תודעת המוות וסופיות החיים בשירת שלום רצבי

ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

שירתו של שלום רצבי (פרופ׳ אמריטוס להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ומשורר פורה עטור פרסים) בולטת בייחודה, מכל שירה אחרת בת-זמננו, לא רק בשימוש שעושה המשורר בלשון המקורות אלא בראש ובראשונה בהיותה שירה הגותית סדורה וקוהרנטית; הגות פואטית זו, אשר ניתן לאפיין אותה כאקזיסטנציאליזם דתי, מובעת לא רק בלשון ובתוכן אלא גם בתחביר ובמבנה המורפולוגי השביר, המסמל את שבריריותם של החיים האנושיים.

הגדרת שירת רצבי כשירה דתית-אקזיסטנציאליסטית נובעת מן העובדה כי מספר מאפיינים של ההגות האקזיסטנציאליסטית שבים, עולים ונדונים לאורך יצירתו. נושאים כגון: החיפוש אחר משמעות החיים האנושיים ותכליתם, החיפוש אחר האלוהות בעולם חילוני-מודרני, ובעיקר התמודדות האדם עם היותו בן-תמותה ושאלת משמעות המוות וסופיות החיים, שלבירורם מוקדש חיבור זה, הם המהווים את לוז היצירה.

תודעת סופיות החיים ותהיית האדם על משמעות המוות או החיים האפשריים שלאחריו, טורדת את התרבות האנושית משחר ההיסטוריה; תשובות שונות הוצעו לה בהגות הדתית, בספרות, בשירה ובאמנות: ממצרים הקדומה, דרך תרבות יוון ורומא עד הגות המאה העשרים; מאפיקטטוס וסוקרטס עד סנקה, מרילקה ומוצרט ועד וולטר, מפויארבך עד רוזנצוויג. מטבע הדברים לא נפקד מקומה של השאלה גם מן השירה העברית. ביטוי בולט בה לתודעת מות היוצר והשלכת סופיות חייו על היצירה נמצא בשירו של ח"נ ביאליק, 'אחרי מותי' (1904). מקובל להניח כי השיר נכתב לזכרו של הסופר מרדכי זאב פיירברג, במלאת חמש שנים למותו. אולם, הכותרת לשיר 'לזכר N', רומזת לא רק לנחמן, גיבור הסיפור לאן של פיירברג, אלא בעיקר למשורר עצמו: 'אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי: / הָיָה אִישׁ - וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד; / קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, / וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; / וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ - / וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד'. בעיקרו של דבר, מתרכז השיר במוות כגורם המקפד לא רק את פתיל חייו של האדם היוצר אלא בעיקר של יצירתו. במילים אחרות, היוצר טפל ליצירה, ומן השיר ניכר כי הכותב מבכה לא את מות היוצר כמו את 'מותה' של היצירה שהייתה גנוזה בו בכוח.

