לשאת מבט אל השחקים

דבי שועה-חיים ממליצה על עדנה מאת ברכה סרי. הוצאת האור הגנוז, 

דבי שועה-חיים

ירושלים תשס"ה

לפני קצת יותר מחודש הלכה לעולמה המשוררת הנפלאה ברכה סרי.

היא היתה שכנה שלנו בבית ישן ברחוב נחלת צדוק אשר בשכונת שערי חסד בירושלים, עד אשר הרסו את הבית על מנת לבנות במקומו עוד משכן לאחינו בני התפוצות, שנאמר " וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו י).

הזכות להכירה לא היתה רק במאור הפנים אלא גם במילה הכתובה. שפתה העשירה של סרי משובצת אבני יקרות מן המקרא וחז"ל וחושפת סודות גלויים ונסתרים אודות העבר, ההווה והעתיד.

את השורות הבאות ציטטתי אני מתוך ספרה 'עדנה' כמה ימים לאחר מותה, כאשר בצוות של 'בית הלל' בירושלים ביקשנו להשיב לטענת לחברי ועדת השטרות כי אין משוררים מזרחיים בולטים במאה ה-20. ראו מה כתבה היא על כסף:

ברכה סרי והאור הגנוז

..."עבדֵי-הכסף נרצעים

בארץ החֵרות המדומה.

בארץ שאין לאיש הזמן

להלך באדמה.

לשאת מבט אל השחקים.

לשאת תפילות למרחקים"...

(מתוך: ילדתי שבויה, עמ' 31)

ייתכן שלא ניתן לסווג את ברכה סרי כמשוררת בולטת. בחייה, שיריה של ברכה סרי לא התקבלו על ידי הוצאות הספרים ולכן ברבות הימים הקימה הוצאת ספרים משלה 'האור הגנוז'. שמה של ההוצאה מרמז גם על תוכן וסגנון הכתיבה: יש בה אלוזיות למקורות היהודיים יחד עם אמירות מאירות אודות נושאים עכשוויים והיא עוסקת בישן ובחדש. מגוון זהויותיה של המשוררת נגלות בין השורות; מזרחית, נשית, פמיניסטית, פעילה חברתית.

ספר שיריה 'עדנה' הוא ראשון מבין טרילוגיה הכוללת גם את 'בינה' (תשס"ו) ו'בת יין' (תשס"ז). בכל אחד משלושת הספרים חמישים שירים כאשר לצידם מופיעים בכתב ידה של המשוררת ציטוטים ממזמורי תהילים על פי סדרם. כך מובאים מאה וחמישים שירי ברכה סרי (בשלושת הכרכים יחד) כנגד מאה וחמישים מזמורי תהלים. 

שיריה של ברכה סרי אמנם לא נכנסו לאנתולוגיית המופת 'לנצח אנגך' אך דעו לכם זאת: בפעם הבאה שתבקשו פירוש שִירִי לסיפור מקראי או מדרש מודרני, פתחו את ספריה של ברכה סרי. שם תמצאו את הפסוקים קמים לתחייה לא רק בדמיונכם כתמיד בשעת קריאת התורה או בכניסה לכיתה, אלא בחייה של המשוררת ממש, על מרקע מציאות דמיונה.

בתקופה של מחאות חברתיות שנוגעות לכולנו, של התעוררות הצורך בסולידאריות חברתית, זכרו נא את אחת מאימהות המהפכה. ברכה סרי מציעה לכולנו את האפשרות לקרוא את אשר על ליבנו במיוחד כאשר לשוננו כושלת ופרי עטנו מכזיב. יש לנו בתור מחנכים הזכות והיכולת (ואולי גם החובה) לתת לשיריה את מקומם הראוי לאחר חייה.

עוד על כתביה: http://bracha.serri.co.il/