מתרבות סופרים ל'עם הספר'

ד"ר חגי משגב, האוניברסיטה העברית, מכללת הרצוג ומכללת גבעת ושינגטון

ביקורת על הספר: א' דמסקי, ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה (ספרית

ד"ר חגי משגב

האנציקלופדיה המקראית כח), ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ב, כג + 469 + xv עמ' + 16 עמ' לוחות

המחקר שלפנינו מבקש לסקור את כל המידע הקיים בתחום תרבות הכתיבה וברקעה בישראל של ימי המקרא ולדון בהשלכות העולות מסקירה זו לגבי אפיוני התפתחות החברה הישראלית ותרבותה. ראשיתו של הספר שלפנינו בעבודת הדוקטור של המחבר, שהוגשה בשנת 1976. רוב פרקי הספר מבוססים על העבודה הזו, אף עד רמת כותרות המשנה, ובמקרים רבים הניסוחים נותרו בעינם (למעט שינויים קטנים של עריכת לשון). עם זאת, התפיסה העומדת ביסוד הספר שונה מזו של עבודת הדוקטור, בעיקר מפני האבחנה הנקוטה בו בין 'ידיעת קרוא וכתוב' ל'ידיעת ספר', ועל כך יורחב להלן.

במשך השנים שעברו מאז שולש מספרם של המקורות הביבליוגרפיים – מכארבע מאות בעבודת הדוקטור לכאלף וארבע מאות בספר שלפנינו, בחמש שפות לפחות. מלבד זה נוספו פרקים חדשים, המרחיבים את היריעה לתקופות מאוחרות יותר, עד לימי המשנה והתלמוד. הרקע התאורטי של הספר הורחב גם הוא מאד, ונוספו לו מחקרים רבים שיצאו לאור מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד עתה. מאות מקורות אפיגרפיים ישראליים שולבו בספר, מלבד אִזכורים רבים מספור של תעודות אכדיות, חתיות ומצריות. אמנם, כפי שכתב המחבר בהקדמתו, אי אפשר לרדוף אחרי החידושים המתחדשים בכל יום, אך גם כך החומר הרלוונטי שנוצל בספר הוא רב ועצום. ההיקף המרשים של הספר הזה הופך אותו לאחד הספרים המקיפים והגדולים שיצאו במסגרת סדרת ספריית האנציקלופדיה המקראית, הכוללת מונוגרפיות על המקרא ותקופתו.

רפרודוקציה של לוח גזר

שישים עמודי המבוא מוקדשים לפריסת הרקע התאורטי למחקר: הגדרות בסיסיות, שיטות מחקר מקובלות לנושא הערכת התרבות של התקופה הנדונה, וסקירת גישות שונות לניצול המידע המקראי ולדעות על התהוותו. המחבר  מייחד מקום רב לשיטתו של גודי (J. Goody), וניכר כי הגישה החברתית שלו השפיעה רבות על ראייתו שלו את נושא חקר הקריאה והכתיבה כתופעה חברתית. מבחינת הערכת המקורות המקראיים, המחבר מגדיר את עצמו במודע כבעל גישה שמרנית, ובזאת הוא נוטה לנצל ניצול מלא ככל האפשר את המידע הגלום בסיפור המקראי ובחוקיו, ללא קשר לדעות השונות בדבר תקופת העלאתו על הכתב; מן הסתם יהיו שיחלקו על עצם האמירה המובעת בדעה הזו. אולם דומה, שגם המתנגדים לגישה השמרנית הזו יתקשו לדחות לחלוטין את קביעותיו של המחבר בנוגע לתפוצת ידיעת קרוא וכתוב בישראל מן המאה השמינית והלאה, גם אם לא יסכימו עמו באשר למרכזיות הכתיבה באמונת ישראל של ימי בית ראשון. המחבר מסתפק בדחיית הגישות החדשות (ה'ארכאולוגיות', בלשונו) באשר למהימנות ההיסטוריוגרפיה המקראית, ובכך אולי פותח פתח נוסף לביקורת, אבל כאמור, בסופו של דבר, ההשלכות של הגישות החדשות על הנושא המרכזי של העבודה הן פחותות מכפי שניתן לשער ממבט ראשון.

