יום ראשון, 16 ביוני 2013

ידיעת ספר בעולם הקדום

פרופ' מאיר בר-אילן, אוניברסיטת בר-אילן

ביקורת על אהרן דמסקיידיעת ספר בישראל בעת העתיקהמוסד ביאליקירושלים תשע"ב,  489 עמ'.

הערכת ידיעת הקרוא והכתוב (להלן: הקו"כ) בעבר ההיסטורי נחשבת לאחד הנושאים
מכתבי לכיש
היותר מורכבים ועדינים בהיסטוריוגרפיה המודרנית, וספרו החדש של פרופסור אהרן דמסקי – מורה וחבר – מהווה ברכה גדולה למקצוע זה בפרט, ולהיסטוריוגראפיה החברתית בכלל. מדובר בעבודת דוקטור מלפני כ-35 שנה, אשר שודרגה על לבלי הכר, והפכה להיות מפעל-חיים היוצא לאור כ-Magnum Opus. הספר פותח במבוא מתודולוגי ביחס לבעיית ידיעת הקו"כ בעבר, מבוא בן 60 עמ', ומסתיים ברשימה ביבליוגראפית בת לערך 1400 פריטים, עובדה המלמדת לא רק על חריצות ויסודיות כי אם גם על היומרה העומדת מאחורי הספר. בשל היקפו הגדול של הספר, ענייניו המרובים ונושאי המשנה שלו, לא ניתן במסגרת זו לדון בכל אחד מההיבטים בהם תורם דמסקי להכרת העבר, אך פטור בלא-כלום – אי אפשר.

