משה גרינברג - האיש ודרכו

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית
דברים שנאמרו בערב זיכרון לפרופ‘ משה גרינברג באוניברסיטה העברית בירושלים, ט‘ תמוז תש“ע, 21.6.2010

עברו כבר שלושים יום מאז הסתלקותו מאתנו של משה גרינברג והצער והכאב עדיין גדולים. כמצופה וכראוי התפרסמו כמה סקירות על משה ופועלו בצמוד להודעות על פטירתו. עוד בספר היובל שכובד בו בצאתו לגמלאות נסקרו פרקי חייו ונעשה ניסיון ראשון להעריך את מסכת מחקריו הרחבה. רבים בקהל - בני המשפחה ועמיתים - מכירים את פרטי הביוגרפיה האישית והאקדמית של משה. משום כך העדפתי גישה אחרת. בחרתי לשתף אתכם בדמות האיש כפי שאני זוכר אותה, לעתים בעזרת אנקדוטה או ציטוט מכתביו של משה, שיש בכוחם להמחיש את האיש ודרכו. הייתי בן 20 בלבד, סטודנט שנה ג‘ באוניברסיטה, כששמעתי בפעם הראשונה שיעור אצל משה. מאז עברו 50 שנה. בתחילה היה משה עבורי מורה ומדריך, ולשנים נהייתי עמיתו וידיד המשפחה; אכן היכרות ארוכה וענפה היתה לנו. אינני זוכר את הנושא של אותו שיעור ראשון, אבל ההתרשמות טבועה בי עד היום. היינו חבורה קטנה שלמדה לימודי יהדות בפילדלפיה ונמשכנו אל המרצה הצעיר, שהרשים אותנו בעומק ידיעותיו וברוחב מבטו, שבנוסף לא התנשא והוא נראה כאחד ה“חֶבְרֶה“. באותן שנים היתה חזותו של משה כזו של נער מתבגר ולו בלורית בהירה. למרות גילו הצעיר הוא היה כבר בעל תואר דוקטור ואולי קוּדָם גם לדרגת פרופסור.

בהקדמה לפירוש על ספר יחזקאל, הצביע משה על שני האנשים שהשפיעו עליו יותר מאחרים, א“א ספייזר ויחזקאל קויפמן. הכשרתו האקדמית התנהלה בשני מסלולים מקבילים‏, האחד באוניברסיטת פנסילווניה, והאחר בסמינר התיאולוגי היהודי של התנועה הקונסרווטיבית בניו-יורק‏. אצל ספייזר נחשף ללימודי מקרא בהקשר למזרח הקדום ואצל מלומדי ה-JTS התעמק בכל תחומי מדעי היהדות המסורתיים. אך למרות המטען האינטלקטואלי העשיר שרכש אצל גדולי הדור, לא מצא משה תשובה לתהייתו: מהו סוד השפעתו המתמשכת של המקרא‏ לאורך הדורות? את ההַכְוונה המבוקשת מצא בספריית אביו, בחיבורו המונומנטלי‏ של יחזקאל קויפמן ”תולדות האמונה הישראלית‏“. תֵּזת קויפמן באשר לרעיון המונותאיסטי כיסוד ההוויה הישראלית, הוויה עצמאית ללא שורשים בעולם האלילי, כבשה את לבו של משה הצעיר והיא התוותה עבורו דרך להבין את המקרא כפנומן יחיד במינו בעולם העתיק ושלדעתו היתה תשובה מנצחת לביקורת המקראית הנוצרית ההרסנית‏. משה לקח על עצמו להביא את עבודותיו של קויפמן לידיעתה של קהילת החוקרים דוברי אנגלית. כבר ב-1950 הציג את תולדות הכהונה הישראלית לפי שיטת קויפמן במאמר האקדמי הראשון שפרסם, ולפי בקשת קויפמן תרגם כמה ממאמריו. במשך ארבע שנים התנהלה התכתבות בין פילדלפיה וירושלים‏ טרם נפגשו השניים לראשונה ב-1954. תרומתו החשובה ביותר בתחום זה היא ללא ספק התרגום של שבעת הכרכים הראשונים של‏ ”תולדות האמונה‏“ בכרך אחד (שהוא למעשה קיצור ועיבוד מלכד); ספר זה הביא למפנה בדיון המחקרי בחוגים רבים‏ (ותורגם לאחר מכן גם לצרפתית ולפורטוגזית‏).

