וְנוֹשַׁנְתֶּם, שלש קריאות ושתי אזהרות: וינייטה לפרשת ואתחנן

יצחק מאיר, הוגה דעות הקשוב למילים ולרוחן

וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ

נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בכתובים פסוקים מטרידים יותר מפסוקי "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה" (דברים ד', כ"ה-כ"ח). בקריאה ראשונה - נבצר מבינה. ערב הכניסה לארץ המובטחת מימי אברהם  בברית בין הבתרים בה נאמר "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם" (בראשית י"ג,ט"ו) נשמע משה כאומר כי התערות בארץ, היא ראשיתה הבלתי נמנע של גלות מן הארץ, ו"עַד-עוֹלָם” אינו שמור לבאי הארץ אלא למתי המעט שישרדו את הגולה וישובו אליה אחרי עידן של תשובה גדולה. האם העלה אברהם ש"הֶאֱמִן, בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה" (בראשית ט"ו, ו') על הדעת כי "עַד-עוֹלָם” הוא הלכתא דמשיחא?

 "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים- וְהִשְׁחַתֶּם!" כתוב, לא "אִם תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים- וְאִם הִשְׁחַתֶּם", לכאורה דטרמיניזם לכל דבר, והאל שציווה לבניו להכות שורש בארץ מודיעם כי ישרש אותם מן הארץ, כי ההשחתה בעקבות "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" היא בלתי נמנעת, כי "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה", גם היא בלתי נמנעת?! לא רק שהחזות קשה מנשוא, גם קשה להעלות על הדעת שחזות כזאת היא הבשורה שבוחר משה לבשר לעם שהלך ארבעים שנה במדבר ונכון עתה לנחול במלחמה התובעת הקרבה עד מות בשלושים ואחד מלכים חמושים היטב את כנען אליה כמה למן ימי העבדות במצרים. הניתנה מעולם פקודת יום מייאשת יותר? 

היה כמובן נוח פי כמה אילו שמר הכתוב בדברים את מתכונת צוואת משה שבויקרא "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ, וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, ג'-י"ג), על כן הוו זהירים בשמירת המצוות אבל  "...אִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם-וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (שם,ט"ו-ל"ג) על כן הישמרו מהפר אותן. צוואת בחירה בין 'אם לאם', לפני הכניסה לארץ, הייתה מטילה על ישראל את מלוא האחריות לביטחונם ולגורלם בארץ לאורך ימים. אבל אין ב בצוואת דברים "אִם" לפני "וְהִשְׁחַתֶּם" ולא לפני "וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹהֶיךָ", והיא מנוסחת כידיעה כי ההשחתה והרע בעיני ה' באים כחוק טבע בעקבות "וְנוֹשַׁנְתֶּם", ועל כן, אין מנוס, אדם הקורא בקריאה ראשונה כי "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" משמעו 'יארכו ימי ישבתכם בארץ' - לכוד במצוקה ממרידה ונאלץ לתהות - תהייה אווילית השואלת אם קיצור ישיבה בארץ הוא ערובה לאריכות ימי הישיבה בה, לסילוק הגלות כאיום. הן לא יתכן.

