יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

דליה ואני. עדנה אפק על בת דודתה דליה רביקוביץ

פרופ׳ עדנה אפק
כתבה בלאשה "ציירת של בובה ממוכנת", גליון מס.1580  [25.7.1977]
מתפרסם כאן באדיבות ׳לאשה׳
דליה רביקוביץ לזכרה
כשהתיישבתי לכתוב על דליה, שהייתה בת-דודתי, לא הייתה זו רשימה אקדמית, אף לא כתבה עיתונאית, אלא משהו אחר. אישי משהו בבחינת שיחה עם דליה, כפי שחוויתי אותה. [1]


כתבה בלאשה "ציירת של בובה ממוכנת", גליון מס.1580  [25.7.1977]
מתפרסם כאן באדיבות ׳לאשה׳
"את יודעת היא אמרה, תפרו לך בגד מאש,
...
תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ,
בוער כמו גחלים" 
("הבגד", הספר השלישי [2]).

את יודעת הם אמרו:
"שירה יפיפייה אבל כל כך עצובה, כל כך הרבה יגון בה".
"דליה השכילה להפוך את הכאב האישי שלה למשהו אוניברסאלי".
את יודעת אמרה אחרת: שירתה של דליה "עוסקת בפואטיקה של הבדידות הקיומית. זאת שבן-אנוש חווה". "היא כתבה על כאב אבל לא סחרה בו".
דליה הייתה "אמנית הכאב הקיומי".

את יודעת, אני אומרת:
חוויתי אותך כל כך אחרת. כל כך זוהרת ולא ראיתי ולא הבנתי שאת בעצם בוערת. 
אולי משום שמעולם לא הצגת בפני צדדים כואבים ואולי משום שאני לא ראיתי.
תמוניות אני נושאת ממך.
שמינייה של תמוניות.

"בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
... בחורף היא לא זזה בלי תנור" 
("פורטרט", הספר השלישי [3]).

תמונית ראשונה
אני ילדה ואת נערה צעירה, שמבקרת בביתנו על הר הכרמל. חורף. הבית אינו מחומם. אנחנו, בני-הבית, איננו סובלים מהקור. ואת – מנומשת, תלתלייך הערמוניים סרבנים, מכורבלת בסוודר חום גדול קשור במותניים.
את ידייך את מחממת מעל תנור-נפט פרידמן, שהדלקנו לכבודך. אני מסתכלת בך בהערצה. האם איראה כמוך כשאגדל?

את יודעת, הוא אמר: שירתך טבועה בחותם המקוריות.
ועוד הוא אמר: שירתך שירת אמת ובה "אקזוטיות סרבנית" (לפי דברים, שכתב ברוך קורצוייל).

"אשה קטנה עשתה לה לערש
את כדור הארץ
הכדור הגדול" 
(ללא שם, אהבת תפוח הזהב [4]).

תמונית שנייה
1959. אהבת תפוח הזהב, [5] ספר שירייך הראשון, פורסם. אני זוכרת את ההתפעלות ואת ההתפעמות שעורר.
וזכור לי, אם זיכרוני אינו מטעני, הלכנו לחגוג. לעתים נדירות היינו הולכים לבית-קפה באותם הימים.
והלכנו. זה היה בית-קפה ליד מדרגות. את שמו איני זוכרת. והיינו שם את ואחי, שהיה  בן גילך, ואמי ואמך, שהייתה אחותה, ואני.
ושם שמעתי בראשונה את שמו של קורצוייל שלימים קראתי בשקיקה בספריו, ושם השמעת לנו בקולך החולמני ובמבטך הכמו-מרחיק למקום אחר, את שירת תפוח הזהב שלך.
ומצלול תפוח הזהב שלך בא באוזניי.
עד היום אני מתרגשת מהלשון המקראית שבשירייך ובעיקר באלה הראשונים.
ועד היום אני נפעמת מהדימוי הבלתי-שגרתי של אדם, שהוא תפוח-זהב שנאכל ואוהב את אוכלו.
"תפוח זהב
אהב את אוכלהו 
אבה את מכהו
בכל אבריו". [6]

אהבתי ולא הבנתי, אז.
וכששבנו הבייתה לאחר שחגגנו לך, קראתי בספר שירייך ושמעתי את מנגינת האבן הראשה:
"האבן הראשה, האבן הראשה
אשרי נוטל אותה וירשה" 

("מתנות מלכים", אהבת תפוח הזהב [7]).
הוצאת מחברות לספרות

את יודעת, צפיתי בשני הדגים, שירדו למצולות לאהוב עד כלות, ו"ילא הפה מספר מה גדלה אהבתם" ("אהבה", אהבת תפוח הזהב [8]).
ואחר-כך ירדתי יחד עם המלך ואהובתו אל ירכתי הספינה, לבחור לה (או לך?) מתנה.
וכשבא יום שבת התאוויתי לחוש כמוך "חמדה שאין כמוה", והבטתי סביב, וראיתי את "בדי האילנות מתעצמים לגבוה" ("חמדה", אהבת תפוח הזהב [9]).
את יודעת שהכנסת לחיי תחושה של התעלות. תחושה של קדושה.
וכל היקום זהר וכל היקום קודש "והאור הלך מסביב שוטף בנהר לנבוע" (שם, שם).
איך ידעת, דליה, לתאר כל זאת במלים ובקצב ובחריזה?
ראוי לו, דליה, לשיר הזה, שיקראוהו בבתי-הכנסת בשבתות.

אתנחתא: בין תמוניות

"את יודעת, אמרה לי אמי, דליה ומיכל (אמה של דליה ואחות אמי) לומדות יחד באוניברסיטה בחוג לספרות. ואת יודעת אצל מי הן לומדות? אצל לאה גולדברג".

וכך כתבת למורתך הנערצת לאה גולדברג:

"בִּבְרֵכָה קְטַנָּה, בְּתוֹךְ קְהַל קַרְפּוֹדִים
יֶשְׁנָהּ שׁוֹשַׁנָּה צְהֻבָּה נִסְתֶּרֶת.

רַק בְּשֶׁל אֹמֶץ לִבָּהּ הַמֻּפְלָא

אֵינָהּ מְחַפֶּשֶׂת בְּרֵכָה אַחֶרֶת" 
("הקרפודים").

"קודם הייתה רחל", כתב מנחם בן, "אחר-כך הייתה לאה גולדברג, ואז באה דליה רביקוביץ', המלכה הרשמית של השירה הישראלית בדור האחרון".

"היא רוצה וניל, 
הקיבוץ המאוחד
הרבה וניל,
תן לה וניל ..." 
("פורטרט", הספר השלישי [10]).

תמונית שלישית 
שנים אחר-כך, כשלך היה חורף קשה, הזמנת אותי לסוף שבוע לדירתך השכורה ברחוב דיזנגוף.
ולמרות שהיית עסוקה מאוד, זה היה זמן קצר לפני נישואייך ליצחק, מצאת את הזמן להכין עבורי עוגת גבינה קרה בניחוח וניל.
לא ידעתי שהווניל סימל עבורך כמיהות לא-מושגות: "היא רוצה וניל \ הרבה וניל \ תן לה וניל" ("פורטרט|).
עד היום אני מכינה עוגת גבינה קרה לפי המרשם, שנתת לי אז. 
והכנתי אותה לאחד מאהוביי שאיננו, ובכל פעם שהכנתי אותה היה ריח הווניל מתערבל בתערובת, והייתי וחושבת עליך ועל שעזרת לי לבחור שמלה לארוחת הצהריים עם חברי הראשון.
אמרו שהיית מרוכזת בעצמך.
אבל אני זוכרת עד כמה היית מרוכזת בי.
ואילו אני מרוכזת הייתי בעצמי, צעירה הייתי ולא ידעתי ולא הבחנתי בכאבייך ובבדידותך.
שתי בדידויות לאדם.
האחת זאת שנכפית עליו בלית ברירה והשנייה זאת שהוא בוחר בה.
את זאת, השנייה, אהבת: "אתה רוצה שכולם ילכו" מפני 
ש"אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים,
---
ובאותה בדידות רצויה 

מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" 
("אתה בוודאי זוכר", הספר השלישי [11]).

תמונית רביעית
האם את יודעת עד כמה הערכתי את דאגתך?
שנים עברו. תשע מהן עשיתי בחו"ל. במהלכן קפצתי לתקופה ממושכת לארץ. היו דיבורים על גירושין.
את חרדת לי. חיבבת את בעלי דאז, ובנוסף חששת שלא אסתדר לבדי.
וכששבתי סופית מקץ אותן תשע שנים שמנות ורזות, וגט הכריתות בידי, סיפרתי לך על כך שעקרונית ארצה לשוב ולהתחתן, משום ש"אינני יודעת לפתוח סתימות, לתקן תריסים וללכת למוסך".
"אל תבלבלי בעל עם אינסטלאטור", אמרת. 

תמונית חמישית
אולי את זוכרת, התבקשתי לערוך ספרון של שירייך עבור הסוכנות, עבור לומדי ספרות עברית בחו"ל. [12]
פניתי אלייך, ועזרת לי לבחור בין שפע השירים שכתבת. 
למדתי לאהוב באמצעותך אפילו עוד יותר את יערות הכרמל, שם גדלתי.

ושמעתי את נעים זמירות, שהצטרף אליך: 
הקיבוץ המאוחד
"דוד המלך הצטרף אליי
אחרי שקם לשוב מן המתים.
כל הימים היה יושב אתי
כטוב עליו לבו נגן זמירות"
("יום ליום מביע אומר", תהום קורא [13]).
האם הודיתי לך על שנתת לי את תרגומי שירייך מאנגלית כדי שאכלול אחדים מהם בספרון, שערכתי ושכתבתי לו הקדמה?
באמצעות התרגומים האלה נכנסו לחיי ג'ורג' קמבל היפה, ש"סוסו שב הבייתה \ רק הוא לא חזר" וג'ין המשוגעת, ג'ק הפרוע והאחיות מביינורי.
ושירייך, "הבובה הממוכנת" ו"כף היד הרשעה", פלשו לציוריי. אחד מגיליונות ירושלטון 1985 (כתב-עת ירושלמי, שיצא בשנות השמונים) הכתיר אותי בשם "ציירת של בובה ממוכנת" וכף היד הרשעה מככבת בציוריי עד עצם היום הזה.
וכשבאת לתערוכתי בירושלים, סיפרת לי, שבעצם תמיד רצית לצייר.

"אם אתה לא תבוא אלינו 
מי יבוא?" 
("ביאת המשיח", אהבת תפוח הזהב [14]).

תמונית שישית
זוכרת, שלימדתי את שיריך באחד המוסדות להשכלה גבוהה. חשתי שלעולם לא אוכל להעביר את המנעד העצום שקיים בך ובשקף שירתך. ביקשתי ממך לבוא ולהיפגש עם הסטודנטים שלי. נענית כל כך ברצון.
סיפרת על עצמך. על כך שאת ערה בלילות וכותבת וישנה ביום. סיפרת שאת כותבת בעט על נייר. 
וקראת  להם משירייך.
וכשקראת בקולך המעט אטי וקסום הם שטו עמך למערב הכחול, ושמעו את הרוח נושבת בחריגים, וחיכו אתך לביאת המשיח.
את יודעת, אני אומרת: חוויה מדהימה הענקת לתלמידיי.

