 |
מאת: אדריכל סרג'ו רטסקו וקבוצת אמנויות אקליפטופ.
צומת סגולה, פתח תקוה |
התורה איננה נוקבת בתאריכים שבהם יצאו המרגלים לשליחותם או שבו ממנה. די לה בקביעה כי הם תרו את הארץ במשך "ארבעים יום" (במדבר יג, כה), וכי הדבר אירע בימים שהם "ימי ביכורי ענבים" (פסוק כ), כלומר ימי הקיץ. שני פרטים אלה נדרשים לשם הסיפור עצמו, שכן בעקבות סירובו של העם לעלות לארץ כנען בשל דברי הדיבה שהוציאו המרגלים על הארץ, נגזר על עם ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה, "יום לשנה יום לשנה" (יד, לד), ואילו הזכרת הענבים באה להסביר כיצד יכלו המרגלים להביא עמם אל המחנה "אשכול ענבים אחד", אשר בשל כובדו נשאו אותו שני אנשים במוט (יב, כג), ומדוע נקרא המקום שממנו נלקחו הענבים בשם "נחל אשכול" (פסוק כד).
והנה חז"ל, המבקשים פעמים רבות לנקוב בתאריך מדויק לאירועים מקראיים (כגון קביעת יום הולדת משה ליום ז' באדר וקביעת מעבר יום סוף לכ"א בניסן), קובעים אף את התאריכים המדויקים שבהם יצאו המרגלים לשליחתם ואף שבו ממנה. כך מצאנו בחיבור בן המאה השלישית, "סדר עולם" שמו, המבקש להציע תאריכים לאירועים שונים שמן בריאת העולם ועד סמוך למרד בר כוכבא. בחיבור זה נקבע, כי המרגלים יצאו לדרכם ביום כ"ט בסיון ושוב ממנה בליל ט' באב.
 |
| צילום: יואב מזור |
נראה ברור כי תאריך היציאה לשליחות הריגול נקבע מתוך חישוב אחורנית, מתוך רצון לקשר בין יום שיבת המרגלים לבין תשעה באב, יום שנודעת לו במסורת היהודית משמעות מיוחדת. במשנה נמנות חמש פורענויות שחלו ביום ט' באב, חלקם בתקופת המקרא וחלקם לאחריה: "חמישה דברים אירעו את אבותינו... בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ [ביום שוב המרגלים משליחותם], וחרב הבית הראשון ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית ד, ו). בצד הגזירה על ארבעים שנות הנדודים ועל מותם של כל יוצאי מצרים במדבר, מזכירה המשנה את חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים (השוו מלכים-ב כה, ח וירמיה נב, יב), את חורבן הבית השני בידי טיטוס וצבא רומי, את נפילת העיר ביתר בידי הרומאים בעת מרד בר כוכבא וכן מעשה לא ברור של הריסה שנעשה בירושלים לאחר חורבנה, כשהעיר נהרסה עד היסוד, לצורך בניין עיר אחרת, ונעשתה כשדה חרוש (והלשון היא על פי דברי ירמיה: "ציון שדה תחרש" [כו, יח]). יום שיבת המרגלים משול לימים קשים אחרים של חורבן והרס.
זאת ועוד: כששמעו בני ישראל את דברי המרגלים, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א), ועל פסוק זה אומר התלמוד הבבלי: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט ע"א). הסירוב הראשון להיכנס לארץ, אומר התלמוד, קבע לדורות את יום תשעה באב כיום של קינה ובכי. מי שחטא ולא ביקש להיכנס לארץ ביום זה, איבדו בניו בחטאם שלהם את המקדש ואת הארץ ביום זה עצמו.
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, שלח-לך, (תשס"א 2001)
שֹׁמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן:
השבמחק"מְצָאוּנִי עֲוֹנַי! לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנַי!"
וְאָהֳלִיבָה תִּזְעַק:
"נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי!" וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: "עֲזָבַנִי יְיָ!"
"לֹא לָךְ, אָהֳלִיבָה, חֲשׁׂב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי. הֲתַמְשִׁילִי שִׁבְרֵךְ (נ"א: חָלְיֵיךְ) לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי?!
אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי, וְקָם עָלַי כַּחֲשִׁי וְעָנָה בִי מֶרְיִי,
וּלְמִקְצָת הַיָּמִים שִׁלַּמְתִּי נִשְׁיִי, וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר אָכַל אֶת פִּרְיִי,
חֶמְדָּתִי פָּשַׁט וְהִצִּיל אֶת עֶדְיִי, וְלַחֲלַח וְחָבוֹר נָשָׂא אֶת שִׁבְיִי.
