. פרט לפקודות מסדר המונחות מלמעלה לא מצאתי פקודות בציווי, שהוא החְנון של התחביר העברי: הוא מייצג שפה מוקפדת, אבל כולם מתרחקים ממנו. בצבאנו נותנים פקודות בהווה: "מסתדרים בשלשות", בעתיד "תזיזו את עצמכם", וגם בעבר.
פקודות בעבר? מה זה הדבר הזה?
כמובן. פקודות בעבר. "שלושים שניות הייתם כאן". מודל ישראלי ייחודי, אם כי כנראה יש לו איזשהם שורשים רוסיים. למעשה, בכל פעם שרוצים שפקודה תבוצע במהירות ומיד, עוברים לעבר. אגב, זה קיים לא רק בצבא. כשאנחנו אומרים "זזנו" הכוונה היא, "נזוז מיד".
איך בכלל חוקרים שפה מורכבת כזו? הלכת ודיברת עם חיילים? ראיינת מפקדים?
ממש לא. מחקר איכותני מתאים לנושאים נקודתיים, לא לנושא פנורמי כמו שפת הצבא. זה גם אינו מחקר סטטיסטי, פרט לכמה סוגיות נקודתיות. גילוי נאות: המחקר נולד כתזה לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן. לצורך הספר הרחבתי אותו ושיניתי את המבנה שלו.
לא איכותני, לא כמותני, מה נשאר?
מחקר קורפוס, סוגה אהובה עלי במיוחד. דליתי 6,000 מבעים רלוונטיים ממקורות שונים: ספרים המתעדים את השפה הצבאית, סרטים וסדרות שחלקם דוקומנטרי, תמלילי חיילים למחקרים של חוקרים אחרים ועוד. הקורפוס הזה שימש אותי לכל הצרכים.
השמועה אומרת שאתה מאוהב במילים, ומאמין שאפשר ללמוד מהן כמעט כל דבר. תן לי תקציר של המילים הכי חשובות בצהלית. מה אפשר ללמוד מהן?
בכיף. כולן, לא במפתיע, שייכות למתחם הסלנג הצבאי. שתי המילים שמספרות את הסיפור המשמעותי ביותר הן 'מורעל' ו'ג'ובניק'. המורעל הוא לוחם מלא תשוקה ומוטיבציה. הג'ובניק הוא סוג של אזרח במדים, סוגר יום עבודה במזגנים ויוצא לבלות, ופה ושם לחטוף את החברות של המורעל. המורעלים בזים לג'ובניקים, שהם כמעט כל הסד"כ הצבאי, ומקנאים בהם.
מה הסיפור עם 'מורעל'? מה הקשר בין רעל לתשוקה?
אין קשר. הסיפור הזה מחבר במין פרבולה את השפה הרשמית וערכי צה"ל עם תרבות ראשי התיבות המפורסמת של הצבא, ועם הסלנג הצבאי. את המקור גיליתי במסמכים שקיבלתי בארכיון צה"ל. משה שרת מציע במכתב לשר הביטחון להחליף את 'מוראל' הלועזית ב'רוח', ומציע הרחבות: 'רוח היחידה', 'רוח הלחימה'. הצירוף 'רוח הלחימה' זוכה להיכנס לערכי צה"ל הרשמיים, ומקבל אוטומטית את ראשי התיבות רַהַ"ל. מכיוון שה' נעלמה מזמן מן העברית המדוברת, הפך הרה"ל לרעל, וכל השאר היסטוריה.
יש עוד מילות מפתח?
יש שתיים חשובות. האחת היא 'פז"ם', המספרת לנו שגם הלוחם המורעל ביותר מצפה ליום שבו יסיים את השירות. 'פז"ם' מספרת לנו גם על הפער בין השפה הצבאית לשפת החיילים. בעוד הצבא כמוסד עוסק במסלול המקצועי והפונקציונלי של החייל הסדיר, החיילים עסוקים מאוד בזמן שנותר לכל אחד מהם לסיום השירות. הסדיר זועק "עד מתי", ומי שחתם קבע שואל לאחר תום השירות הסדיר "איפה כולם?" פז"ם נולדה מן השפה הרשמית והשינתה את פניה בסלנג, וגם יצרה שרשרת הטיות. פזמניק. פַזֶמֶת. פָזָמוּלֶדֶת. להתפַזֵם. פָזָמוֹזאורוס.