את עיסוקו של ביאליק במוות ובמשמעותו יש לראות על רקע הלכי הרוח הספרותיים של תקופתו, שדוגמה לה נמצא למשל ביצירתו של י"ל פרץ. בשיר אחר של ביאליק, 'לא הראני אלהים', מתאר המשורר חזון אפשרי ליום מותו: 'לֹא הֶרְאַנִי אֱלֹהִים בַּחֲלוֹמוֹת לַיְלָה / וְקוֹסֵם לֹא-נִחֵשׁ לִי, / אֵיפֹה יִדְבָּקֵנִי יוֹמִי הָאַחֲרוֹן / וּמָה דְּמוּת לְקִצִּי כִּי-אֵדַע: אִם בְּתוֹךְ אָהֳלִי עַל-יְצוּעִי אֶגְוָעָהּ / וּמַחֲמַדַּי כֻּלָּם עַל-יָדִי / [...] / אוֹ בָּזוּי וּמְנֹאָץ, זָעוּם אֱלֹהִים וְאָדָם, שָׂנוּא חָבֵר וּפָלִיט מִשְׁפָּחָה, / בְּתוֹךְ מִכְלָא נָטוּשׁ, עַל אֲלֻמַּת תֶּבֶן, אֶת נַפְשִׁי, חֲלָלָהּ וּטְמֵאָה, אֶפַּח'. התייחסות אחרת, ברורה יותר, למוות כשלעצמו ולמשמעותו נמצא בשיריה של זלדה. בשיר 'סר מר המוות', מתארת המשוררת את המוות כסוף של כל דבר ארצי, קיים ומוכר: 'סָר מַר הַמָּוֶת / וְהַנְּשָׁמָה נִפְרֶדֶת / בְּרַעַד / מִן הַתִּקְווֹת הָאַרְצִיּוֹת. // מִן הָאֵיבָרִים / וּמִן הַדָּם / הַנְּשָׁמָה נִקְרַעַת. / הַכֹּל / הַכֹּל / טוֹבֵעַ. // חוּשׁ הָרְאִיָּה הֶעָדִין / מָשְׁלׇךְ / אֶל יָם הַקֶּרַח / וְכָל עָשְׁרוֹ הַפִּלְאִי טוֹבֵעַ. // הַכֹּל הַכֹּל / טוֹבֵעַ'. לכאורה משתמע מהשיר סוף עגום שבו 'כל' מעשי האדם הארציים 'טובעים בים הקרח' ונשכחים. אולם, בצד זה מקופלת בשיר גם תקווה; הנשמה, שקיוותה להישגי 'עושר' חומריים, משתחררת, גם אם בחשש, מן הארציות הכובלת אותה. המשך לאותה מחשבה, שמתכתבת היטב עם ההשקפה הדתית הקלאסית, נמצא בשיר אחר של זלדה, 'אני ציפור מתה': 'אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה, / צִפּוֹר אַחַת שֶׁמֵּתָה. / צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר. / [...] // פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְׁתִיקָתְךָ // חֵי עוֹלָמִים. / בְּשׁוּק שׁוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִׁיר - / רַק אַתָּה קַיָּם'. בדומה לאמור בחתימת מגילת קהלת גם מן השיר משתמעת תכלית החיים האנושיים - האל. הציפור, המתה, העוטה מעיל, כמשל לרוחו של שמואל הנביא (שמ"א כ"ח: 14), מבינה במותה מהו השיר העיקרי שעליה לשיר - שיר שבח לאל: 'רק אתה קיים'.

בשונה מביאליק, מזלדה וממשוררים אחרים המתייחסים לעתים ובאופן נקודתי לסוגיית המוות ולמשמעות סופיות החיים, הרי שבשירת רצבי נמצא התייחסות נרחבת ומעמיקה, תוך התפתחות רעיוניות להיבטים שונים הנגזרים מהשאלה.

בשיריו המוקדמים של רצבי ניתן לזהות אמירות כלליות, אוניברסליות, של הכרה בזמניות החיים ותו לא: 'חֲתֹם בִּבְשָׂרִי / קְצָת, קְצָת מֵהַכְּאֵב [...] / חֲתֹם בִּבְשָׂרִי / כִּבְאִגֶּרֶת שְׁלוּחָה / מִמֵּךְ אֶל תּוֹכִי'. או לחילופין בשיר: 'כשאתה יורד': 'כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד בְּכָל הַמַּדְרֵגוֹת / מִלֵּדָה כּוֹאֶבֶת בְּדָם אֵם / עַד מָוֶת לָבָן'. בשיריו המאוחרים יותר לובש המוות פנים אישיות-אינדיבידואליות: 'בָּאתָ אֵלַי מַלְאָךְ לָבָן / שֶׁל לַיְלָה חַרְבְּךָ מְשֻׁבֶּצֶת / בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה [...] / יְהִי מוֹתִי פְּרֵדָה מַתְמֶדֶת / מִמֵּךְ מַלְאָךְ לָבָן', בצד רמזים למוכנות לקראתו: 'אֲנִי מְחַכֶּה לִנְשִׁימָה / שֶׁתַּעֲטֹף אוֹתִי / כְּמוֹ שֶׁעוֹטְפִים חֵפֶץ / לִפְנֵי שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתוֹ / לִזְמַן רַב'.