דֹּמִי, אָהֳלִיבָה, וְאַל תִּבְכִּי כְּבִכְיִי.! שְׁנָתַיִךְ אָרְכוּ, וְלֹא אָרְכוּ שָׁנַי!" ואהליבה:
מְשִׁיבָה אָהֳלִיבָה:
"אֲנִי כֵן נֶעֱקַשְׁתִּי, וּבְאַלּוּף נְעוּרַי כְּאָהֳלָה בָּגַדְתִּי.
דֹּמִי, אָהֳלָה, כִּי יְגוֹנִי זָכַרְתִּי! נָדַדְתְּ אַתְּ אַחַת, וְרַבּוֹת נָדַדְתִּי.
הִנֵּה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים פַּעֲמַיִם נִלְכַּדְתִּי, וּשְׁבִיָּה עֲנִיָּה לְבָבֶל יָרַדְתִּי,
וְנִשְׂרַף הַהֵיכָל אֲשֶׁר בּוֹ נִכְבַּדְתִּי, וּלְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּבָבֶל נִפְקַדְתִּי,
וְשַׁבְתִּי לְצִיּוֹן עוֹד וְהֵיכָל יָסַדְתִּי, גַּם זֹאת הַפַּעַם מְעַט לֹא עָמַדְתִּי,
עַד לְקָחַנִי אֱדוֹם וְכִמְעַט אָבַדְתִּי, וְעַל כָּל הָאֲרָצוֹת נָפְצוּ הֲמוֹנַי! ואהליבה:
הַחוֹמֵל עַל דַּל,
חֲמֹל עַל דַּלּוּתָם, וּרְאֵה שׁוֹמְמוּתָם וְאֹרֶךְ גָּלוּתָם!
אַל תִּקְצֹף עַד מְאֹד, וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם,
וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עֲוֹנָם וְסִכְלוּתָם!
רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם, וְנַחֵם אֲבֵלוּתָם,
כִּי אַתָּה שִׂבְרָם וְאַתָּה אֱיָלוּתָם!
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַי, כְּנָאֳמֶךָ: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם יְיָ:"!
מ- מִלִּים כַּחֲלוּקֵי נַחַל נִלּוֹשִׁים בְּמוֹחִי וְנִשְׁטָפִים כְּדָם לִבִּי עַד בּוֹאָם אֱלֵי חוֹף,
ש- שָׁם אַדְוַת קֶצֶף לְבָנָה חוֹפֶנֶת וְלוֹטֶפֶת וּמְבָרֶכֶת עַל הַמֻּגְמָר.
ה- האֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל זָ'אנֶרִים וְסוּגוֹת מִכָּאן וְעַד בְּרֵאשִׁית בָּרָא וְהַפּוּךְ.
שלֹא בָּאתִי לְסַפֵּר אֶלָּא אֶת הֲגִיגַי מִתּוֹךְ מָה שֶׁחֶלְדֵי הִנִּיחַ אֶל מוּלִי.
ח- חן סוּגָתִי אֵינָהּ מִתְיַמֶּרֶת לְייַצֵּג תֵּזָה אוֹ זֶרֶם כָּלְשֶׁהוּ שֶׁמָאן דְּהוּ הֶחְלִיט.
ז- זֶהוּ הַכֹּל שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ. וּכְמִי שֶׁיַּד כֹּל בּוֹ, לְעוֹלָם קוֹדֶמֶת לְיָדוֹ שֶׁבַּכֹּל.
ן- נָקֵל לְהַסִּיק כִּי יְהוּדִי הִנְנִי וְלֹא פֶּרֶא אָדָם.
אנא ה' שְׁפַר נא לְעָם מוּעָם. [שְׁפַרְעָם]
הוסיפי גם את יום הכיפורים, בעשור לחודש השביעי, חז"ל קבעו שזהו היום שאחרי חטא העגל, שצירפוהו בהתחשבנות קצת אקרובטית עם שבעה עשר בתמוז, נתבשר משה על סליחה. ששידכו אותה עם העשור לחודש השביעי שייעשה יום כיפור וסליחה לדורות, ולשם כך הרכיבו שני מחזורי ימי תפילה בני ארבעים יום שעשה משה על ההר.
השבמחק