פעולתו המחקרית של משה גרינברג נמשכה יותר מיובל שנים ותנובתה היתה רבה מאוד, מאות פריטים‏ - ספרים‏, מאמרים‏, ודברי הגות וביקורת‏ - ולכולם מטרת-על אחת משותפת: החזרת המקרא למקום הראוי לו במרכז חיי העם. וכך הוא הפציר‏ בנו עמיתיו:

אפשר לומר ללא הגזמה‏: אנו‏, מורי האוניברסיטה‏, הננו המופקדים על איכות עתידו של הספר בעמנו‏: אם לא עשינו את לימודו באוניברסיטה הוויה השכלתית-רוחנית מכובדת בונָה וחיונית‏, תלמידינו‏ - העתידים להציג את המקצוע בכל הגופים הקובעים מדיניות ציבורית ושירותי חינוך‏ - תקצר ידם מלשכנע את עצמם‏, ואחרים לא כל-שכן‏, כי נושא זה ראוי למקומו המרכזי בתכניות לימוד‏. ירידת קרן המקרא בבתי-הספר פירושה החלשת המכנה המשותף הרוחני-הערכי היחיד בין כל שכבות עמנו ומחנותיו‏.

שלושה מוקדים היו במחקריו: (1) פנומנולוגיה של הדת והחוק במקרא‏, (2) גישות וכיוונים בפרשנות המקרא‏, ו‏-(3) מקומו של המקרא במחשבה היהודית‏. (1) במוקד הדת המקראית‏, מצטיינים הסקירה והסינטזה של ’’האמונה הישראלית בתקופת המלוכה‏‘‘ (בסדרת‏ היסטוריה של עם ישראל‏), הערך‏ ’’תפילה‏‘‘ (באנציקלופדיה המקראית‏), המונוגרפיה על התפילה הפרוזאית‏, והדיון ’’הרהורים על התאולוגיה של איוב‏‘‘. משה מצא שביסודה, התפילה במקרא‏ מתבטאת בפנייה אל האל במונחים הדומים לפנייה של עבד לאדונו‏. וכך הסביר‏: ’’הצורך לשטוח את הבקשה לפני האל נובע במקורו מן הרעיון כי ידיעת האל מוגבלת‏; השֶבח לו נובע מן הרצון להחניף לו ולפייסו‏. במחשבת המקרא היה תהליך מתמיד של עידון תפיסת עבודת האלוהים‏... התפילה הפכה כלי להבעת ענווה‏, להבעת חוסר עצמאות‏, אשר לפי תפישת המקרא‏, הוא מעמדו האמיתי של האדם לפני האל‏‘‘. המיון והניתוח של כל הדוגמאות של התפילה הלא-מזמורית מלמדים על תפיסותיו של האדם הפשוט את האל‏, אשר פניותיו הספונטניות התכופות תרמו לתחושה של נוכחות אלוהים תמידית ונגישותו אף לאדם מן השורה‏.

מחקריו של משה בחוק המקראי מתאפיינים בחיפוש אחר הנחות היסוד של החוק שהיו ביטוי לערכיה הבסיסיים של התרבות הישראלית בראשיתה‏. כקודמיו‏, הוא קיבל כמושכל ראשון שיניקתו של החוק הישראלי היתה מן המסורת המשפטית של המזרח הקדום‏. אך שלא כקודמיו, שהסתפקו בהשוואות תוך כדי ציון הדומה והשונה ובהערכת זמנו של החוק ושלבי התפתחותו‏, משה ביקש לגלות את העקרונות המשפטיים והדתיים שעמדו מאחורי ההבדלים בין החוק המסופוטמי לבין החוק הישראלי‏. למשל‏, בדיקתו של חוקי הרוצח העלתה‏, בין היתר‏, שהעיקרון‏ ’’של אחריות אישית תופש בכל חוקי המקרא‏. אין החוק הפלילי של המקרא‏ - בניגוד לחוק בשאר חלקי המזרח הקדום‏ - מֵטיל עונש קיבוצי או עונש-תמורה על עבֵרות אזרחיות‏. רצח‏, הריגה בשגגה‏, פיתוי‏ - עונשם מוטל אך ורק על האיש שעבר את העברה‏‘‘.