א. סקירת הספר 

הספר מחולק לפרקים, והפרקים מחולקים לפרקי-משנה, ואלו מחולקים לתת-פרקים, דבר דבור על אופניו. לצורך הדיון כאן יוזכרו שמות הפרקים בלבד, מעט המכיל את המרובה: מבוא; א. תרבות הסופרים במזרח הקדום; ב. עיצוב החברה היודעת-ספר; ג. הסופר בישראל ויודעי-ספר מהמעמד העליון; ד. החינוך הפורמלי; ה. הכתיבה והאמונה הישראלית; ו. בחנים למדידת התפוצה של ידיעת קרוא וכתוב. ז. התהוות 'עם הספר': תקופת שיבת ציון; אחרית דבר.
כמעט ואין תופעה מקראית, בזיקה לכתב, שאינה מוארת על ידי חומר השוואתי. כידוע, הכתיבה הומצאה בשומר, לערך ב-3100 לפני הספירה, שנים רבות לפני שעלה עם ישראל על בימת ההיסטוריה. כתוצאה מכך, מתוודע הקורא לכך שעם ישראל הוא ממשיכה של מסורת כתיבה ארוכת שנים, והדים לכך ניתן למצוא כבר בתנ"ך, מסופריו של דוד, למשל (ב' מזר, כנען וישראל). יחד עם זאת, במהלך הספר נעשה הקורא מודע לייחודה של תרבות הספר בתורת ישראל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במיוחד בפרק על 'הכתיבה והאמונה הישראלית', אך גם ב'התהוות "עם הספר"'. 
דמסקי מדגיש עד כמה חריג היה מלך יודע קרוא-וכתוב במסופוטמיה ובמצרים, ולא נותר אלא להזכיר כי על פי התורה המלך חייב לכתוב ספר תורה, ציווי שמשמעותו היא שהמועמד למלכות אמור להיות יודע-ספר, שלא כבעמים אחרים (עמ' 97-96). חשובה עוד יותר העובדה כי תורת ישראל רואה בכתיבה את האמצעי לא רק להעברת המסר מן האל לאדם – בין אם בלוחות הברית ובין אם בתורה הכתובה על האבנים בהר עיבל – אלא גם בתקשורת יום-יומית בעניינים שבינו לבינה, בספר כריתות ובטקס הסוטה, טקסים שלא היה דוגמתם בעמים אחרים בעת העתיקה. משמעות הדבר היא ברורה: האדם הפשוט, זה שלא ידע קו"כ, נהיה מודע לכוחה של המלה הכתובה לא רק כמסר מן העבר, מסר שהועבר על ידי הכוהנים, כי אם גם כמסר חברתי אשר היתה לו השלכה על חיי היום-יום.
ב. הערכת הספר
בניגוד לשמו של הספר 'ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה', עוסק הספר בידיעת-ספר בעולם הקדום בכלל, מן הסהר הפורה בצפון ועד מצרים בדרום, ובכלל זה השווה ליוון ולעולם הקלאסי. דמסקי הוא היסטוריון תרבותי אשר ברור לו כי לא נוכל להבין נושא מורכב זה בעם ישראל אם הוא לא יתברר תחילה לכל אורכו ורוחבו בעמים אחרים. הנתונים הרבים שמביא דמסקי משומר ומאכד, ובכלל זה תרגומים של טקסטים בלתי מוכרים, מהווים תוספת חשובה להכרת אופייה של ידיעת הקו"כ, כמו גם של תרבות הסופרים שהתפתחה בעולם העתיק.
ניכר על דמסקי שהוא מורה למופת, ואת דרכי חשיבתו הוא חושף ברצון לעיני קורא. במשך שנים רבות שכלל דמסקי את ספרו והגיע לכל כתובת נידחת, לכל מאמר או ספר באשר הוא, ואת הכל הוא מסדר במתודולוגיה מחקרית תוך תשומת-לב לכל פרט ופרט בממצא הכתוב או במסקנה שנולדה מכוחו של הממצא. מחקרו של דמסקי הוא שילוב יוצא-דופן של מחקר ראשוני משני ושלישוני תוך יצירת סנתזה מן מחקרים השונים, שלו ושל חוקרים אחרים, סנתזה המאירה את תחום ידיעת הקו"כ באור רב-כיווני. שיטות המחקר של דמסקי משולבות אחת ברעותה בהתאם לנושא הנחקר, בין אם הוא דן ב'סופרי המלך', ובין אם הוא דן ב'נביאי הכתב'. הצד השווה בדיוניו הוא שניכר בהם שילוב של נתונים והערכתם בהתאם לשיטות שונות וחוקרים שונים.
בבסיס הנתונים של הספר, המחקר הראשוני של דמסקי, מצוי בממצא הארכיאולוגי-אפיגראפי מזה, ובמחקר הטקסטואלי בתנ"ך מזה. שאלת היסוד היא: באיזו מידה משקף הממצא ידיעת קו"כ, תרבות סופרים וכל מה שכרוך ב'חיברותה של ידיעת ספר' (socialized literacy). מובן שלא בכל מקרה דמסקי הוא הראשון שבחן את הממצא בו הוא דן, וממילא הוא משלב במחקרו מחקר משני וביקורת על חוקרים אשר הסיקו מסקנות בנוגע לידיעת קו"כ, לעתים מסכים ולעתים דוחה אותן. בנוסף על כך מתייחס דמסקי לשאלה מתודולוגית בעלת היבט עקרוני הכרוכה בהבנת הפצת המידע והמדיה. כל התבוננות בידיעת קו"כ נכנסת בהכרח לעולמם המחקר של מ' מקלוהאן, מצד אחד, ושל ג' גודי, מצד שני, ודמסקי – המודע היטב להשקפות העולות ממחקריהם בוחן את הממצאים שלו גם תוך התייחסות לפן החוץ-מקראי. חוקרים שהעולם העתיק זר להם, ואת התיאוריות שלהם בתחום הקו"כ הם פיתחו על סמך מחקרי אחרים, הוסיפו תובנות שונות להערכת הממצאים הקדומים, ודמסקי שב לזירת המחקר כשהוא מצויד באמות-מידה חדשות להערכת ממצאים ידועים.
בנוסף על כך, פועל דמסקי במסגרת חקר המקרא והמזרח הקדום, עולם מחקרי המשוסע בין השקפות שונות. בראש ובראשונה חובה להיות מודעים לאסכולה הסקנדינבית, זו הרואה בספרות הכתובה את השתקפותה של מסורת שבעל-פה שהועלתה על הכתב, עקרון שגזרו מהתרבות הסקנדינבית ואותו באו להחיל על התרבות הישראלית והשירה ההומרית. בנוסף לכך, אחת הבעיות הקשות בחקר המקרא כרוכה ב'היסטוריה המינימליסטית', זו הממעיטה מערכו של התנ"ך להכרת העבר, לעומת אלו הרואים בתנ"ך ספר המתאר עובדות 'מוצקות'. במסגרת נזילה מעין זו, ובפרט בתחום מחקרי כה בלתי-ברור, הקשיים העומדים בפני חוקר המבקש לדעת עובדות-יסוד ביחס לידיעת קו"כ בעבר הופכים את מטרתו למשימה בלתי-אפשרית, כמעט.