תמונית שביעית
את ודאי זוכרת שביקרתי את מיכל, דודתי, הלא היא אמך.
כבר גרת עם אבי ילדך. אמי אומרת: "דליה בהריון".
"למות כמו רחל אני רוצה", את כותבת. שנים מאוחר יותר יספר חנן פורת, שבכמיהתך לילד את, החילונית, עלית לקברה של רחל, והשתטחת עליו וביקשת לך בן.
והנה נפקדת והרית וילדת בן. והגדרת מחדש את האהבה:
את שואלת את עידו "מה זאת אהבה"
ושלא כבשירו של ביאליק שבו אין אהבה והשאלה היא רטורית, אצלך יש אהבה ויש תשובה.
את משיבה בעצמך:

"אני יודעת מה זאת אהבה. 

למשל, אני אוהבת אותך".
האהבה האבסולוטית של אשה וגבר גבר ואשה שלה כמהת בשירייך המוקדמים ואינה מובטחת, מתחלפת באהבה שאינה חולפת לבנך, פרח לב הזהב.

"וזה ההסבר על דרך הטבע: 
חושך על פני תהום.
ושם המקום נקרא עולם
על דרך ההיעלמות" ("על דרך הטבע", שירים חדשים).

ינואר 1995.
עיניי מסומאות מדמעה.
איתמר בכה כל הלילה.
כל הלילה.
רמי דהומה.
אחי בכיסא הגלגלים.
טומנים את אמי, דודתך, באדמה.
את מאחרת כהרגלך.
הטקס כבר כמעט תם.
את באה עם זר-אבלים ענק.
המכסה כמעט את כל כולך.
משקפיים כהות לעיניך שעדיין דומעות.
את אומרת. אבל אני לא שומעת.
תמיד נשאת את כאב האחרים. את דמעת העשוקים. את כאב המגורשים.
את מות החיים.
את ידעת שאמי נפלה כל חייה ממטוס בלילה ורק אלהים יכול היה להרים אותה.
רק את יודעת לספר על סוף הנפילה.
רק את.
לא ידעתי עד כמה קרובה היית אליה.
לא ידעתי.

תמונית שמינית
מסגרת ללא תמונה.

את אובדת לי בגלל משך החיים.
חייך נקשרו בתל-אביב, העיר ה"ים תיכונית ... והיא אינה ראויה.
אינה ראויה לאהבה או לחמלה" ("שוכבת על המים", אמא עם ילד [15]).
נפשך נקשרה בנפשה בגלל משך החיים.
ואני בגלל משך החיים נדדתי. ויום אחד מצאתי את עצמי, בשלהי חודש אוגוסט 2005, בסניווייל שבקליפורניה. בגלל משך החיים. בגלל משך החיים.
ופתחתי את אתר אחד העיתונים הישראליים, וראיתי שאבדת, ולא רק לי.

"ובחומר הזה האפל נטבעו כתמים של אור ...
והם כמו שמן המור ניגרים" כתמי אור .." [16]

ואת כתמי האור האלה השארת בי וברבים אחרים.

הקיבוץ המאוחד
הערות
 [1] פורסם בראשונה בwol.co.il
[2]  דליה רביקוביץ, (1991) הספר השלישי, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד (מהדורה שנייה).
[3]  שם.
[4]  דליה רביקוביץ, (1959) אהבת תפוח הזהב, תל-אביב: מחברות לספרות.
[5]  שם.
[6] שם.
[7] שם.
[8] שם.
[9] שם.
[10]  דליה רביקוביץ, (1991) הספר השלישי.
[11] שם.
[12]  עדנה אפק (1981), עורכת, לקט משירי דליה רביקוביץ, ירושלים : המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
[13]  דליה רביקוביץ ( 1976), תהום קורא, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
[14]  דליה רביקוביץ, אהבת תפוח הזהב. 






  

2 comments:

  1. אופסס... ציירת של בובה ממוכנת, מוזכר גם בכותרת של הכתבה בלאשה.

    השבמחק
  2. עשור למותה של דליה רביקוביץ'. הנשמה והמורשת הכתובה נשמרים לעד.
    כתבה מעניינת.

    השבמחק