‏(2) אשר למוקד השני‏, הפרשנות‏, משה פיתח את גישתו הפרשנית בעמל רב במשך עשרות שנים במאמרים רבים שהיו בבחינת‏ Vorarbeiten‏ לפירושיו הגדולים‏, הפירוש לחלק הסיפורי של ספר שמות והפירוש לספר יחזקאל‏. בפירושים אלה באה לידי ביטוי מושלם גישתו, שהוא כינה אותה‏ ’’הפרשנות הכולית‏ (ההוליסטית‏)‘‘. גישה זו מודה בהשיגי המחקר הביקורתי‏, אך היא מפנה את מבטו של הקורא-הלומד אל הספר המקראי כיחידה שלמה‏, יצירה המבטאת מסרים שהם מיוחדים לה בדרך חכמה ואמנותית‏. כדי להתמודד עם טקסט, שמרחקי הזמן והתרבות בינו לביננו הם כה גדולים‏, נדרש הפרשן להשתחרר מדעותיו הקדומות. בנקודה זו משה הוא כמעט היחיד מבין החוקרים המודרנים שמושא פירושו הוא הטקסט המסורתי ולא טקסט משוחזר על פי אחד התרגומים העתיקים או מתוקן בהתאם לכללים ספרותיים האמורים להחזיר כתוב משובש לקדמותו‏. על דרכו בפירוש לספר יחזקאל הוא כתב‏: ”הטקסט המסורתי הוא הגרסה העברית היחידה שקיימת‏; בסופו של דבר הוא מגיע חזרה אליו‏ [אל הנביא‏] ולכן הוא חייב לשרת [אותנו] כמקור העיקרי‏ - לעתים קרובות היחידי‏ - ללימוד המסר שלו‏‘‘.

‏(3) לפרשנות הכולית יש ערך מוסף שהוא בבחינת מקיץ נרדמים‏, והיא מַשיקה גם למוקד השלישי שציינתי‏, המקרא במחשבה היהודית לדורותיה‏. משה היה מודע שהיו מבשרים שקדמו לו בתפישת הטקסט המקראי כשלמות מובנית‏, הלא הם בעלי המדרש והפרשנים היהודיים‏ בימי-הביניים. גם הם יצאו מתוך ההנחה שלטקסט הנוכחי מחבר אחד ולכן‏ פירושיהם, שהוזנחו בחקר המקרא, עשויים לתרום להבנתנו‏. על בסיס זה אין זה מפתיע למצוא בעמוד אחד של הפירוש לספר יחזקאל הפניות אל אפוס עתיק בלשון האכדית‏ ואל דיון תלמודי‏, וגם ציון התייחסותם של רד‏‘‘ק ואליעזר מבלגנצי לשאלה הנדונה‏. והוא הדין לאורך כל הפירוש החשוב הזה‏. בפרקים שתרם למונוגרפיה‏ “פרשנות המקרא היהודית“‏ שבעריכתו‏, הצביע משה על המתחים שליוו את הפרשנים היהודים שביקשו לשמור על התאמת הבנתם את התורה שבעל-פה ובאותו זמן לשחרר את הכתוב ולהבינו לפי קני-מידה פנים-הקשריים‏. משה לימדנו שפרשנים יהודים אלה ידעו להתמודד עם הסביבה הנוצרית העויינת והם לא פיגרו רחוק אחרי רוחות הזמן וההתפתחויות בתחומים כמו תאולוגיה‏, בלשָנות וספרות‏.

