בְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ: וינייטה לפרשת בחוקותי

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

כאשר שבו בני הגולה שהגלה נבוכדנצאר לירושלים,

יצחק מאיר

"נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה ח',י"ג). עזרא קרא באוזני הקהל שמילא את רחבת המקדש מבראשית עד לעיני כל ישראל את עיקרי תורת ה'. השיבה אל הארץ העזובה הייתה לשיבה אל התורה הנשכחה. במעמד הזה, בו נשקו  וידויים רוויי דמעה ומספד  על חטאי העבר שקרעו את האומה מארצה ופיזרו אותה בממלכות עוינות לתחושת התעלות ומיצוי שמחת הפדות והחירות והתחדשות התקווה, קיבלו על עצמם שבי ציון לכרות ברית עם חוקת התורה ואמרו יחדיו מפי כוהניהם ולוויהם, "וּבְכָל־זֹ֕את אֲנַ֛חְנוּ כֹּרְתִ֥ים אֲמָנָ֖ה וְכֹתְבִ֑ים, וְעַל֙ הֶֽחָת֔וּם שָׂרֵ֥ינוּ לְוִיֵּ֖נוּ כֹּהֲנֵֽינוּ" (שם,י',א') ועל פי אמנה זאת הצהירו "בְּאָלָ֣ה וּבִשְׁבוּעָ֗ה"  כל החתומים ".... וְֽכָל־הַנִּבְדָּ֞ל מֵעַמֵּ֤י הָאֲרָצוֹת֙ אֶל־ תּוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים, נְשֵׁיהֶ֖ם, בְּנֵיהֶ֣ם וּבְנֹתֵיהֶ֑ם, כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין.... לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת֙ יה' אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו" (שם,כ"ט-ל').

 שתי תיבות מאירות ומדגישות את הערך ההכרתי של האמנה החתומה הזאת. הקריאה בספר לא הייתה ליטורגית. היא הייתה קריאה "לְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה", היא הייתה מפגש  מושכל, רציונלי, עם ההודאה בבשורת התורה - חירות בארץ בשכר החוק והמשפט והדין בארץ. "כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין", חתם, לא 'מבין' במשמע בר דעת. חזקה הייתה עליהם על  אוכלוסי האומה כולם שהם ברי דעת, אלא כל מֵבִֽין ש "לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה" הוא תנאי לקיומו הריבוני של העם על אדמתו. זה לא מובן מאליו. סביב סביב הקיפו אומות אדירות כוח וברוכות עוצמה צבאית את האי היהודי הקטן בכנען. הן נשענו על חרבות וכידוני הפלדה הממורקת של חילות מאומנים היטב ועל עושרם הטבעי, ועל קשרי הסחר  המתגמל עם עמים שכנים קרובים ורחוקים, על ממשות החומר, והנה באה "תוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה" והורתה כי " לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת" (זכריה ד',ו) , כי הגולה עליה אבלו ואותה ספדו לא מפני תשישות כוחות החיל והכלכלה עקרה אותם מגבולם, אלא מפני תשישות הרוח ורמיסת המשפט גברה לפתוח לפניהם את שערי התהום. ההכרה הזאת דרשה הבנה עמוקה. היא תבעה  הפנמה לְהַשְׂכִּ֖יל, לרדת לסוף חוקת הקיום היהודית שירדה בלוחות אבנים חרוטת אותיות מסיני.

מילה נוספת הודגשה באמנה. היא דרשה, והיהודים קיבלו עליהם לא רק לקיים את התורה, " וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת֙ ה' אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו", אלא בראש ובראשונה  "לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים". בחירת התיבה "לָלֶ֙כֶת֙", אינה סגנונית, בוודאי אינה מקרית. 'ללכת' אינו 'לקיים'. 'ללכת' הוא יום יום של דרכים, של חיים שיש בהם יציאה מ' וניווט 'אל', יחסי אנוש עם כל מי שנקרה בדרך, קרובים בדם, קרובים ברוח, רחוקים, זרים, אחים, נוכרים, עמלים, צרכנים. 'ללכת' זה חול כמו שזה קודש, זה יום יום כמו שזה חג, זה קידום המאוויים, כיבוש היעדים, התעמתות עם כשלים ועם אתגרים, זה שלום , זה מלחמה. זה לא חוקים ולא משפטים ולא דינים, אם כי גם כמובן, אבל זה בעיקר ההתנהלות בתוך המרחב הגדול ששמו החיים על פני מפת דרכים הנדרשת על פי תורה בנוסף, על יד, באמצעות - כל מילה נכונה- הדרישות המשפטיות המסדירות את ענייני הפרט והכלל בתוך החברה לבל יכה בה ההפקר ואיש את רעהו חיים בלעו.