העבודה עצמה מאורגנת על פי שילוב בין הכרונולוגיה להיבט החברתי. וכך, הפרק הראשון עוסק בתרבות הסופרים במזרח הקדום, שהיא תשתית לכל עיסוק בנושא. הפרק השני בעל אוריינטציה מתודולוגית ועוסק ברקע ובתנאים לפריצת גבולות מעמד הסופרים בתחילת תקופת הברזל, שהובילה לאפשרות התפשטות ידיעת קרוא וכתוב והניחה את היסוד והפוטנציאל להיווצרות החברה יודעת הספר. בפרקים השלישי והרביעי מתמקד המחבר במעמד הסופרים בישראל ובחינוכו, תוך השוואה לידוע לנו על חינוך הסופרים בעולם הקדום. זהו המקום שבו פורס המחבר את דעותיו באשר לסדר האלף-בית, שמות האותיות וטכניקת הלימוד, שעליהן פרסם בעבר מחקרים רבים. הפרק החמישי עוסק במרכזיות הכתיבה והספר באמונה הישראלית ובייחודה של זו לעומת דתות המזרח הקדום מנקודת המבט של תרבות הספר. שורשי התפיסה הזו בתפיסת הברית במזרח הקדום על גרסאותיה השונות, אולם היא זוכה לפיתוח ייחודי, ההופך אותה לתופעה אחרת לחלוטין. הדבר מתבטא לא רק בתאולוגיה המקראית, המציבה את הכתב והספר כחלופה לפסל ולעתים אף לפולחן הקרבנות – בזה כאמור יהיו חולקים על גישת המחבר, שיראו בכל אלה תופעות מאוחרות הרבה יותר, וכאן צפויה עיקר הביקורת להתמקד – אלא גם להתפתחותה של נבואת הכתב, שהיא ללא ספק תופעה ייחודית בעולם העתיק. גם בפרק זה שב המחבר ודן בנושא האלף-בית וסדרו, תוך גילוי פנים חדשות ביצירות מקראיות אלף-ביתיות דוגמת מגילת איכה (עמ' 270–275), והפעם כדי להראות כיצד לימוד האלף-בית היה חוויה ציבורית משותפת לשומעי לקחם של הנביאים ויצירותיהם.

הפרק השישי הוא זה שבו באה לידי ביטוי המתודה שעליה הצהיר המחבר בהקדמתו, ובו הוא מנצל את כל הממצא האפיגרפי הקיים מארץ-ישראל כדי להעריך את מידת תפוצת ידיעת קרוא וכתוב בישראל המקראית, בצד הערכת תופעת נבואת הכתב, והפעם מההיבט הציבורי ולא התאולוגי או הדתי. הפרק השביעי, המרחיב את היריעה לימי שיבת ציון, מראה כיצד הורחבו הישגי התקופה הקודמת עד ליצירת סוג חדש של חברה, ולמעשה גם סוג חדש של דת, ומעמיד במרכזה את דמותו של עזרא כאיש שבשמו נקשרים כל השינויים האלה.

בכל פרק כזה נעשית למעשה סקירה כוללת של מרב המידע בנושא הפרק, ובסופו של כל פרק, ולעתים אף באמצעו, כסיכום ביניים, שב המחבר ומסכם את שהעלה.

ייתכן שהיה מקום לסדר חלק מפרקי הספר בסדר אחר; אולי להציב את הפרק החמישי, העוסק באמונה הישראלית, לאחר הפרק השישי, המוכיח את מציאותה של חברה יודעת ספר בישראל. גם הפרק הרביעי, העוסק בחינוך, היה יכול להיות מוצב במקום אחר, אך הדבר נובע מעצם טיבו של פרק זה כפרק העוסק בנושא חתך. בסידור הקיים, נוצר לעתים רושם שאנו חוזרים אחורה בזמן, אל תקופות שכבר נדונו, ולאחר שכבר הוצבו המדדים להכרת חברה יודעת ספר – בפרק השני – אנו חוזרים אל ימי מעמד הסופרים ושלטונו (בפרק השלישי). אולם, כאמור, הפרעות אלו נובעות מעצם העובדה שההתפתחות איננה רק כרונולוגית. אנו עוסקים במוסדות תרבותיים, ויש חפיפה חלקית בין תקופות ומוסדות, כך שה'חזרה בזמן' היא אולי בלתי נמנעת.