אבל בל תַּטעה אותנו למדנות מופלגת זו ושלא נחשוב שתורתו של משה הסתפקה בהגות עיונית-מחקרית. הוא דאג דאגה אמיתית להיבטים הערכיים והחינוכיים של מקצוע המקרא‏. כנער התבונן באביו‏, הרב שלמה גרינברג, שלמד תורה הרבה‏, מקדיש זמן להעמיד תלמידים הרבה ולעסוק בענייני ציבור‏. אחריות מופתית זו שימשה דוגמה למשה. כבר בחוץ-לארץ‏, ולא כל שכן בארץ‏, יצא למשה שם כמורה מחונן‏. כל מי שהשתתף בשיעוריו זוכר את החוויה האינטלקטואלית הסוערת כשהמורה והסטודנטים התמודדו יחד עם הטקסט הנלמד, מתוך כבוד הדדי וללא הטלת מרות, במאמץ משותף לחשוף את האמת. היותו איש חינוך אמיתי התבטאה גם בפעילותו מחוץ לשיעור והסמינר שניתנו במגדל השן. משה היה חבר בוועדת מקצוע המקרא של משרד החינוך והוא ישב ראש בוועדה מטעם האקדמיה הישראלית למדעים שבדקה את צרכי הוראת המקרא באוניברסיטאות‏. בעבור משה‏, המחקר והמדע היו מדרש שהוליך אל המעשה‏. משה ראה כחובה להשתתף בדיונים ציבוריים בנושאים שעלו על סדר היום הלאומי. לפני עלותו ארצה, בימי השסע העמוק בציבור האמריקאי בשאלת המלחמה המתמשכת בווייטנאם, השתתף ביום המחאה הארצי והרצה בנושא, ”עמשא, אבנר ויואב: על הסירוב לפקודות בלתי-חוקיות במשנת חז“ל“ (בתוך: שדמות - במה לתנועה הקיבוצית, ע"ד (אדר תש”ם), עמ׳ 80-87 פורסם גם בתוך "כיבוש וסירוב" (תשסו) 113-119.). משה לא משך את ידו מלפרסם גם בעיתונות היומית ובכתבי-עת פופולרים כשהעריך שדעתו עשויה לתרום להשכלת הכלל. זכור לי במיוחד מאמרו בידיעות אחרונות באוקטובר 1984, וכותרתו ”עצמאות וטפילות תרבותית“. באותם ימים התקיים דיון ציבורי סביב קיצוצים מתוכננים בתקציבי האוניברסיטאות‏, וכמו תמיד‏, הצביעו אנשי האוצר על הלוקסוס של החוגים לאגיפטולוגיה ואשורולוגיה, שמספר הלומדים בהם נראה להם מעט‏. גרינברג עמד בשער והסביר לציבור מהו הרווח שיראה מהשקעה בלימוד אקדמי של תולדות המזרח הקדום ותרבויותיו‏. וכך הוא כתב‏: הלימוד ההקשרי של המקרא והתלמוד‏ (שלא לדבר על ספרותנו המאוחרת שתלותה בסביבה מפורסמת‏) - כלומר לימודם המשולב בידיעת תרבויות שומר ובבל ואשור וחת ומצרים ופרס ויוון ורומי‏ - גדולה חשיבותו להבהיר לנו את המשותף לנו ולשאר בני אנוש‏, כמו גם את המייחד אותנו מהם‏. וצריכים אנו לשתי הבהרות אלה‏. את המיוחד לנו‏ - שאי-אפשר לקבעו ללא ידיעת המשותף לנו ולעמים‏ - נסגל כמרכיב מהותי של זהותנו‏. זכות קיומנו שרבים מפקפקים בה‏, לפחות לנו תהיה ברורה‏, אם נדע מהו הערך המיוחד שאנו תורמים לאוצר התרבות האנושית‏. ראיית המשותף לנו ולעמים תסייע לבנות גשרים בינינו לבינם‏. הכרת השותפות שבעבר תקל על שיקול נכון ביחסינו אל האומות שבהווה‏. בבית הוריו התחנך משה על ברכי היהדות המסורתית-הקונסרווטיבית וספג את אהבתם לארץ ישראל וללשון העברית המתחדשת. מאביו למד להעריך את הדמוקרטיה