לבד מן ההכרה בסופיות החיים מבטאת שירת רצבי ייחוד אמנותי-רעיוני הבא לביטוי בדימוי שעושה המשורר לחוויית המוות. יש לציין כי בודדות היצירות המבטאות מעין הכנה או מדמיינות את חוויית המוות עצמו: מאלו נזכיר את סוקרטס של אפלטון, אשר בדיאלוג פיידון מציין כי העיסוק בפילוסופיה הוא בבחינת אימון והכנה לקראת המוות; את מות וירגיליוס אשר נוצר מתוך ניסיונו של הרמן בְּרוֹך לחוות את המוות בכוח הדמיון, או לחילופין את 'פוגת המוות' של המשורר היידי מלך ראוויטש. ביצירתו המאוחרת של רצבי מוקדש מקום נכבד לדימוי חוויית המוות, אשר במידה רבה מצהיר עליה המשורר בצורה גלויה: 'עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי עוֹמֵד / בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל עֵינַיִם אֲחֵרוֹת / וּמִסְתַּכֵּל אֵיךְ כָּבִים אֶחָד לְאֶחָד / הָאוֹרוֹת / שֶׁמְּצֵרִים אוֹתִי / אֲנִי נוֹתֵן לְגוּפִי / לְהַפְלִיג / אֶל מֵעֵבֶר לִתְחוּמֶיהָ / שֶׁל מַחְשָׁבָה אַחַת'.

בצד חווית המוות כאירוע אישי מתאר רצבי את דמותו ותוארו של 'עולם האמת'; בניגוד לאיוב שמתאר את עולם המתים כמרחב שלו ורוגע: 'כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי [...] שָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ [...] קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו' (ג': 19-13), הרי שהמשורר מציג את עולם המתים כתמונת ראי לעולם החיים; גם לאחר המוות נותרת הנשמה בבדידותה: 'בֵּין הַבְּדִידוּת שֶׁל עַכְשָׁו לַבְּדִידוּת שֶׁעוֹד תְּבוֹאֵנִי [...] / עַד שֶׁחֲשֵׁכָה תְּכַבֶּה בַּחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר'; גם לאחר המוות חווה נשמת האדם את חווית העדר נוכחות האלוהים: 'עַכְשָׁו כְּשֶׁמָּוֶת / עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹתֵינוּ [...] // מִי שׁוֹרֵק / לֶאֱסֹף לִצְרוֹר נָקוּב / אֶת הַנְּשָׁמָה הַנְּבוֹכָה בְּגֶרֶם הַמַּעֲלוֹת / וְהַמּוֹרָדוֹת / לַעֲלוֹת אֶל שְׁמֵי אֵין-אֱלֹהִים'; גם לאחר המוות אין האדם, או נפשו, יודעים שקט ושלווה: 'תִּקְרַת חֹשֶׁךְ וְשֶׁקֶט גָּבוֹהַּ / וְשׁוּב קוֹלֵךְ עַל קִבְרִי [...] / וַאֲנִי רָץ / אֵיזֶה רִיצָה מְטֹרֶפֶת / בְּתַכְרִיךְ לָבָן / דֶּרֶךְ מְחִלּוֹת קוֹלֵךְ [...] / תַּחַת תִּקְרַת חֹשֶׁךְ / וְשֶׁקֶט לָבָן'.