*

כותרת הספר – 'ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה' – משקפת התלבטות של המחבר, שביטויה הוא אמנם בתחום המינוח, אולם יש לה השלכות מעבר לכך. עבודת הדוקטור, ששימשה בסיס לעבודה שלפנינו, נשאה את הכותרת 'ידיעת קרוא וכתוב בישראל ובשכנותיה בתקופת המקרא'. 'ידיעת ספר' איננה זהה ל'ידיעת קרוא וכתוב'. בעוד ידיעת קרוא וכתוב היא טכנית באופייה וקלה לזיהוי, הרי ש'ידיעת ספר' כוללת כבר מאפיינים מתחומי החברה, הנוגעים הן למדידת התפוצה של תופעת ידיעת הקריאה והכתיבה, הן לעומק חדירתה בשכבות אוכלוסיה כאלה ואחרות – וגם את מידת עומק החדירה יש צורך לכמת ולאפיין, הן להגדרתן של אותן שכבות אוכלוסיה עצמן;  יתר על כן, היא כוללת גם השכלה נוספת, של הכרת טקסטים מובחנים, שגם את גבולותיה לא קל להגדיר. החברה יודעת הספר עצמה, על פי המתואר בספר, כבר איננה אותה חברה קודמת שרק נוסף לה כלי ביטוי חדש בדמות יכולת נפוצה יותר לכתיבה; המבנה המעמדי שלה משתנה, ובסופו של דבר, כפי שמדגים זאת הספר על החברה הישראלית, גם מערך האמונות והדעות שלה עשוי להשתנות.

כיום מקובל המונח 'אוריינות' כדי לתאר את מכלול התופעות הזה, אולם המחבר דוחה את השימוש במונח מסיבות היסטוריות ותרבותיות. המילה אורייתא (=תורה) שממנה נגזר המונח אוריינות טעונה מדי מבחינה תרבותית, ועל כן מעדיף המחבר את המונח הכללי יותר 'ידיעת ספר', שאיננו מתקשר לספר מסוים דווקא. כמובן, החלפת המונח איננה מפשטת את השימוש בו, וההתלבטות באשר לגבולות האוריינות ומה נכלל בה משתקפות גם בספר הזה.

כאמור, המחבר מחלק בין ידיעת קרוא וכתוב לבין ידיעת ספר, אולם חלוקה זו איננה פשוטה כלל ועיקר. מאפייני 'ידיעת הספר' ניכרים גם בחברות שאינן יודעות קרוא וכתוב כחברה והם מצטמצמים לתחומי המעמד שמקצועו בזה – מעמד הסופרים. פרקי הספר בנויים אפוא על פי מהלך הריבוד החברתי, ממעמד הסופרים ומאפייניו בחברות הקדומות, דרך השינויים שחלו בחברה ובמעמד זה עם תחילת תקופת הברזל, ועד להתפשטות מאפייני מעמד הסופרים לחברה שלמה, היא החברה הישראלית מן המאה השמינית והלאה.

אבל החברה יודעת הספר איננה חברה של 'סופרים' במובן המעמדי הקדום. כישוריו של יודע הספר הממוצע בשלהי ימי הבית פחותים מכישוריו של הסופר בחברה הקדומה, וחינוכו דל הרבה יותר. ובכל זאת החברה כן מוגדרת כ'יודעת ספר', מפני שהשינוי החברתי מצדיק התייחסות שונה לחברה עצמה; וכך לא רק החברה עברה שינוי, אלא גם המונח 'ידיעת ספר' עצמו השתנה, והוא כבר איננו כולל מאפיינים מקצועיים, אלא מאפיינים חברתיים, ובסופו של דבר אף מאפיינים תרבותיים דתיים. כפי שאומר המחבר (פרק שני, עמ' 97):

כבר בתקופת המלוכה היו קיימים זה בצד זה שני דפוסים של ידיעת ספר – האחד בא ממורשת תרבות הסופרים ... והאחר נוצר כתהליך של שינויים טכניים, היסטוריים, חברתיים וגם דתיים, שפתחו לפני החברה אופקים חדשים של שימוש בכתב ... לא היה מנוס מהשפעות הדדיות. סימני מתח ואפילו עימות ... מופיעים כבר במאה הח' לפסה"נ.

