יניי בסוק, האוניברסיטה העברית
כמה רחוק אתה ממני אברהם. כמה רחוקים הם סיפוריך, גבורותיך, רצונותיך. קשה להבין אותך, את יראתך הגדולה, את מעשיותך השתקנית, הלא הגיונית, את תקוותך לנצח. אבל אולי ניתן לשמוע גם ניגון אחר מתוך חייך אם רק רגע אחד מצליחים לשמוע מעבר לקול הקדוש המהדהד מתוך הפסוקים.
אחיך מת על פני אביך, על פניך. אתה כבר לא היית כל-כך צעיר וילדים לא היו לך. אביך אותו אהבת ומדרכיו סלדת בכה אל מול פסל של אליל ארוך זקן ומכונף, וביקש נחמה. אתה רכנת לצידו, הנחת יד על כתפו והבטת מעלה על פני האליל וחשבת שהעולם ריק מאלוהים, קשה ואטום כמו האבן הזאת. יתכן ואף באביך כבר הבליחה ההכרה כי אליל זה לא יודע את אשר על ליבו. הוא לא היה עובד אלילים צר אופקים כלל וכלל אם מאור כשדים השוכנת בין שני נהרות פלאיים, בלב התרבות האנושית, הוא חלם להגיע לארץ כנען. מה עלה בליבו כאשר חלם על אודותיה? האם חלם על ארץ לא זרועה? על התחלה שטרם נודעה?
כך יצאתם - אתה, אביך, ובנו היתום של הרן וארץ כנען בלבכם. אביך נעצר בחרן. כנראה הוא הפסיק להאמין באפשרות הזאת – להתחיל את הכל מחדש. על גדות נהר פרת, באישון לילה, חניתם עם מקנכם הרב על אחד ההרים. אתה ראית את העייפות הכבדה על פניו הזקנות. האמונה אשר הפכה את צעדיו קלים בימי המסע הראשונים נטשה את רגליו. עצוב, כבד מחשבות, דשדש אביך אל קצה אחד ההרים, מקווה שרחשו השקט והאינסופי של נהר הפרת ידבק גם בליבו. לפתע ראית אותו מרחוק נופל על ברכיו, קול בכיו ממלא את אוויר הלילה הקר בין ההרים. רצת לעברו. ראית אותו מרים את ידיו לשמיים וזועק בקול גדול. כאשר כבר היית קרוב האטת את רצתך והתחלת צועד בצעדים מהירים לכיוונו. בנפשך לא הפסיקו להסתחרר מילות נחמה, ספקות, מילות תוכחה ומילים טובות של תקווה לעתיד אחר, אך כשהגעת לקצה ההר, בסמוך למקום מושבו, נאלמו כל מחשבותיך ועמדת נפעם אל מול המחזה. למרגלות ההר, על גבי תל גבוה, בקצה גרם מדרגות מפותל אשר תחילתו במעמקי תהום החשיכה וסופו בפסגה של הר אדיר, עמד מקדש מופלא מאין כמותו. עשרות עמודי שיש נשאו על גביהם כיפה מוכספת – ותחתיה: צלם ירח עגול, לבן, אדיר מימדים. מנגינה יפייפיה מלווה בזמרתם של עשרות קולות עצובים נשמעו משם. אביך פנה אליך ואמר: "לאל הזה אסגוד. כאן אדע נחת. לקולם של כהני הירח, אל מול האור הכסוף הזה, אני אמצא את מותי".
במשך שנים נפשך הרחומה, צדקתך, דאגתך השאירו אותך לצידו קרוע-נפש, חולם על כנען בלילות למרגלות מקדשו של אל הירח. ליבך היה זקוק להבטחה גדולה בכדי שרגליך ינטשו את האדמה אשר על גביה אביך השתחווה לירח ולתוכה לחש את מזמורי תפילתו. גופך פעל ללא כל רוח חיה בעודך עולה ויורד בגרם המדרגות לקיים את פולחנו הנואל של הירח. כל יום שעובר – הפעימות הופכות איטיות וקלושות יותר ויותר. "הלאה לכנען" אתה לוחש לעצמך, ושוכח... עם השנים למדת כי אמונותיהם ודעותיהם של כהני הירח אוויליות ורעות הן כמו אמונותיהם של עובדי הפסלים באור כשדים. רק לשונם צחה יותר, רק פניהם יפות יותר ומקדשם מפואר יותר. אך בכל זה לא היה די בכדי להניע אותך לעזוב כבר...
בחרן נקשרה נפשך ללוט כמו היה הבן שאולי לעולם לא יהיה לך. לילה אחד נעמד לוט בפתח האוהל שלך וקרא לך. הוא סיפר לך על חבר כהנים אשר הלכו בלילות, מלמלו בשפתיהם ודברו אל המתים. הוא שאל אותך אם גם הוא ירבה להקריב קורבנות במקדש לירח, ויטיב לשיר כמו הכהנים הוא יוכל בלילות לדבר אל אביו. לפתע התקווה לכנען נראת בעיניך מלאה יותר ואמיתית יותר מהירח עצמו ומהבטחותיו השקריות לבני האדם.
באותו לילה חלמת על קולו של האל האחד והנסתר שכל כולו טוב אינסופי, האל אשר יגלם בזה העולם החומרי צדק ורחמים, קורא אליך: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.