ההגות האקזיסטנציאליסטית מציעה, לכאורה, מענה לאדם המודרני; במאמרו: 'חירות נוסח דקארט' טען ז'אן פול סארטר כי 'כדי להגיע לאותנטיות, משהו צריך להישבר'. כלומר, בכוחו של השבר, קרי תודעת המוות, לעורר באדם מודעות לערכים החשובים באמת. ואכן, לאחר שנעקרו האמיתות הטרנסצנדנטיות מתוכנן והאדם המודרני, המחולן, נחשף בחולשתו ובתלישתו, במיוחד לנוכח סופיות החיים, נמצא לו שני עוגנים חשובים. האחד, מתבטא בקריאה לאדם לממש את עצמו בעולמו ולהעניק בכך תוכן וערך לקיומו הזמני. במילים אחרות, מימוש תכליתו של האדם בחייו הוא שמעניק להם תוכן ומשמעות המקלים עליו את החיים בעולם המנוכר. ואכן, ביצירתו של רצבי משתקף בבירור כי ליצירה הספרותית נתייחד מקום רב בעולמו הרוחני של המשורר, והיא אשר נתפסת בעיניו כתכלית קיומו: 'אֲבוֹתַי / בָּדוּ אֶת הַחַיִּים / וַאֲנִי - / מִזְמוֹר שִׁיר מְאַחֵר / כְּמוֹ שֶׁקֶט מֵתִים'; כאמצעי שניתן בידיו להתמודד עם הניכור, עם החרדה ועם הפחד הקיומי: 'מֵעַל הַהֲרִיסוֹת עוֹמֵד / שָׂר, אִם לֹא עַכְשָׁו / אָז לֹא לְעוֹלָם', וככלי שבכוחו להתעלות על המוות עצמו: 'מֵאַחַר שֶׁאֵין / בְּתוֹכִי גְּאֻלָּה / גְּאֻלָּה הִיא כְּשֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ / וְאֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ לִנְשִׁירַת עָלֶה / וְעוֹד עָלֶה מֵעֲצָמֵךָ / אָן כְּשֶׁאַתָּה מְיַשֵּׁן עַצְמְךָ / בְּשִׁיר'.

השני, משתקף במושג 'האהבה', שחשיבותה מודגשת כבר במשנתו של סרן קירקגור ומתעצמת בהגותה של סימון דה-בובואר, שניהם מעמודי התווך של ההגות האקזיסטנציאליסטית. בשירת רצבי משמשת האהבה, על שני ביטוייה המרכזיים, את תכלית החיים ומשמעותם. האחד, מתבטא ב'אהבת אֵם'. כידוע 'דמות האֵם' עולה ביצירות רבות, מביאליק וגולדברג עד זלדה ועמיחי, המשקפות את החותם העמוק שהותירה האֵם בכותב. לעתים מותה הטרגי של האֵם הופך לנושא מרכזי החופף על היצירה עצמה, משל לכך נמצא ביצירותיהם של מלך ראטוויש או פאול צ'לאן: 'הֲיַכִּירוּ עוֹד מֵי הַבּוֹג הַדְּרוֹמִי / אֶת הַגַּל שֶׁהִכָּה וּפָצַע בָּךְ, אִמִּי? / הֲיִזְכּוֹר הַשָּׂדֶה וּבוֹ טָחֲנָה / אֵיךְ לִבְּךָ לַקּוֹל מַלְאָכֶיךָ עָנָה?', קונן צ'לאן על אמו. גם בהיבט זה מתייחדת יצירתו של רצבי; כמי שכתב על אמו בחייה ולאחר מותה, משתקף אומנם דיוקן האֵם הפרטית, אך בה בעת הוא גם משמש כ'אידיאת האֵם'; בחייה מתוארת האֵם כסמל האהבה ללא תנאי והנתינה ללא גבול: 'קִיּוּם שֶׁל אוֹהֵב קִיּוּם / דַּק בֵּין כְּאֵב לַכְּאֵב [...] / כַּמָּה טוֹב. כְּשֶׁאִמָּא / מִגִּישָׁה עוּגוֹת שַׁבָּת שֶׁבַּלֵּב / כַּמָּה טוֹב, כְּשֶׁאִמָּא / טוֹחֶנֶת עַד דַּקָּה / כְּאֵב בִּכְאֵב'. ואילו לאחר מותה, בצד הגעגוע העמוק ותחושת הריקנות, מודגשת דמותה כמשענת בטוחה למשורר, כמו לכל אדם: 'מִנְּשִׁימָתְךָ / בָּהּ סוֹכַכְתְּ / כְּסֶכֶךְ עַל שְׁנָתִי / נוֹתֶרֶת רַק אַתְּ, אִמִּי'. אולם, בכך לא סגי; הביטחון שהעניקה האֵם ממשיך ללוות את האדם לנצח; גם לאחר מות האדם, אף לאחר מות אימו שלו, היא זו שמתפללת לעילוי נשמתו: 'אִמִּי מְבַקֶּשֶׁת / לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה לַעֲטֹף / אֶת בְּנָהּ אֶת יְחִידָה / בְּעוֹדוֹ חוֹתֵר בַּקִּיר / בָּעֲלָטָה אֶל מָקוֹם לֹא אִישׁ וְלֹא אֱלוֹהִים יְשׁוּרְנּוּ'. ביטוי אחר נמצא באהבת אישה או באהבה זוגית, המצטיירת, אף היא, כעוגן וכמשענת לאדם בעולם הכאוטי והמנוכר: 'אֲנִי נוֹתֵן לִבִּי / לְאַהֲבָה בַּעֲבוּר / קַמְצוּצִי הָאוֹר / פָּרוּרֵי הַנְּשָׁמָה / בָּבוּאָה חֶשְׁבּוֹן / בַּעֲדוֹ אַבִּיט / מִסּוֹף אֶל סוֹף / בְּאַהֲבָה'. לעתים מצטיירת האהבה הזוגית כחופפת לאהבת אֵם: 'אֵיךְ אַתְּ וְאֵיךְ הָאַהֲבָה? [..] / פַּעַם אִמִּי / פַּעַם אַהֲבָה'. שתי האהבות גם יחד משמשות, אם כן, אמצעי שבכוחו להבטיח את שלומו של האדם בעולם ההוויה: 'שׁוּב אֵלֶיךָ / בְּרֶקַע הַלַּיְלָה / שֶׁלָּאוֹהֲבִים מִקְלָט [...] / אֵלֶיךָ בְּרֶקַע הַלַּיְלָה / זוֹרֵם חֲרִישִׁי הָעוֹלָם / כְּמוֹ אֵם בַּחֲשַׁאי / גּוֹנַחַת / כּוֹסָה אֶת בְּנָהּ'.