האמריקאית, שבין עֶרכי היסוד החשובים שלה חופש הפרט לעבוד את אלוהיו בדרכו וכהבנתו בלי התערבות השלטון. לימים הפך ביתם של משה וחווה ל“בית ועד לחכמים“, פתוח לכל אשר נקרא ”שמם אדם“. בבית הוריו דיברו עברית, אבל אין בזה כדי להסביר את משיכתו של משה לשפות. משה פשוט אהב לשון והוא היה בעל חוש דק לכל נימי השפה, אם מדובר באנגלית או בעברית, או באחת מן השפות הרומניות ששלט בהן. לא אחת ישבתי אתו בחדרו- והנה אנו משוחחים על ענייני דיומא ולפתע מצאנו את עצמינו מורידים מילון או קונקורדנציה מן המדף ובודקים אטימולוגיה או שימושה של מילה בהקשרים שונים בתקופות שונות. ולא רק אהב להשתעשע במילים; משה היה אמן הדיוק בשימושן. דוגמה טובה לכך זכורה לי מן הימים שעבדתי על פירושִי לנביא יואל. כעורך הסדרה מקרא לישראל, עם שותפו הנאמן שמואל אחיטוב, משה היה לומד את הספר יחד עם המפרשים. ויהי היום ודנו בתיאור נוראות יום ה‘ ביואל פרק ב, והגענו לכתוב בפסוק ט‘, ”בעיר יָשֹקוּ, בחומה יְרֻצון, בבתים יעלו, בעד החלונים יבאו כַּגנב“. משה ביקש להתעכב על המילים ”ישקו בעיר“. קיימנו דיון בהצעתי ולא היה לי ברור אם הצלחתי לשכנעו בנכונות דבריי, אך בסופו של דבר, הפירוש הושלם וראה אור. מאוחר יותר למדתי מה הוא חשב בזמן דיוננו. משה המשיך בבדיקה של השורש שק“ק ואת מסקנותיו פרסם במאמר שבו ניתח את השורש על כל בנייניו וצורותיו, והראה את הקשר הסמנטי בין שק“ק, נוהם-צורח, ושק“ק, עורג-מתגעגע. לא הייתי מופתע: שעשוע ודיוק היו תמרורי הדרך של משה אל ענייני לשון. אסיים בדברים שכתב משה בהקדמה לקובץ מחקריו‏ Studies in the Bible and Jewish Thought‏ , שבה ניסח את המשימה שקיבל על עצמו כשנכנס לפרדס המקרא‏: חוקר מקרא יהודי קלסי‏ (המבקש‏) להאדיר את המקרא בעיני קהילתו התרבותית ובעיני קהל המאמינים‏, עליו להציג את הערכים הקיומיים הטמונים בסיפורי המקרא‏, בחוק ובפולחן‏. כמו כן‏, עליו להצביע על ההמשכיות והתמורות שחלו בחומרים המקראיים ביצירה היהודית במשך הדורות‏. באותו זמן‏, עליו להיות נאמן למלאכתו של חוקר ביקורתי‏, להשתמש במיתודות היסטוריות‏, בַּלְשניות והשוואתיות‏, תוך ביקורת עצמית ובדיקה מתמדת של ההנחות שביסוד הביקורת‏. לפי הגדרתו הוא, משה גילם את הדרוש מפרשן מקרא קלסי. הוא זכה שנתקיימו בחייו דברי רבי ישמעאל‏: ’’הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד‏; הלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות‏“. צערנו על פטירתו דומה לצערו של הקב“ה (המתואר בבבלי סנהדרין קי“א, ע“א) על הסתלקותם של אבות האומה שלא נמצאו להם ממשיכים, ”חבל על דאבדין ולָא משתכחין“. אכן משה האיש יחסר לנו, אך נתנחם באוצר הגדול שהוריש לדורות של לומדי מקרא; אם יתבוננו בעושר זה יתוועדו אל האיש משה ואל דרכו, יתבוננו וישכילו. אמן, כן יהי רצון.