כדוגמה למורכבות הדיון ומעורפלות המדדים, ניתן להביא את החרס שנתגלה בחרבת קיאפה לפני שנים ספורות. בהקדמת הספר (עמ' יא) מזכיר המחבר את החרס ומתנצל על שלא הספיק להכניס דיון בו לתוך המחקר, אולם בפורומים אחרים הוא כבר הביע את דעתו שמדובר בתרגיל כתיבה מסוג מיוחד, שכלל העתקת מונחים חברתיים-פוליטיים. הימצאו של תרגיל כתיבה כזה באתר קטן יחסית מראשית ימי המלוכה מעיד על תחילת תהליך המעבר לידיעת הספר (כשם שהחרס מעזבת צארטה שימש אותו לאותה המסקנה בתקופת ההתנחלות. אגב, בעקבות מציאת החרס מחרבת קיאפה ניתן לתארך גם את החרס מעזבת צארטה לראשית תקופת המלוכה או סמוך לה). אולם יש לחרס פרשנויות מרחיקות לכת יותר. אין צורך להזדקק לפרשנות קיצונית מסוג זו של  גליל, הרואה בחרס יצירה ספרותית קדם-נבואית של ממש של אנשים ממעמד סופרים, כדי לזהות פה שלב מתקדם יותר בהשכלה העממית. גם אם מדובר במכתב בעל מסר פוליטי או חברתי (ומגוון הדעות גם פה גדול למדי, החל מדעתו המצמצמת של כותב שורות אלה ועד דעות מרחיקות לכת יותר, דוגמת זו של פואש), הימצאו באתר הקטן הזה עשוי להצביע על עליית מדרגה מעבר לקניית מיומנות בלבד.

לא תמיד מקפיד המחבר עצמו על האבחנה המדויקת בין שני המונחים. כך למשל, כותרת הפרק השישי היא 'בחנים למדידת התפוצה של ידיעת קרוא וכתוב' (כותרת שנשארה מתוך עבודת הדוקטור), בעוד הפרק כולו עוסק בבחנים המגדירים חברה כיודעת ספר; בפרק זה עצמו, תפוצת ידיעת קרוא וכתוב היא רק אחד הבחנים המגדירים חברה כיודעת ספר, ובצִדה מופיעים בחנים אחרים, כגון הבאת חומר כתוב בפני הציבור (שלא בהכרח מעיד על ידיעת קריאה, אלא על הערכתה), ביקורת על הכתיבה ועוד.

ההגדרה המצמצמת של החברה יודעת הספר שבה משתמש המחבר נמצאת בסיכום, בפרק 'אחרית דבר' (עמ' 372): 'חברה יודעת ספר – בה קיימת אפשרות שאנשים מן הציבור הרחב ירכשו ידיעת קרוא וכתוב, אפילו אלמנטרית'; ועם זאת, אף באותו עמוד עצמו, הוא נזקק להגדרות נרחבות הרבה יותר, המונות גם את מכלול ההשפעות של ידיעת קרוא וכתוב על החברה, מוסדותיה, ספרותה ואמונותיה. בפרק חמישי (עמ' 214) נכתב:

... חברה יודעת ספר, זאת אומרת חברה שבה הספר [הדגשה שלי, ח"מ] והכתב אינם מוגבלים למעמד הסופרים בלבד, אלא הם נחלתן של שכבות רחבות בעם ... אחד ההבדלים מתייחס לספרות היפה ולקהל היעד שלה ... בישראל נתחברה הספרות כספרות לאומית, המעמידה את העם במרכז הסיפור, והיא מיועדת לקהל הרחב.

דומה, שלעומת הגדרת ידיעת קרוא וכתוב, שהיא ברורה למדי, חסר הספר שלפנינו הגדרה ברורה יותר של החברה יודעת הספר ושל ידיעת הספר עצמה באותה חברה.

כדי להגדיר את השינויים האלה, שחלו עם הזמן בחברה, יש צורך ליצור קני מידה להערכתם. כמעט בכל פרק ישנן הגדרות לקני מידה הנחוצים לצורך אותו הפרק, והמחבר עובר ומונה את הראיות השונות הקיימות, הן מן הכתובים הן מן הממצא, לביסוסם של אותם שינויים שחלו בפרק הזמן הנדון. לעתים מדובר על ראיות ישירות – מידת תפוצת הכתובות, השונוּת החברתית של המשתמשים בהן, רמתן השונה – ולעתים על ראיות עקיפות, דוגמת ההתנגדות של מעמדות אינטלקטואלים יותר להשכלה עממית, המעידה על עצם קיומה של השכלה כזו, וכן על הפחד מהכוח המצטבר בידי האוחזים בה, הנושא בחובו פוטנציאל של ערעור סדרי החברה.