בסדר. בסדר. עשית לי כאב ראש!! והמילה השנייה?
השנייה היא דווקא מילה באנגלית: דיסטנס, במלעיל, מילה אנגלית שפירושה מרחק. 'דיסטנס' מייצגת את ההיררכיה הצבאית. העיסוק בדיסטנס, כלומר, בהיררכיה הצבאית, עומד בליבת הארגון הצבאי, וגם בליבת המחקר שלי: איך משקפת השפה הצבאית את ההיררכיה הצבאית. החלק השני של הספר עוסק בה.
מסקרן. גילית משהו חדש?
עולם ומלואו. ראשית, הצבא כמובן היררכי, אבל ההיררכיה היא רב ערוצית. יש היררכיה של דרגות, אבל היא לא החשובה ביותר. ההיררכיה החשובה ממנה היא ההיררכיה של התפקיד, או מה שקרוי 'שרשרת הפיקוד'.
אוקיי, די טריוויאלי. מה עוד חדש?
החדש הוא שהאופי ההיררכי של הצבא חל כמעט בכל תחום, גם כשההיררכיה לכאורה לא רלוונטית. היררכיה בין חילות: חיל האוויר האליטיסטי, חיל המודיעין הג'ובניקי אך חדור חשיבות עצמית, וחילות השדה שעדיין נהנים מהיוקרה הרבה ביותר, וגם בתוכם מתקיימת היררכיה פנימית. מי לוחם טוב יותר? מי יותר מורעל, גולני או הצנחנים? ולמה ההנדסה הקרבית בתחתית הסולם ההיררכי?
באמת למה?
יש לכך שורשים בהיסטוריה של צה"ל וגם בכוחות המגן שקדמו לו. אבל זה לא נגמר בכך. לתוך ההיררכיה הצבאית המובנית חדרו היררכיות שלא נולדו בצבא. הבולטת בהן היא ההיררכיה המגדרית.
מעניין. לקורא העיתונים המצוי נדמה שהצבא חותר לשוויון מגדרי. נווטות, תותחניות, אפילו שריונריות.
השפה וגם עדויות שהבאתי במחקר מגלות פער מכאיב אבל צפוי בין ההכרזה על שוויון מגדרי, לבין ההיררכיה בשטח. בחילות השדה קליטת חיילות מתקבלת על ידי החיילים הבנים בלגלוג, ביזוי נשים ואפילו כעס. מילת המפתח בעניין הזה היא 'בחורילה'. כך מכונה לוחמת. היא לא אשה. היא גורילה. חייל שאינו קרבי מספיק בעיני המתבונן הוא 'נקבה', וזה במקרה העדין.
איך אתה מסביר את זה?
השוויון המגדרי פוגע באופי הגברי הקמאי של הצבא באשר הוא. הצבא הוא מימוש עליון של אתוס הגבריות, והנשים מערערות עליו.
והפער העדתי? השד העדתי המסרב למות בחברה האזרחית?
בצבא הוא התהפך. להיות מזרחי בחילות השדה זה כבוד. הגולנצ'יקים קוראים לעצמם בגאווה 'ערבים', ומכנים בזלזול את הצנחנים והנחלאווים 'צהובים', כלומר – אשכנזים, שהרי 'אשכנזי' הוא מונח מפתח בגזענות הישראלית החדשה. אגב, הכל עניין של דימויים. הצבא מעולם לא ניפק נתונים על הזהות העדתית של החיילים, מה גם שיותר ויותר ישראלים, אולי הרוב, כבר חסרים זהות אתנית. אני אישית נשוי לבת של מצרי ורומנייה, ובני נשוי לבת של עירקי וייקית. למי אכפת.
יש שורה תחתונה למחקר?
יש. בקליפת אגוז: ההיררכיה הצבאית הישראלית היא ישראלית.
חחחח. זו טאוטולוגיה!! עוד מעט תגיד שההיררכיה הצבאית הישראלית היא היררכיה, או שההיררכיה הצבאית הישראלית היא צבאית. סליחה, מה אתה אומר?
