יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. ויֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
( בראשית ל"ב, כ"ה)
הלב מבקש לראות ב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" הגד של גורל, של עם העובר את מרחבי הקיום לבדו, ואפילו הוא מחובר, אינו מחובר אלא לשעה או אפילו רק לכאורה. "לבדו" הוא משקלו הסגולי, ואין עוד מלבדו להלך עמו.
אולם פשטם של הדברים בפסוק הוא שונה, ארצי מאוד. לבדו הוא בלא נשותיו, ובלא שפחותיו, ובלא בניו, ובלא רכושו, לבדו כמו שהיה בעת שהתעמת עם עשו, בעת שנס על נפשו, בעת שלא היה לו בעולמו אלא את עצמו. שנים אחרי שבגר, ונשא נשים, והעמיד צאצאים, ועמל ועלה מאשפות אביון למעלות של שועים, המפגש עם האח האחד הוא המשכו של המעמד בו הוא לבדו נטל ברכתו של אחיו. אחרי שנים 'היעקב' של אז ששרה לבדו מול אחיו הוא אותו יעקב. לבדו. מול עשו לבדו. מול אותו עשו. במדרשי חז"ל האיש שנאבק עמו הוא מלאכו של עשו, במדרש של העת הזאת, הוא צלו של עשו הרודף אותו , הוא 'העשו' בו אחז כדי לצאת לאוויר העולם והוא 'העשו' האוחז בו כדי להוציאו מן העולם. זה המעמד. זה המאבק החוזר והמכריע על הברכה. זאת המערכה על הגורל, יעקב לעולם, או שיחרור.
מן המאבק הזה אי אפשר לצאת בלא צלקת. ניצחון על אח הוא ניצחון המשאיר צלקת. השחרור אינו ניתוק. הצליעה קושרת את ההולך אל 'כַּף הַיָּרֵךְ' הפגועה, אל מי שפגע בה כי נפגע. יש אשמה בצליעה של יעקב. ביום בו קנה נזיד עדשים את הבכורה מאחיו הצייד הרעב שלא האמין אלא ביומו, וביום בו הונה אותו לפני אביו ונטל ברכתו, החל המאבק , קם הנפגע לפגוע, והאח יעקב כואב את כאב פגיעתו באח עשו. בלתי נמנע. שנים. יעקב לבדו מול עשו לבדו.
במעמד הזה, הלילי, שכולו ראלייה , נקרעת המציאות לקרעים ומתחברים על דרך קרעי החלומות למציאות שאינה מצייתת לא לחוקי הזמן ולא לחוקי הסיבה והמסובב אך הוא נשאר כולו מעמד של מאבק על הברכה ההיא שנגזלה כשהאחים היו עלמים.
האיש שמולו הוא גם איש גם מלאך, גם אח, גם שרו, גם עשו גם האלוקים שהיה עם האח הבורח ושמרו בדרכים ובבית לבן . האיש הזה בא לתבוע את הברכה, מול האיש הזה לוחם יעקב על אותה ברכה, " וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי " אין מובס, אין מביס, אבל יש הכרה כי אחר הכל הברכה היא מעתה ביד מי שיכול גם לברך. "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם". אבל מי שקורא "שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל" הוא עדיין יעקב, לא ישראל. אי אפשר למחוק את ראשיות החיים, את תחילות המאבקים. ישראל ילך אל עתידו כישראל, אבל הוא יישאר גם יעקב. הוא יודע שגם עשו עלה מן המאבק הזה שונה, ושמו על כן בוודאי גם הוא שוב אינו כשהיה, אבל האיש, העשו, המלאך, האלוקים, אינו אומר את שמו החדש, כי אי אפשר לו לדעת מה שמו החדש, כי אי אפשר גם ליעקב -אילו שמע מה שמו -לרדת לסוף המהות של אלוקים ואדם.
המעמד הזה הוא "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" , והמבין יבין, והמעמיק יעמיק, והאיש היודע כי הסוד עמוק מהגיע, ילך לדרכו מפויס עם הצל שרדפו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.