אכן, ברכה היא שאחרי קריאה ראשונה יש שנייה ושלישית. בקריאה שנייה אדם שואל עצמו אם אכן "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" משמעו 'יארכו ימי ישיבתכם בארץ'. האמנם? האם אדם יכול להיהפך לנוֹשָׁן? 'נושן' הוא שם עצם או שם תואר, לא פועל. אפילו אורכים ימיו, אדם אינו הופך ל'נושן׳. לא מפני ש'נושן' כתואר לאדם הוא זילות וגנאי כאילו הוא משול כחפץ, אלא מפני שזה בלתי אפשרי לא עניינית ולא דקדוקית. אכן רוב פרשני המקרא מתפתלים למקרא התיבה "וְנוֹשַׁנְתֶּם" וכיוון שאינם יודעים פשוטה הם מוציאים אותה מפשוטה. התלמוד רואה בה גימטרייה הרומזת על שמונה מאות וחמישים שנה שעברו למן הכניסה לארץ ועד לגלות (חסר שתיים). רבינו חזקיה בן מנוח הנודע כ'חזקוני' סבור כי "וְנוֹשַׁנְתֶּם" שורשו ייאוש, נחמה לייבוביץ עליה השלום מצטטת את ר' מאיר קאלוו, פרשן מן המאה ה-16 בטורקיה, האומר כי אחר שנים מרובות, סיפורי יציאת מצרים המחזקים את האמונה בה' ובהנהגתו את העולם – ...יהיה כל הענין הזה בעיניכם כשיחת זקנות".  קשה להרחיק לכת יותר מזה מן הפשט... הרמב"ן, כמעט בודד בדביקותו בפשט השגוי המקובל, אומר "בעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח – אולי תשכחו את ה' " כאילו יש בעולם אנשים ישנים בגין אורך שנות ישיבתם בארץ, וחדשים בגין מיעוט שנות ישיבתם בארץ. אי אפשר. תיבה פשוטה "וְנוֹשַׁנְתֶּם" אבל עניינה קשה, על כן היא מיתרגמת לכל מה שאיננה...

עיון במקרא חושף נתיב לשוני שונה בתכלית. גמול לציות לחוקות ה' בפרשת בחוקותי הוא "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ "(שם,י'). יש בפסוק הזה שני מיני ישן. יָשָׁן שהוא  נוֹשָׁן ומשתמר, כגון יין ישן נושן והוא ברכה, וישן שהוא מתכלה ומפנים אותו להכין מקום לחדש. התלמוד (בבא בתרא צ"א, א') אומר, " כל המיושן מחברו הוי יפה מחברו. ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מנין? תלמוד לומר, ישן נושן מכל מקום". יתכן כי מכל הפרשנים, אונקלוס קרוב להבין הבן היטב משמע "וְנוֹשַׁנְתֶּם". על "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" הוא מתרגם, ותרגום כמובן הוא פירוש, " וְתֵיכְלוּן עַתִּיקָא דְעַתִּיק". עתיק הוא 'ישן נושן'. הוא משובח מ'ישן'. משל למכונית, היא ישנה - מוכרים אותה לגרוטאות. היא שורדת את הגורס, נעשית עתיקה, 'ישנה נושנה', היא שווה רב יתר מחדשה. אספנים חומדים אותה. זאת הברכה אליבא דאונקלוס, לאו דווקא אכילה מן ה'ישן נושן', אלא על הברכה השורה בשימור, בעתיקות, ב'ישן נושן'. 

נשוב מכאן לניסיון להבין  הכתוב המטריד בקריאה שניה "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", כאומר לבאי הארץ הראשונים, 'אתם והבנים ובני הבנים שתולידו אתם תעטרו עצמכם ב "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" לא שתאריכו ימים, אלא שתתבעו לכם זכויות יתר מפני שאתם, ותיקי ישוב הארץ וכיבושה, תחשבו ותנהגו כמי שזכויות היתר מגיעות לו כדין. 'וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ' הווה אומר -תהפכו למעמד שליט בארץ. בישראל שזה מקרוב באו, והבטחת ה' לזרעו אחריו שמורה להם כמו לכם - תתעמרו, תנהגו בהם כאילו זכויות עודפות שלכם מעוגנות בוותיקותכם, והם כאילו נחיתותם מובטחת לאורך ימים, כי גם אחרי שנים מרובות שנים שלכם תישארנה מרובות משלהם ו'נושן' משובח מ'ישן'! אתם תולידו בנים ובני בנים והם יהיו יורשי הוותק שלכם, ומעמדם כשליטי הארץ יהיה כמעמד אליטה החוסה בצל השכינה תמיד. יש מידה של עבודת אלילים באמונה כי המעמד הוא ביטוי לרצון האל. יש אמונות דתיות שמיסדו את האמונה הזאת כדוגמה, כאמת או כערך שירדו מן השמים. 

