פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות
כָּל פַּעַם שֶנוֹלַד תִּינוֹק
בּוֹכֶה הַמָּוֶת
הוּא פּוֹחֵד שֶהַתִּינוֹק הַזֶּה
יָמִית אוֹתוֹ.
הַתִּינוֹק בּוֹכֶה
הוּא רָעֵב.
הַתִּינוֹק יוֹנֵק.
הַמָּוֶת טוֹבֵעַ בֶּחָלָב.
לַמָּוֶת אֵין אֲוִיר.
הַמָּוֶת מֵת.
המוות חושש להגמוניה שלו. המוות מאויים. מוטיב החיים המגיחים להם עם כל תינוק יונק מפחיד את נצחיות הסוף. האם זיהיתי אופטימיות ביצירה הזו של המשוררת המחוננת ? האם אכן עוצמת מחזוריות החיים המתחדשים גוברת על חשכת סיומם? האם פסימיות ? האם יודע המוות שבסופו של דבר גם התינוק הזה סופו מיתה ואין מי שיאיים עליו בעצם .. הערב הזה אני מבקש לבחור בנימה האופטימית. תודה עדנה יקרה על עוד יצירה מעוררת דיון הפנימי אצלי.
השבמחקתודה זהר.
מחקאנחנו חיים את הבינתיים. בין רגע הלידה- היווצרות החיים- לרגע המוות.
תודה זהר. כן, אני עדיין אופטימית.
התנוק הוא הערובה להמשך החיים מדור לדור והמות אומנם מת כפי שעדנה אומרת יפה, או ברשותך אומר התנוק מונע את לידת המות .
השבמחקבדניאל פרק יב אומר דניאל ״ ואני שמעתי ולא אבין ואומרה אדוני מה אחרית אלה ...
ויאמר ... ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״ אלוהים ממית את המות