שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

זאב וייס, נתן וסרמן, יאיר פורסטנבג ודנה קפלן (עורכים), שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים, מאגנס, ירושלים תשפ״ה 2025, 379 עמודים

מי לא אכל, אוכל ויאכל בחייו? כל בני אדם חייבים לצרוך מזון (אכילה ושתיה) לקיומם. האכילה היא פעולה ביולוגית בסיסית קבועה שחיונית לקיום, לא פחות מהנשימה ועל כן היא משותפת לכל בני האדם. אבל השאלות שאולי נדמות למאן דהוא בחלקיק הזמן הראשון כטריוויאליות: מה אוכלים וממה נמנעים, כיצד אוכלים וכיצד אין אוכלים, באילו כלים משתמשים, מתי אוכלים ומתי צמים, עם מי אוכלים ועם מי אין אוכלים, כרוכות בסוגיות אמוניות, סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, היסטוריות, פסיכולוגיות, משפטיות, ופוליטיות עמוקות, עשירות ומורכבות. והן מורכבות אפילו יותר משום שצריכת המזון קשורה גם לאופני השגתו, דרכי צריכתו, נימוסי השולחן, סדר הישיבה, זהות המשתתפים, העיתוי והנסיבות. במציאות המודרנית הולך וגדל חלקה של האכילה הבלבדית והמהירה. האכילה השגרתית בבית או במקומות העבודה עשויה לנוע בין אינטימיות לזרות ואפילו לגרום למתחים.

עם סוגייה מרתקות אלה מתמודד הספר החדש המונח עתה לפנינו (ירושלים תשפ״ה 2025), ׳שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים׳, בעריכתם של זאב וייס (ארכאולוגיה), נתן וסרמן (אשורולוגיה), יאיר פורסטנבג (תלמוד) ודנה קפלן (סוציולוגיה), שפעלו עם חוקרים נוספים כקבוצת מחקר במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית בירושלים בשנים תש״פ-תשפ״ב. עריכת לשון: ישראל רונן. הספר הוא אסופת מאמרים שהתחברו על ידי אנשי הקבוצה שבאו מדיסציפלינות שונות. יש לו ארבעה שערים:

א. אוכל של אחרים: האכילה המשותפת מסמנת את גבולות הקהילה וחיבורים חברתיים. היא מאפשרת סימון ובידול של קבוצות שייכות מובחנות בתוך רשתות מורכבות של קשרים חברתיים.

ב. אכילה לראווה

ג. אכילה מעמדית, אכילה אתנית

ד. התפרקות ה-Commensality

הקומנסליות [commensality - מלטינית - "com" (יחד) ו-"mensa" (שולחן)כלומר "יושבים יחד ליד השולחן“] עוסקת בכוח החברתי של האכילה המשותפת ובאופן שבו היא מעצבת יחסים אנושיים ותרבות.

אכילה משותפת היא פעולה חברתית המקדמת את הלכידות הקהילתית ומטפחת תחושות של שייכות. היא הקשר חברתי שבו המשתתפים מעבירים מסרים מילוליים ולא-מילוליים. ארוחה עשויה להיות מפגן עושר מצידו של המארח. היא מעצימה את הסטטוס שלו ואת הארוע שלכבודו היא הוכנה וזומנו האורחים. די שנזכר בביקור מלכת שבא אצל שלמה:׳ ׳וַתֵּרֶא מַלְכַּת-שְׁבָא אֵת כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה. וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ׳ (מל״א י 5-4). ואיך לא ניזכר במשתים הסופר-ראוותניים של אחשוורוש: בשפע, באיכות, בשירות, במוזמנים, במיקום ובמשך שלהם, שנועדו להבליט את ׳אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ׳ (אסתר א 4). חבל שבאסופה אין מאמר על ההבט המקראי של הנושא (שיכול בקלות גם לפרנס ספר שלם), אבל לשבחם של העורכים יש לציין את השם הנאה שקבעו לאסופה,׳שולחנות ערוכים׳, שאני שומעת בו את צלילי מזמור כג בתהלים שבו הדובר אומר לאל: ׳תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן׳ (פס׳ 5). כותרת האסופה הופכת את הכתוב ללשון רבים, בהיותה משקפת מנהגי ארוחה שונים במקומות שונים, בזמנים שונים ובהקשרים תרבותיים שונים.

הבחירה להדהד את מזמור כג יפה לא רק מבחינת ניסוח הכותרת אלא גם מבחינת תוכן המזמור המדבר על שתי ׳ארוחות׳ בשני הקשרים. הראשון, בתמונת האל הרועה את השה האחד: ׳בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי / עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (פס׳ 2) והשני - בתמונת הסעודה החגיגית: ׳תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי / דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה׳ (פס׳ 5). בתמונה הראשונה מוטעמת ההשגחה האישית-האינטימית. האל-הרועה דואג לכל צרכיו של השה, מגונן עליו בשבטו ומשענתו, ומנחה אותו בדרך הנכונה. אחרי המעבר בגיא צלמות דמות האל משתנה מרועה למארח נדיב המספק לאורחו הגנה מוחלטת גם בנוכחות אויבים, ומציע לו שולחן ערוך, ראש משוח בשמן וגביע מלא עד גדותיו המבטאים שמחה, שפע, כבוד ובטחון.

לסיכום, אסופה מקסימה ומאירת עיניים. מומלצת בחום.