שילוב שני העוגנים, בהדי הדדי, נמצא בשירו המאוחר: 'ארץ אל דמי לך', שמתפרסם כאן לראשונה: 'אֵיךְ הַגּוּף וְאֵיךְ אֲנִי / בְּהַגִּיעִי בְּמַפְתִּיעַ אֶל תְּהוֹם פְּנִים / אוֹצֵר בְּתוֹכוֹ אֶלֶף עֵינַיִם, לֵב / וְאֶלֶף יָדַיִם / פְּרוּשׂוֹת כְּמוֹ כְּנָפַיִם שֶׁאֵין בָּהֶן / לֹא כּוֹחַ / וְלֹא רָצוֹן לָעוּף; אֲבָל / אֶת בִּכּוּרָה אִוְּתָּהּ נַפְשִׁי / בַּמַּעֲבָרִים הַצָּרִים / שֶׁל הַזִּכָּרוֹן מֵאֵין זְמַן / וְאֵין מָקוֹם / כְּמוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְאַהֲבָה כְּמוֹ / רַגְלִי מְבַשֵּׂר וְאֵין שָׁלוֹם / מִבְּלִי מְשִׁים פּוֹרֶקֶת מֵהַגּוּף הַבּוֹדֵד בְּמוֹעֲדָיו / אֶת מַשָּׂא הַשֶּׁקֶט / אֶת מַשָּׂא הָאַהֲבָה בְּלֶכְתּוֹ / אֶל אֶרֶץ רְפָאִים / לֹא דָּמִי בָּהּ; גַּם לֹא לַיְלָה / וְלֹא יוֹם'. בשיר מתאר המשורר את האדם העומד על סף התהום שבין החיים לבין המוות; לא העיניים המביטות, שהן סמל להשגחה האלוהית על-פי הזוהר, מביאות את הנשמה להגביה עוף אלא תשוקת הנשמה לאהבה, זיכרונות האהבה שחוותה, שהם כמכוות אש הצרובה בה, הם הערכים שאותם נוטלת הנשמה בלכתה אל 'ארץ רפאים' שבה אין 'לא לילה ולא יום'.