ממש לא טאוטולוגיה. 'היררכיה ישראלית' היא היררכיה שיש לה מאפיינים של המונח המעורפל 'האופי הישראלי': ספונטניות, ישירות, ובלגן. ישראלים לא אוהבים היררכיה, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות.
אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות.
נכון, אבל הגרמנים צייתנים מטבעם, ראינו למה זה הוביל, האמריקנים חובבים גינונים מוסכמים, הבריטים פורמליסטים, הרוסים קשוחים והצרפתים אנטיפתיים.
הכללות, הכללות. ממך לא הייתי מצפה.
בכל הכללה יש גרעין אמת. שמע סיפור. דיפלומט אמריקני מתקשר למשרד החוץ שלו ואומר "למדתי איך אומרים בעברית his majesty – 'שמע משה!'" הבנאדם רואה את הנהג של משה שרת, ראש הממשלה, פותח את דלת המכונית ואומר לו: "שמע משה". חייל אמריקני או בריטי לעולם יפנה למפקדו ב-sir!. בצבא הישראלי אומרים 'המפקד' בשבועות הראשונים של השירות, ולאט לאט נושר 'המפקד' ונשאר השם הפרטי. קוראים לזה 'שבירת דיסנטנס'. למעשה, שבירת הדיסטנס היא הליך המתחיל ביום הראשון למפגשי החייל והמפקד.
יש איזו קלישאה ש"כולנו מדברים צהלית". שהשפה הצבאית השתלטה על השפה האזרחית.
מוגזם מאוד. בדקתי וגם כתבתי על כך פרק מיוחד לספר. יש זליגה של השפה הצבאית לאזרחות, אבל היא מוגבלת לתחומים ספציפיים כמו ניהול וארגון. ההרגשה שכולנו מדברים צהלית נובעת מכך שמונחים צבאיים באזרחות הם מה שאנו קוראים 'מסומנים', הם מכריזים על עצמם. מעין שועלי שמשון לשוניים.
בוא נשוב אליך. בעצם, זה הספר הראשון שלך שהוא מחקר אקדמי בלי הנחות או התנצלויות.
אכן. וגם האחרון. הוא לא היה נולד בלי הדוקטורט. פרסמתי כמה מאמרים בכתבי עת אקדמיים מפני שהתבקשתי והנושא עניין אותי, אבל אני כותב לקהל רחב, כלומר, לכל מי שיש לו עניין טבעי בשפה. אני מתנזר בכתיבתי ממונחים שאנשים מן היישוב אינם מכירים, ואם אין ברירה מסביר אותם בגוף הטקסט. גם את "מדברים צהלית" השתדלתי לכתוב כך שגם מי שאינו בלשן יוכל לקרוא בו ואפילו להנות ממנו. קורא מן השורה שכותב ברשת "לא יכולתי לעזוב את הספר", או אפילו "תקפצו לחלק השני, הוא יותר מעניין" עושה לי את היום, ובהחלט היו כאלה.
אז לאן הולכים מכאן?
בעוד כמה חודשים, אם תרצה הקורונה, יֵצֵא ספר לפעוטים: "המשפחה של יואל" בהוצאת כתר. כתבתי אותו לנכדי יואל ליום הולדתו הארבע, והוא מספר על ילד שמכריז כל בוקר מה תהיה המשפחה שלו: משפחה של פילים, או שבלולים, או ארוחת בוקר. ההשראה לספר הזה הגיעה מיואל, ילד יצירתי ומלא הפתעות.
כשיואל יגדל הוא יכיר את שפת הצבא?
אני מקווה שלא. אני מייחל ליום שבו הספר שלי יתעד שפה נשכחת, ואת הבכורה יתפסו שפות אזרחיות. אבל את התפילה הזו אפשר לשמוע מאז קמה המדינה, אז כנראה שנצטרך לחכות לדורות הבאים.
הם בוודאי לא יבינו במה מדובר מסיבה אחרת. הרי הצהלית משתנה כל הזמן.
גם זו קלישאה. הצהלית משתנה, אבל לא בקצב מהיר כל כך, ויש לה תשתית איתנה. המאבק בין הג'ובניקים והפזמניקים ובין המורעל והבחורילה ילך אתנו כל עוד הצבא חי וקיים.
שניפרד בצהלית?
בכיף. המסדר יעבור לנוח. חופשים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה