תולדות המנוחה וסיפור הנחלה

יצחק מאיר, יוצר ואיש רוח

ההווה המפרש את העבר

לא כל שקורה היום יהיה להיסטוריה מחר. המחר ישפוט. כבר אמר החכם בנדיטו קרוצ'ה האיטלקי (1866-1952) כי כל היסטוריה היא היסטוריה של ההווה, או בניסוח אחר, חכמי ההווה בוררים מתוך כל שאירע בעבר מה נראה להם כראוי להיזכר, רב מזה, להתפרש, בימיהם שלהם, על פי מיצובם האישי בתוך עולם הדעות, ועל מה מתוך אין ספור האירועים המצטופפים בימי האתמול הרבים מספור הם גוזרים נשיה. הוא התייחס בביטול למי שראה בהיסטוריה מדע. הוא עצמו לא ראה בה אלא פילוסופיה בת זמנה או השקפת עולם בתנועה. גם יוהאן הויזינחה, (1872-1945) החכם ההולנדי, שקנה שם עולם בספרו "הומו לודנס"- "האדם המשחק", והתמקד בהיסטוריה כבמה עליה התרבות והרעיונות - יותר ממלחמות וקברניטים - הם גיבורי המעשה, מציין כי  ההיסטוריה היא עיון שתכליתו לפענח או לפרש מה מן העבר משמעותי לימינו.

                                                                                                       

על פי משנתם של שני אלה ושל חכמים נוספים, ה"היסטור" היווני, הרואה, היודע לגלות נסתרות בדברים בהם הוא מסתכל, מספר מה שהיה מתוך התבוננות במה שיש. חכמים אלה ושכמותם לא עוסקים בהיסטוריה כדי להפיק ממנה לקחים, אלא בסיוע ההיסטוריה הם עוסקים בהווה מפני שהוא נגזר מן העבר שאי אפשר לשנותו  - אלא על ידי מניפולטורים שגם הם עוסקים בהנדסת ההווה ומאיירים אותו בעדויות אמת או בעדויות שקר של העבר. צריך לומר כי שניהם, גם קרוצ'ה גם הויזינחה, היו היסטוריונים, ושניהם הקדישו עצמם ללימוד המקורות בהגינות אינטלקטואלית, בנאמנות לאמת הנחקרת, במשמעת הנגזרת מן המתודה המדעית, בכניעה לאדנות המסמך והעדות, לבירור נקי מהטיה של מה מותר להגדיר כעובדה בתוך מה שנחשב כעובדה ומה כמופרך, אבל שניהם עלו מן החקירה ההגונה הזאת עם תובנה כי סוף דבר, כשהם מספרים את הסיפור של מה שהיה - הם אנוסים לספר בלשון ההווה מה עשה לדידם העבר להווה, בידיעה ברורה כי כך יעשה גם היום למחר.                                                                            

אין הבנה זאת של מקומם של דברי הימים באוצר ההשכלה או המודעות של האדם מקובלת על הכל. נראה כי הפסוק "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָך" ( דברים ל"ב,ז') שאומר משה בשירת האזינו בשעה שהוא נפרד מעל עמו, רואה בהיסטוריה פרק התרחשויות חתום המחייב את ההווה לטוב או למוטב, מעין שטר התחייבות אותו אין היום יכול להפר אלא במחיר קנס מטפורי כבד שמשית אדון ההיסטוריה על בוגדיה. 'ברית בין הבתרים' אינה נמדדת על פי המשמעות שהיא מקנה להווה אלא על פי הגזירה שהיא גוזרת עליו. היא לא השקפת עולם בתנועה, בהתהוות, מרכיב בדינמיקה של האקטואליה. היא בעצם בכלל לא היסטוריה, היא מהות על-היסטורית ואינה דברי ימים אלא במובן שמי שאינו יודע אותה זקוק ל "אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ", למורה, לחכם, לנביא אליו, גם אליו, מתכוון הכתוב באומרו אָבִיךָ על פי אלישע שקרא אל עבר אדונו אליהו שנסתלק לבית עולמו במרכבה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

במובן זה, הצמדת ההוויה של המחקר ההיסטורי לפסוקי התורה המספרים את שהיה, למן "בראשית ברא" ועד "לעיני כל ישראל", ואף  אל מעבר לכך, לנביאים ולכתובים, היא במידת מה כפירה בתובנה כי הכתוב הוא שהיה והווה ויהיה, וכל פרשנות המתלווה אליו אינה יוצרת אותו אלא מאירה אותו במקום שלשון הכתוב אינה נהירה לקורא, או הצמצום הסגנוני כמו תובע הרחבה מבהירה, או סתום שמסורת חכמי הדורות שימרה את המובנים המוצפנים בו. ברי לחלוטין שהיסטוריה על פי תובנה זאת מורישה לא רק את עצמה כנרטיב לדורות, אלא בעיקר כמטען ערכי, מוסרי, פדגוגי, משפטי, חוזי, שדורש מן ההווה להתעצב על פיו ודוחה מכל וכל כל ניסיון לעצב אותו על פי ההווה. גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו, כי גם הפרשן הנאמן נאמנות מוחלטת למה שהיה, כותב בלשון דורו, ולשון דורו היא כשלעצמה התערבות בעיצוב הסיפור, אין בכך כדי להטיל ספק של ממש באדנותה של ההיסטוריה על ההווה ועל תביעתה לעל זמניות לנצח. אם ההיסטוריה נוסח קרוצ'ה-הויזינחה היא, בהשאלה, 'פרפרטואום מובילה', ההיסטוריה נוסח תורת ישראל אינה זעה ממקומה ואינה משתנה לעולם .                                                                

אין הדברים אמורים במצוות, עליהן ייחד הרמב"ם את ההלכה הראשונה בפרק ט' להלכות יסודי התורה," דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת, שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. .... הא למדת, שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר: חוקת עולם לדורותיכם ...הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, ...או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היו -  הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה.... שהוא, ברוך שמו, צווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב". אין עוררין על המצוות הכתובות בתורה בכתב על פי מה שהן אמרות בתורה שבעל פה שירדה עימה בסיני, שהן לעולם. אך יש מהרהרים שמא תולדות העולם, והאדם, והאבות, והאומה, הם בגדר היסטוריה שכל הווה מעצב אותו מחדש . אבל על פי תורה, כשם שהמצווה היא לעולם כן הסיפור הוא לעולם, כשם שהמצווה תובעת שההווה יציית לה, כן הסיפור תובע שההווה ייכנע לו כניעה מוחלטת.

 המצווה פורטת את ה'עשה' ואת ה'לא תעשה' של האדם, בכל הצמתים בהם הוא פוגש את רעהו,(מצוות שבין אדם לחברו) ובכל זמן בו הוא ניצב מול גורלו ( מצוות שבין אדם למקום). כל המצוות הם סעיפים בשני המתחמים האלה, במתחם הצומת, במתחם הבית. הסיפור פורט את האמונות הגואלות את המצווה מן האקראי, מן המזדמן, מן המועיל, מן הפרגמטיזם המדיני והחברתי ומבססות אותן על ערכן הסגולי כמעידות על בורא עולם ועל רצונו. 'בראשית ברא אלוהים' אינו ראשיתו של סיפור בריאת העולם אלא ראשיתה ותכליתה של כל התורה כולה הקוראת לאנושות להאמין בבורא אחד שיצר את האדם בן החורין בצלמו, ולבחור ללכת בדרכיו המתנתבות על פי הטוב והישר. זה כל הסיפור הגדול כולו, והנה המצווה היא נצח מפני שהסיפור הגדול האחד הזה הוא נצח. כל הסיפורים כולם הם סניפים לסיפור הזה, בריאת האדם, הנחש המפתה, המבול הנפרע מן החמס, הבחירה באברהם, השבועה לקדש את הארץ, הירידה למעצמת העינויים מצרים, הסנה הבוער  כאבוקת החירות, העבדות  הקורסת ומציבה את הפיכת בני האדם חסרי הישע כמשאב,