ככל שעשית עימדי: בעקבות סיפור בספר זיכרונותיה של גליקל פון המלן (1646-1724)

יצחק מאיר, סופר, משורר והוגה דעות

אספר לכם גוזליי יקיריי סיפור שסיפרה גליקל המלן לכל גוזלי העולם בשעתה. מי הייתה האישה?

היו היתה ציפור

לא היה כמותה, חכמה, למדנית, עסקנית שחייתה בימים טרופים בערי אשכנז הצפונית בה משלו בערות, ושנאה, ועמוד התליה ביהודים, בעוון דביקותם בדתם, וגזרו עליהם המרה בכפיה, והם נחלקו - בין מי שהציל נשמתו בכופר נושך ובעורמה - לבין מי שמת על קידוש השם והותיר אחריו רק את הדממה.... והיא, באותם ימים נוראים במאה השבע עשרה, למניין שמונים אומות העולם, אישה, שנים מרובות אלמנה, שיילדה ארבעה-עשר ילדים לבעלה, רב חיים מהמלן, (אלוהים נענה לרוב תפילותיה, קיים מתוכם שנים עשר לחיים ארוכים) וחינכה אותם לבדה לתורה ומצוות, נשאה בעול פרנסה בחוכמה ושרתה עם האלוהים ואדם באומץ  לבב נדיר בכבוד.

בשחר ימיה, למדה בחדר חומש ורש"י וקרוא וכתוב 'עברי טייץ' באותיות עבריות נפלאות, ובחדרי לבבה  הצעיר המו זה לזה פסוקי נביאים ונביאות. ומאז לא חדלה לדלות מבאר התלמוד אגדות ומשלי חכמים, ואם לא היה לה הפנאי מפני סחרה להגות בתורה בימים -הגתה בה לאור הנר בלילות עד ליום בו כבה גם נרה.

 גליקל, פון המלן לא מתה, כי גליקל פון המלין חיה עד היום בספרה אותו כתבה בכתב ידה למען יקראו בו בניה תמיד

 וילכו לאורה ולאור התורה של ה' אלוהים המחייה וממית.

היה הייתה, סיפרה, ציפור, על אי מוריק, בימה כחולה שבנתה את קינה בגומא על שפת האגם והייתה כל היום שולה דגיגים להזין שלושה גוזלים שלא חדלו לרגע לרעוב ותבעו בצריחות קורעות לב את אוכלן כאילו הקץ אורב מקרוב, עד שהיא לא מצאה עוד פנאי לעופף, ולו קצת לעצמה, לרוח היום, הכל באהבה, כי כל אם הושבעה מבראשית להיות כדי להחיות. 

יום אחד ראתה עננה קטנה דואה תמימה בתכלת שחקים וידעה כי כך מבשרות סערות מסתתרות את בואן, ברעמים וברקים, וכמו כל שלווה גם שלה מרומה ומי שאיננו רואה בעננה תמימה למראה  את ראשית הסופה - הוא סומא חסר תקנה.

וכבר הרוחות החלו סורקות את ראשי הקנים של הסוף על החוף והגוזלים עוד צרחו רעבים כמו דבר לא קרה ודבר אין לו סוף, והיא ראתה - כבר המים גואים, עוד מעט יעלו והאי יישטף ומי שלא נס - ייסחף ויכלה, ואם יינצל - דעתו תיטרף. עופפה מעל לקינה, נטלה בשני טופריה גוזל להוביל אותו לחוף מבטחים ולשוב ליטול השני ולצאת ביעף ולחזור בטרם יהיו השמים בליל של זעם וחורי-אף.

בעופה מעל למים שמטה את ראשה לשאול הגוזל הרועד, 'הנה אנוכי עושה בעבורך את הכל, אתה היודע ועד, ומה תעשה אתה בעבורי כאשר אהיה אני במצוקה'? נשבע מיד הגוזל בלי היסוס כי כבר הוא מלא כולו תשוקה להציל את אימו בכל מאודו וכוחו כאשר תזדקק לעזרה! 'שקרן', סיננה הציפור ממקורה, 'בדאי אתה בני', אמרה וחזרה, 'הן לימדתי אותך כי שקרן נוטל את חייו בידיו, אין כשקר לחטא! שיקרת, על כן גזרת אתה את דינך ליפול לים כעת'.

פתחה טופריה, פנתה לאחור  ושבה ריקם לקן בשנית להציל את אחי הגוזל האומלל מן הסופה האימתנית. גם אותו שאלה מעל לגלים 'מה תעשה בעבורי יקירי כאשר אמצא כמותך בצרה'? והוא, כאחיו ענה, 'אעשה כל מה שאפשר לעשות להושיע אותך כאשר, יקירה, תצטרכי לעזרה'. 'שקרן', סיננה הציפור ממקורה, 'בדאי אתה בני', אמרה וחזרה, 'הן לימדתי אותך כי שקרן נוטל את חייו בידיו, אין כשקר לחטא! שיקרת, על כן גזרת אתה את דינך ליפול לים כעת'.

פתחה טופריה, פנתה לאחור  ושבה ריקם לקן בשלישית להציל את בנה הנותר שחיכה לה בקן בבכייה חרישית. גם אותו שאלה מעל לגלים הקוצפים 'מה תעשה בני היקר בעבורי יום אחד כאשר אשאר בלי גואל בלי מכר, ציפור זקנה, גלמודה, שברירית בעולם  בוטה ועויין ומנוכר'? שתק הגוזל לרגע, כמו מהסס וענה ,קול שקט ומבוקר, 'אחת רק אומר אמי מורתי, כאשר אזכה ואגדל ואבנה את קני בסוף, ואלוהי השמים יברך אותי וייתן ויקנה לי דור גוזלים ישרים - אעשה בעבורם בטוב ואעשה גם ברע באהבה רבה ככל שעשית עימדי, את, אמי היקרה'.

אימצה הציפור טופריה סביב לבנה בחמלה רבה, ושתיים דמעות גדולות נשרו מעיניה וליבה בקרבה פחד - ורחב, ורחב - ופחד, והסער שכך, והים עמד, ומלאך, אי מאין, צלל ומשה שני גוזלים, ואזי ואזי, נראתה היבשה....

חול המועד סוכות ה'תשע"ה, 13.10.2014