השתתפתי הבוקר בסיור עיתונאים בתערוכה החדשה של רשות העתיקות, ׳תקומה מן האפר - ארכאולוגיה במשימת חירום לאומית׳. בדרך כלל אני חוזרת ממסיבות העיתונאים של רשות העתיקות בתחושה של התרוממות רוח, מהתגליות החדשות ומהשגי המדע. הפעם הייתי הלומת צער, זעם, כאב ודמעות, כמו כולם.
לאתרי האסון ההרוסים והשרופים של השבעה באוקטובר הגיעו צוותים שונים. רשות העתיקות התגייסה למשימה והשתתפו מטעמה ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. שיתוף הפעולה העיקרי שלהם היה מול הצבא – מכלול "עבודת קודש" של פיקוד העורף בניהולו של יוסי כהן ויחידת יק"פ (יחידת קבורה פיקודית). זיהוי האנשים התבצע במחנה שׁוּרָה, המשמש כבסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, ולא על ידי אנשי רשות העתיקות. עבור הארכיאולוגים המציאות היתה מורכבת רגשית. חלקם בחרו לדעת מי האדם שמחפשים ולראות תמונה שלו, ואחרים העדיפו לא לקבל מידע כלל. לארכאולוגים הוצע סיוע נפשי מקצועי וחלקם הסתייעו בו.
לארוע של רשות העתיקות הגיעו, בין השאר, אמה ואחותה של שני גבאי הי״ד שנרצחה במסיבת הנובה.
שתיהן ענדו לצווארן תליון עדין של חצי ירח. זו שרשרת תואמת לשרשרת ששרדה משני ונתגלתה באתר החורבן. לשמוע את סיפורה של שני מפי אימה חונק את הנשמה. שוחחתי עם אחותה של שני.
היא סיפרה ששני הגיעה, לאמבולנס נטוש שאליו נדחסו 18 איש(!) עד אפס מקום. המחבלים הקיפו את האמבולנס ירו על חסרות הישע שבפנים, וקינחו בירי RPG עליו. לימים נתגלתה סמוך לאמבולנס השרשרת ששני ענדה לצווארה, מפוחמת כולה. בדיקות DNA מצאו על התליון ריכוז גבוה של DNA שתואם את זה של שני ובנוסף לו DNA נמוך יותר של צעירה נוספת. רופא שיניים זיהה שיניים של שני. שני נקברה ביקנעם, ולמשפחה השכולה יש קבר לעלות אליו.
יכולתי עוד לכתוב ולכתוב על התערוכה רבת ההשראה, תפיסתה ודרך הצגת הדברים. הרי מעבר לתיאור המעורבות החשובה של רשות העתיקות באתרי ההרס והאפר, ומעבר לרצון להלחם במכחישי האסון באמצעות התיעוד המיוחד בתלת-ממד, התערוכה גם משמיעה קול צלול וברור בעניין התקומה. וזה חשוב. אפשר היה לספר ולספר על תרומתה הייחודית של הארכאולוגיה לזיהוי השרידים של 16 נרצחים! [שמותיהם אינם מופיעים בתערוכה על מנת לשמור על פרטיות הנספים. מה גם שנסיבות מציאתם היו קשות.] אבל על התערוכה תוכלו לקרוא באתר של רשות העתיקות, וממחר, יום רביעי 6.8.2025, ניתן יהיה גם לבקר בתערוכה ושם תקבלו שפע אינפורמציה על כך.
חזרתי הביתה לא רק עצובה מאד, לא רק זועמת על המחדל שהביא לאסון הנורא של השבעה באוקטובר, אלא גם מוצפת שאלות - בעיקר מוסריות ונפשיות - שלא הייתי מספיק פנויה נפשית לחפש להן תשובות בסיור ובכלל, והן הולכות איתי:
כיצד התמודדו אנשי רשות העתיקות עם המציאות הקשה בשטח, שכן עבודתם כללה חיפוש שרידים אנושיים וחפצים אישיים של קורבנות?
התערוכה בנויה ממיצגים מוחשיים וטכנולוגיים מתקדמים. מעניין כיצד נבנה הנרטיב של התערוכה כדי להבטיח שהיא מכבדת את הקורבנות ואת בני משפחותיהם, מבלי להיות מנצלת או סנסציונית?
האם רשות העתיקות רואה בתפקידה הנוכחי תקדים שישתמר עבור אירועים טרגיים עתידיים שנקווה שלעולם לא יהיו עוד? האם היא מתכננת לשמר ואולי גם לפתח את שיטות העבודה שפותחו בעקבות אירועי 7.10?
צפות עוד ועוד שאלות, אבל יש גם פחד מהתשובות ... האם הזמן יוכל לסייע למשפחות, לידידים ולכולנו לעכל, ולו גם במעט, את הזוועה?
אני מבינה ללבך. אילו נסיבות נוראיות הביאו ליזום תערוכה שכזו. צמרמורת עוברת בגוף.
השבמחקארכיאולוגיה אמורה להתחבר לגילוי עבר קדום ולא להווה זוועתי.