פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
 |
א.
במחזור ספרי הנבואה הקלסית יונה הוא יוצא דופן גם אם הקריאה לתפקיד נמסרת לו במסורת הנוסחתית של הנבואה הקלסית : וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. (א 1 השוו: יואל א 1, מיכה א 1, צפנ א 1 ). ועם זאת, הספר מובע בסגנון הנובלה הספרותית, בסגנון פרוזאי נרטיבי (שירה משורבבת) בנוסח הנביאים הראשונים או הדיווח הלא אישי (כמו עמוס ז 10-17 או ישע' ח 1-4). ועדיין הספר איננו נכלל במחרוזת ההיסטוריוגרפית של הנביאים הראשונים (כמו מחרוזת סיפורי אלישע). יונה הוא ספר העומד ברשות עצמו. מכול מקום, פעולתו הנבואית של יונה היא יוצאת דופן. שלא כנביאים הקלסיים החותרים להשפיע על קהלם דרך סגנון רטורי עשיר, אמירתו של יונה לאנשי נינוה (ג 4) מצומצמת לחמש מילים, ותו לא. גישה אנטי רטורית זו היא שקבעה את צורתו וייעודו של הספר. מטרתו של מאמר זה היא להבהיר את המשמעות האנטי רטורית של האיום הקצרצר של יונה כמפתח להבנת הספר. הטענה היא שהספר מעוצב כנרטיב פרוזאי במגמה לשקף מתח בין פעילות יונה הנביא והמסר של הספר, והשימוש בסגנון האנטי רטורי של קריאת יונה לאנשי נינוה הוא פונקציונאלי.
ב.
כיצירה ספרותית פותח הספר בהקדמה, שמעצם תפקודה טומנת בחובה רמזים למהות החיבור. וכך מבהיר אריסטו את משמעות ההקדמה:
המבוא הוא הראשית, כמו הפרולוגוס בשירה והפרלוד בנגינת החליל… והם סוללי הדרך לעתיד לבוא… כדי שהשומע יראה מלכתחילה במה הדברים אמורים, ושמחשבתו לא תהיה תלויה באוויר, כי מה שאינו מוגדר נותן למחשבה לתעות (רטוריקה 1451 a).
והנה, נמסר לנו בקיצור נמרץ פרט לגילוי זהותו של גיבור הסיפור: יונה בן אמיתי, ותו לא. אטען שהתזכורת השמית היא המפתח להבנת היצירה. ניתן את ליבנו שנביא תחת אותו שם מופיע במל"ב יד 25-27 בתוספת ציון מקום מגוריו. עיון בדרך הצגת דמויות בספרות העתיקה, היוונית לדוגמה, מראה שבניגוד לנובלה המודרנית האיליאדה והאודיסיאה, דרך משל, משופעות בדמויות הידועות לקהל 1והנרטור כבר איננו נזקק להצגתם המחודשת (ראו Richardson 1990: 37 ). וכיוצא בזה יונה ,בספר תחת שמו, כבר איננו נזקק להצגה מקיפה הואיל והוא דמות מוכרת בתודעה הקולקטיבית מההערה הסובבת סביבו במלכים:
ִּבשְׁנַת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַאֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה--מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בְּשֹׁמְרוֹן, אַרְבָּעִים וְאַחַת, שָׁנָה. כד וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה: לֹא סָר, מִכָּל-חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא, אֶת-יִשְׂרָאֵל. כה הוּא, הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה--כִּדְבַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כו כִּי-רָאָה יְהוָה אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל, מֹרֶה מְאֹד; וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. כז וְלֹא-דִבֶּר יְהוָה--לִמְחוֹת אֶת-שֵׁם יִשְׂרָאֵל, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וַיּוֹשִׁיעֵם, בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ. כח וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר-נִלְחָם, וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל: הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל ִוישְׁכַּב יָרָבְעָם עִם-אֲבֹתָיו, עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ, תַּחְתָּיו.
יונה במלכים מופיע בקונטקסט של ישועה אלוהית לישראל הבאה מרחמי אלוהים חרף ההתנהגות הקלוקלת של מלך התקופה. אירוע הישועה הוא יוצא דופן הואיל והוא עומד בניגוד לתזה הדויטרונומיסטית של תורת הגמול: טוב לטובים ולהיפך. במילים אחרות, ההערה במלכים מצביעה על תכונת הרחמים לפנים משורת הדין של אלוהים לישראל. האידיאולוגיה הדויטרונומיסטית החד-משמעית נדחתה בפני תורת החמלה. ההקדמה בעלת ההתייחסות האינטר-טקסטואלית הקוראת תיגר על תורת הגמול הנוקשה היא המפתח להבנת ספר יונה: מתח תיאולוגי בין קונצפציית הצפוי לפריצת הגדר האלוהית.
ג.