כחניך המכון הארכיאולוגי בירושלים ניכר על דמסקי שהוא תלמידם של ארכיאולוגים כמו: נ' אביגד, י' אהרוני, ב' מזר, פ"מ קרוס, וכן עוד רבים וטובים בחקר העת העתיקה. יחד עם זאת, דמסקי מייצג בספרו גישה רב-תחומית של היסטוריון תרבותי, אף אם לא מאסכולת האנאל הצרפתי. כשם שאסכולת האנאל מתמקדת בכפר קטן ושכוח-אל, על כל אחד ואחד מאנשיו הקטנים והבלתי-חשובים, כך בוחן דמסקי כל ממצא אפיגראפי, זעיר ככל שיהיה, ויוצק מכל הנתונים תמונת עולם המאירה באור יקרות את ידיעת הקו"כ בעולם העתיק. זהירותו המחקרית של דמסקי, משולבת בביקורתיות ביחס לקודמיו, מוליכה למחקר רב-ממדי, ומעניקה לו עומק-מחקרי אך גם תקפות.
ג. תוספת לרקע ההיסטורי של הגידול בידיעת קו"כ
בסוף המבוא, בעמ' 60-56 מנסה דמסקי לכרוך את תולדות האלפבית, כפי שהוא עולה מן הנתונים הארכיאולוגיים, בזיקה למקרא. נדמה כי כריכת מערכת סבוכה של שאלות מסוג אחד (ידיעת קו"כ), במערכת סבוכה של שאלות מסוג אחר (האמינות של הכתוב המקראי כמקור היסטורי), היא מהלך נועז אם לא בלתי אפשרי. יצוין בזאת כי עד כה נמצאו מעט מאד ממצאים ארכיאולוגיים אותם ניתן לייחס ברמה גבוהה של סבירות לטקסט מקראי. כדוגמה לכך ניתן לציין את חותמו של ברכיהו בן נריהו הסופר, אשר נמצא בירושלים, וקרוב לוודאי שזהו ברוך בן נריה, סופרו ותלמידו של ירמיהו הנביא.
מגמת הדברים כאן היא להוסיף ולחזק את עמדתו של דמסקי ביחס לכריכת אירוע היסטורי עם תפוצת הקו"כ. ובכן בעמ' 59-58 דמסקי קובע את התהליכים ההיסטוריים הניכרים בכתיבה בדרך הבאה: 'מהמאה י' ועד ראשית מאה ח', ניתן להבחין בהתפתחותם וגיבושם של הסגנונות האלפביתיים הלאומיים...', ולאחר דיון מפורט בנושא הוא קובע את השלב הבא: 'מהמחצית השנייה של מאה ח' עד סוף תקופת המלוכה, עברה החברה הישראלית תהליכים רבי השפעה...' (עמ' 97). והנה, את ההסבר לכך ניתן לתלות במפעלו של המלך יהושפט בן אסא, אשר מלך על יהודה  בין השנים 867 – 846 לפה"סאכן, דמסקי דן במפעלו של יהושפט (עמ' 163-162), אלא שחובה להוסיף ולחזק את דבריו בנקודה זו. ראשית דמסקי מבהיר לקורא כי הוא נשען על ספר דברי הימים (ב' יז,ז-ח), מקור אשר בטיבו מפקפקים החוקרים, אלא שהוא נוטה – בעקבות רוב-רובם של חוקרי ספר זה – לקבל את התיאור כהיסטורי [קנופרס, JBL, 113 (1994): 80-59]. מסופר שם כי המלך יהושפט ערך רפורמה משפטית ודאג להפצת התורה בישראל. דמסקי מדגיש כי שרי יהושפט, יחד עם לויים וכוהנים, נשלחו לערי יהודה 'וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה', והפועל 'ללמד' מופיע שלוש פעמים בקטע קצר, ובו בלבד בכל ספר דברי הימים.
עד כאן טוב ויפה, אלא יש להוסיף ולהבהיר הן את הרפורמה המשפטית של יהושפט, והן את הבנייה שלו. כתוב על יהושפט (דה"ב יט,ה-יא), שהוא העמיד שופטים בערי יהודה, כמו גם בירושלים, ומן הלויים והכהנים וראשי האבות לישראל', והשופטים בירושלים קיבלו מעמד משפטי בכיר לפסוק בין בכל ריב אשר יבוא מהערים, ולהבחין 'בין דם לדם בין תורה למצווה... ועליהם אמריהו כהן הראש.. ושוטרים הלויים'. כלומר, יהושפט הרחיב את מערכת המשפט וחיזקה, כאשר לכהנים וללויים השוטרים, הלא המה הסופרים, היה מקום מרכזי במהלך זה. מלבד זאת, יהושפט אף בנה הן ערים בצורות והן ערי מסכנות ביהודה, ומעשיו אלו של המלך משתלבים אלו באלו: חיזוק מעמדה של ירושלים כעיר מרכז שלטונית ודתית. הואיל והמלך בנה ערים ובהן רוכז המס המלכותי (מן הסתם, ערי הלויים), מעצמו מובן כי אי אפשר לבצע מהלך מעין זה ללא מערכת בירוקראטית של פקידים, הלא המה השוטרים הלויים והכוהנים שהוזכרו ביחס למפעלי המלך. לשון אחרת, המלך יהושפט העצים את מערכת המשפט והפקידות, כמו גם את מעמדה של ירושלים, ואת מפעלו זה יש לכרוך בגידול המשמעותי של יודעי הקו"כ בממלכת יהודה מאמצע המאה הח' ואילך (עד החורבן שהמיט סנחריב על יהודה).
סיכום
ספרו של דמסקי מהווה חלון יקר-ערך להבנת עולם הספר והסופרים, הרבה לפני העידן הגוטנברגי. רוחב-האופקים התרבותי של המחבר משתקף בכל עמוד של הספר, והוא מציב, למעשה, אמת-מידה חדשה למחקר ידיעת הקו"כ בעת העתיקה, ולאו דווקא בעם ישראל. לא ניתן אלא לקוות שלספרו השני של דמסקי נצטרך להמתין פחות זמן מאשר לספרו הראשון.

* מתפרסם באדיבות 'מקור הראשון'.
ראה אור לראשונה במקור ראשון (גליון 782) שבת פרשת ואתחנן 3.8.12עמ' 20

ראו  גם: ד"ר חגי משגב, מתרבות סופרים ל'עם הספר'


אין תגובות:

פרסום תגובה