על פי ניסיון לפרש כך "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", הגלות היא תוצאה בלתי נמנעת של כשל חברתי, בו  ראשונים, מפירים מכוח זכות ראשונים שלהם את עיקרי הסולידריות החברתית. זאת השחתה. השחתה היא לעולם גרועה מחטא. חטא יש לו עדים. שופטים אותו על פי ראיות. יש לו קטגורים ויש לו סנגורים. דנים אותו על פי איסורים מנוסחים. השחתה היא ענן. היא ערפל, נבולה, המותר ברור, האסור עכור, אין בטקסט החיים של השחתה דגשים מוסריים וכיוון שה 'הן' אינו שונה מן ה'לאו'  ודבר אינו מפורש ומודגש כדבעי, הופך ניהול ארץ על פי זכות ראשונים לניהול משחית,  ולאליטות  השולטות  אין אחריות לקרן הטובה של הנחותים שבאו אחריהם. זה גורלם. ה "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" מכשיר פערים כאילו הם מסיני,, וחישוקי החברה מתרופפים, ניתקים, והגלות היא תמוטת הכלל לתוך הפערים בהם מתרסקים שועי ארץ ועניייה כאחד, היא הצלת חיי הבודד בפזורה רודפת, במחיר אובדן הכלל בארץ ההבטחה. זאת קריאה שנייה של "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ". 

ויש אפשרות לקריאה שלישית. בין נגעי הגוף, מונה הכתוב גם את הצרעת, ובין הצרעות היא מונה "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ג, י",א). הכוונה היא לצרעת כרונית. היא יכולה להיות בת יומה, אולם אין לה מרפא. היא נוֹשֶׁנֶת מראשיתה. המשורר יהודה הלוי בפיוט "יצור עלי יצור" המבכה את הגלות וכוסף לגאולה כותב:" ומה כחי כי איחל / ועד מתי ועד אנה / אקוה יום אחר יום / ושנה אחרי שנה/ –ומכתי נאמנה / צרעת נושנה / והוה לקראת הוה (אסון אחרי אסון) / עלי היו כלנה". פצע הגלות הוא כרוני. הוא היה כרוני ביום בו החלה הגלות בצאתה, על אחת  כמה וכמה כל עת שנמשכה.

 על פי קריאה זאת "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" שונה בתכלית. כאשר באתם בה בארץ כנען, הבאתם עמכם אמונה חדשה באלוהים בורא שמים וארץ שגאל אתכם ממצרים ונתן לכם את תורתו והייתם בדלים מן מהאמונות הרווחות במרחב. כבשתם את הארץ. אבל את אמונותיה ששרצו בין עממיה המוכים שנתחברו על ידן לעממים שהקיפו אותם, לא כבשתם. הצרעת הנושנה הזאת, המאמינה בפסלי עץ ואבן, ברוחות ובשדים,  הכרונית, נברה לתוך בשרכם בארץ "... וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ" (שם, א'). זה הקשר בין "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" לבין "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל". הכובש את הארץ פיזית- סוף הארץ הכבושה לכבוש אותו אידיאית. החידוש עמו באתם לכנען לא כבש אתכם, נשאתם אותו על דש בגדיכם לא בחדרי חבבכם,  ואם לא כבש אתכם - לא יכולתם להנחילו לבניכם ולבי בניכם, ונשארתם בעלי צרעת מטפורית נושנה נושנים, לא נעשיתם מוכיה, כי אם במצרים  הייתם עובדי אלילים כאמור בהגדה הפותחת בגנות, "מתחילה  עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - הנה נוֹשַׁנְתֶּם  והוספתם להיות  עובדי אלילים בארץ, הצרעת המטפורית הזאת הוכחה ככרונית, ואין מנוס לבד מפיזור בגויים, ושם בשחת שאין בו אלוהים והרדיפה משתוללת ואין עוצר, תבקשו את ה' שזנחתם כשחייתם בצילו, כי כאשר הוא חסר ה', מבקשים אותו, וכשמבקשים אותו מוצאים אותו, ויודעים שמצאו אותו כאשר התוחלת נעשית שיבת ציון. אין מנוס.  

הקריאה הזאת אינה אופטימית בעיני מי שבוחן את האופטימיות על פי קרבתה למחר המידי. אך אומה שידעה לקדש את העיקר "אף על פי שיתמהמה - בכל יום אחכה לו שיבא", היא האופטימית באומות.

ערב שבת ואתחנן התשע"ו