יונה נשלח לנינוה כאשר המסר הנבואי לא נזכר. והסיפור נטען במתח: האם יונה ימצא את עצמו בסיטואציה האבסורדית המתוארת במלכים: הצורך בהוקעה לפושעים , נינוה המנוולת (ראו נחום א 2 ) והנה ישועה? יונה בורח. נוצר מתח מוסרי המעמיד את הקורא במתח:
This sermonizing theme is transformed into an exciting tale by holding back the solution keeping the reader in suspense (Bickerman 1984: 4).
נוסח ההודעה הדסטרוקטיבית של יונה לאנשי נינוה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכת" (ג 4) הוא עדות שהוא לא נסוג מתגובתו הראשונית לברוח. זהו לא נאום נבואי. זוהי הכרזה החסרה סממנים רטוריים ונעדרת כול ניסיון להשפיע על הקהל. ולמעשה, נוצר מתח בין תפילתו של יונה לישועתו האישית (ב 3-10) שהיא גדושה ומפותלת ובין הכרזתו על חרבן נינוה (מבטי בספר הוא מזווית הקריאה הקנונית העריכתית).
ד.
נתבונן בקריאתו של יונה לנינוה: הוא מכריז על חרבן העיר תוך פרק זמן של ארבעים יום. ראוי להעיר שהפועל הפ״ך בו הוא נוקט מתייחס במקרא גם למהפך נפשי כמו שאול שנהפך ליבו בשמ"א י 5-6 והתלמוד הבבלי (סנהדרין פט, ב) אכן קורא את הפסוק כקריאה לאנשי נינוה לחזור בתשובה, אלא שהפרשנות הפילולוגית אמורה להיות קונטקסטואלית ולא ספוראדית, ותגובתו של יונה ב ד1 לסליחה האלוהית: "וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר לו"ֹ מעידה ש׳נהפכת׳ בקריאת יונה לאנשי נינוה היא הרס (וראו גם אבן עזרא לפסוק).
יונה משתמש בפועל גרפי: ׳נהפכת׳ שהיא בעלת קונוטציה תיאטרלית, והוא מסתפק בקונוטציה כאיום. שימושו של יונה בצורת הנפעל של הפ״ך (נהפכת) דורש הבהרה. הנפעל הפסיבי עומד בניגוד לצורה האקטיבית. מעניין להשוות זאת עם ההכרזת ההרס בברא' ז 4: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. כאן פעלי ההרס הם אקטיביים, ולכן אלוהים הוא המדבר בגוף ראשון, הוא הפעיל במישרים, "אני". ביונה, מאידך גיסא, הפועל האקטיבי נעדר, ולכן הדיבור האלוהי נעדר. יונה, כנביא, נמנע אפוא מלצטט את אלוהים: "בעוד 40 יום אני הופך". צורת הנפעל אפשרה אפוא ליונה להסתיר את אלוהים ונוסיף שיונה נמנע מלהשתמש בנוסחת ההכרזה הקלסית: "כה אמר ה'".
נעשה כאן ניסיון להסתיר את פעולת אלוהים דרך השימוש בפועל ציורי אבל באופן פסיבי. הכרזה בנוסח זה על הרס ללא הפניה האלוהית הישירה עלולה להישמע בומבסטית ואפילו הזויה. כלומר, דרך לשון האיום המעוצבת באה לידי ביטוי שאיפה סמויה שמושאי הקריאה, אנשי נינוה, יתעלמו מהאיום כקוריוז. אמור אפוא, קריאתו של יונה לאנשי נינוה לחזור בהם היא קריאה מאולצת האמורה להיכשל, ואז, לא תחול מחילה אלוהית. אי לכך היענות אנשי נינוה לקריאה היא מכה ליונה.
ה.
ספר יונה מצביע אפוא על חילוקי דעות מהותיים בין הרצון לנקמה באויבי ישראל מובהקים ובין מתן האפשרות לחזרה בתשובה גם לאויבים אכזריים, ולפתוח בכך דף חדש ולהמשיך לחיות. אנו עדים לדיון עמוק, אמוציונאלי מאד מצידו של יונה, בין האדם והנביא הלאומי ובין גישה אוניברסאלית אחראית וסלחנית המיוצגת על ידי אלוהים:
וַיֹּאמֶר יְהוָה--אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה. (ד 10-11).
החתימה בסגנון השאלה הרטורית מפעילה את הקורא/מאזין בפניה ישירה אליו שהוא עצמו אמור לענות עליה, לא אלוהים אלא האדם גופו יתן לעצמו דין וחשבון: היש ברירה? הניתן להימנע מהסליחה?
לעיון נוסף ראו:
Y. Gitay, Jonah: The Prophecy of Antirhetoric in Fortunate the Eye that See, Essays in Honor of D.N. Freedman, ed. A.B. Beck. Grand Rapids: Eerdmans. 1995. Pp. 197- 206.
E. Bickerman, Four Strange Books of the Bible. NY: Schoken. 1984. P.4
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.