 התפיסה הזאת כי התורה נמדדת על פי מה שאדם הולך, חקוקה בתורה עצמה. "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם" (ויקרא כ"ו,ג') אומרת התורה. יש שומר ואינו הולך. יש מקיים מצוות כשהן כתובות אבל אם בהילוכו הוא פוגש שדה צחיח מחקיקה, הוא עושה ככל העולה על רוחו ואף על פי שהוא יודע שזה לא "בְּרוּחִ֔י" על פי כוונת התורה, הוא אומר כי מה שאיננו אסור נעשה לו כהיתר 'ומה לי רוח שאין בה ממש, תלך לה הרוח לאן שהיא חפצה ללכת...'. המדרש בתורת כוהנים מרגיש בשניות בין תֵּלֵ֑כוּ לבין תִּשְׁמְר֔וּ ואומר, " תניא, 'אם בחקתי תלכו', יכול אלו המצות? תלמוד לומר 'ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה", לפי הפשט, יהיה נא כל עמלכם, כל ההשתדלויות , החומריות כרוחניות, הכלכלה, הפרנסה, המשא והמתן הבין חברתי והבין אישי ברוח התורה גם אם אין בהם נגיעה מפורשת לדין זה או אחר, לחוק או למשפט. 

עזרא הסופר קורא בספר חוקים הדורש לקיים את החוקים שמחוץ לחוקיו ובלבד שיהיו ברוחו. הכתוב באותיות פורחות תובע ללכת בדרכים סלעיות. התביעה הזאת מונחלת גם למלך שלמה הבונה את המקדש בירושלים. "הַבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה בֹנֶ֗ה" אומר ה' למלך הצעיר, "אִם־תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְשָׁמַרְתָּ֥ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֖י לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם - וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־דְּבָרִי֙ אִתָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־דָּוִ֥ד אָבִֽיךָ" (מלכים א',ו' י"ב). פעמיים לָלֶ֣כֶת בפסוק אחד, בצוואה אחת!  המלך ממונה על שמירת המשפט, על קיום המצוות, על הדין ועל הצדק, אבל עליו לדעת כי התנאי הקיומי להבטחת ריבונות הוא "אִם־תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙", אם ההתנהלות היום יומית, אם עולם המידות הנשלט בסופו של דבר על ידי הפרסונה המוסרית כל איש ואישה יתנהל על פי הרצוי בעיני אלוקים ואדם. לא ההלכה בלבד. היא אמורה, היא כפויה, היא רשומה, היא מוגנת על ידי סוללות של משפטים ושופטים ושוטרים, אלא ההליכה, זו הנובעת מתוך בחירתו החופשית של כל אדם ואדם. עליה נאמרת התיבה "אם". היא התנאי. גם הנביא יחזקאל,הגולה - והוא מבין למה ומשכיל לדעת מדוע - דורש על גדות נהר כבר הרחוקות על פי אותה משנה ערכית ומוסרית להציב את השורש "הלך" בראש דרישות התורה ולהכיר בהליכה בחוקות התורה וברוחה כתנאי לקיומה של אומה על אדמתה, " לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים" (יחזקאל י"א,כ').