בעיקרו של דבר, המחבר פורס מניפה של מצבים חברתיים, שמבחינה כרונולוגית חופפים חלקית זה את זה אבל יוצרים מהלך ברור של התקדמות לקראת החברה יודעת הספר במובן הרחב של המילה, עד ליצירת 'עם הספר' של ימי הבית השני. בחברה שאינה יודעת קרוא וכתוב שבה יש מעמד סופרים מובחן, מעמד הסופרים הוא סגור, יש לו בתי ספר ותכנית הכשרה מוגדרת, והשכלתו חורגת הרבה מעבר למיומנות הטכנית של הקריאה והכתיבה, וכוללת מידע רב וחומר לימודי-טקסטואלי בעל מידה רבה של אחידות. התערערות מעמד הסופרים, כתוצאה מנסיבות היסטוריות, מוביל למעין דיפוזיה של הכישורים הליטרריים הבסיסיים, וכך נוצר המצע להתהוותה של החברה יודעת הספר; אולם מהלך זה אינו מידי, והתפשטות ידיעת קרוא וכתוב עשויה להיות תהליך אִטי מאד. משעוברת תפוצת הידיעה הזו סף כמותי מסוים, שאותו ככל הנראה אין אפשרות להגדיר אלא להעריך בלבד – ובזה מושקע מאמץ רב בפרקים השני והשישי – ניתן להגדיר את החברה כ'יודעת ספר'; אולם הראיות מוכיחות שבשלב זה הטקסט כבר ממלא תפקיד משמעותי בחיי הכלל, ומכאן שתהליך עלייתו של הטקסט החל עוד לפני אותו סף קריטי, ועל כן כל אמירה בדבר סיבה ומסובב בעניין זה איננה בטוחה. נראה שיש בזה תהליך של היזון חוזר, שעליו עומד המחבר כבר בהקדמתו בדונו ב'דגם האידאולוגי' (עמ' 39–40). הווה אומר, לא רק התפשטותה הטכנית של המיומנות היא הגורם להתפתחות החברתית, אלא גם מצע אידאולוגי מסוים, שלא בהכרח תלוי באותה מידת תפוצה של מיומנות הקריאה והכתיבה. עמדתו השמרנית של המחבר, שעליה הצהיר בתחילת דבריו, זוכה פה אפוא לאישוש.

משלב זה והלאה – שאותו מציין המחבר החל מן המאה השמינית לפסה"נ – מתחיל תהליך חברתי רב משמעות, שבסופו אנו עומדים לפני החברה של ימי שיבת ציון, שהספר – הספר המסוים, טקסט מקודש, התורה – במרכז הווייתה. המונח 'חברה יודעת ספר' מכסה אפוא מגוון מצבים חברתיים, שבקצהו האחד ניצבת ידיעה נפוצה במידה מובחנת של מיומנות בסיסית, ובקצה האחר חברה שספר קודש במרכז חייה, ועל פיו יישק דבר, ומיומנות הקריאה והכתיבה עלתה בו בשל כך לדרגת ערך, ולא רק כלי נפוץ.

*

המחקר שלפנינו הוא מפעל חיים. העבודה הרבה שהושקעה בו ניכרת על כל צעד ושעל, ותוצאותיה מרשימות. קורא הספר יזכה, לבד מהתובנות המחקריות הרבות הפזורות בו, גם לסיכום הדעות העדכני של מחקר תרבות המקרא וכמובן להכרת מקורות רבים מִסְפוֹר בהשוואתם יחד בסקירה אחת, ודבר זה כשלעצמו נושא ברכה רבה בחובו. אין הספר נקי מבעיות עריכה בתחום הלשוני או בתחום הפיסוק, אולם אין בזה כדי להעיב על התרומה המשמעותית שלו לשדה המחקר התרבותי הנדון. מעתה והלאה לא תהיה עבודה בתחום זה שתהיה פטורה מהתייחסות לספר שלפנינו, שמהווה סיכום של דורות מחקר ומניח תשתית מושגית לכל דיון עתידי בנושא תרבות הכתב בישראל של תקופת המקרא.

* פורסם לראשונה בשנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב (תשע"ג), עמ' 281 –286 בעריכת ד”ר נילי וזאנה. מתפרסם כאן באדיבות המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית, ירושלים.