כשם שההליכה היא המודד הגדול של הבטחת הקיום. כן זניחת ההליכה היא המודד הגדול של קטיעתו. "כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ" (ויקרא י"ח , ג'). ישראל חוצה את הים השכן בין מחוזות אלילי רע למחוז אלילי הבעל והעשתורת להתייחד לבדו בתחתית הר סיני ולקבל שם תורה שלא הייתה במקום ממנו בא ואיננה במקום אליו הוא הולך. תרי"ג מצוות עשה ומצוות לא תעשה נמסרות לו בהר האלוהים, שאינם מצוות מצרים ואינן מצוות כנען ושמירתן מטביעה בו את ייחודו,  אבל עליו לזכור כי לא רק בדינים ובמשפטים עליו להיבדל ממצרים ומכנען גם יחד, אלא עליו להיבדל מנימוסיהם. "וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ- וּבְנִימוּסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן " אומר תרגום יהונתן,  היבדלו ממנהגיהם, מן האקלים שהם יוצרים להחיות בו, לא מן החוק אלא  מאורח החיים,  מתרבות הפנאי שלהם, מסדר העדיפויות התרבותי שלהם, מסולמות תקוותיהם ומאשדות כמיהותיהם, מן הדרך בה הם הולכים בחיים.  בסיכום פרשת העריות בהם היו עמי כנען קלי הדעת בזימה שטופים, אומר הכתוב, "וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם" (ויקרא כ'', כ"ג) ותרגום יהונתן שב ומתרגם " וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוּסֵי עַמְמַיָא", לא בחוקיהם, בטעמי ערכיהם.

גם באומות מתוקנות המעמידות חומות של חוק ומשפט כדי להבטיח את כבוד האדם וכבוד האישה וכבוד הילד וחופש הבחירה בתנאי שחופש זה אינו נוגס ברשות הזולת, יש "נימוסים", היום היינו אומרים אולי "נורמות", שהן מותרות אבל מתירות רצועות, חוקיות אבל הולכות אל הזילות, גדורות אבל סובלות פרצות. התורה בוחרת לומר "וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ" ככלל בדרכי החיים, אחרי שהיא מזהירה מפני העריות  האסורות משפטית כפרט, כי החיים בהם אדם הולך לטוב ולמוטב על פי בחירתו, הם רחבים יותר מכל מסכות המשפטים והדינים, והלומד לשמור את האסור עדיין אינו לומד להיזהר מן המותר, ובמותר הוא נמדד שבעתיים יותר מאשר באיסור. ירמיהו הנביא יודע. הוא מזהיר כי החורבן הוא בלתי נמנע, מפני ש "... לֹ֣א יָרְא֗וּ וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בְתֽוֹרָתִי֙ וּבְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם וְלִפְנֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶֽם" (ירמיהו מ"ד,י'). וחז"ל ידעו כפי שמעיד התלמוד במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב', "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". דין דנו, אבל לפנים משורת הדין לא דנו, שפטו על פי הלכה ולא הבינו כי המודד הוא ההליכה, האדם, כבוד האדם, העזרה לזולת, לדל, לאביון, לאלמנה, לעגונה, ליתום, שוויון ההזדמנויות, פתיחת אופקי המרחב לכל אדם ואדם בשיעור כוחו אף על פי ששום הלכה פסוקה לא יכולה לחייב את היחס של אדם לאדם כששניהם הולכים בדרך.

הבידול בחינת "בְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ" אינו בידול הרמטי, בידול בלא בחינת טיבם של הערכים הנפוצים שיש להיבדל מהם. יש בחוקותיהם מידות נעלות. אומות העולם העמידו במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, חכמים הרבה שראוי להטמיע מחוכמתם לתוך חוכמת ישראל וכבר הזהיר הרב קוק  מפני "צרות העין הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול ישראל רק כיעור וטומאה. הוא אחד מהמחשכים הנוראים ביותר שגורם הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני שכל נפש עדינה מצפה לאורו" (שמונה קבצים להרב קוק, קובץ א'') וכן אמרו חכמינו (איכה רבה , פרשה ב'),"אם יאמר לך אדם 'יש חכמה בגוים - תאמין, ' יש תורה בגוים' אל תאמין". חוכמה, הן,תורה לא,  ואכן נהגו קדמונינו להביא מחוכמתם של גדולי אומות העולם כשעלו בקנה אחד אם מה שההליכה בחוקות התורה תובעת, כי אחר הכל ההולך בדרך, לא רק במקומו הוא הולך, לא רק בארצו ובמולדתו, בעיקר לא היום, בעולם כולו הוא הולך ובעולם כולו הוא אוסף מן המבורך ונדרש להיזהר מן הפסול, ובאשר שם הוא - עדיין הוא מצווה לְהַשְׂכִּ֖יל ללכת ברוחה של תורה וליטול עימו לכל אקלים מאקלימו של סיני. 

15.05.2015 כ"ן באייר התשע"ה