יום שני, 5 בנובמבר 2018

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסע אמנותי בין כוכבים וסמלים ביצירתה של האמנית סבינה סעד


ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

*אושר לפרסום במחקרי גבעה ו (תשע"ט) -שנתון המכללה האקדמית 'גבעת וושינגטון', בעריכת משה צפור, אהרן מונדשיין ואליסיה גרינבנק. תודתי על הרשות שניתנה לפרסם את המאמר בטרם הופעת הכרך בדפוס.


סמלים חזותיים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בה. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. במפעלה האמנותי הייחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד נחקרות הזיקות המורכבות בין השניים בכלים אומנותיים, [1] ולנושא זה תוקדשנה השורות הבאות. 

הטלאי הצהוב היה אות קלון שבפקודת הנאצים נצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם לצורך זיהויים, השפלתם והדרתם מזכויות אדם. גודלו היה כאגרוף, צורתו מגן-דוד: כי המגן-דוד זוהה עם היהדות כבר מימי הביניים,[2] צבעיו צהוב עם שחור, כי הצבעים הללו מסמלים במסורת הנוצרית בגידה ומוות,[3] ובמרכזו כתובה מילת ״יהודי״ (Jude) בגופן שנראה כשאול מספרים קדומים, לאות שלסימון היהודים שורשים עתיקי יומין. סימון היהודים בעת החדשה ביוזמת הנאצים, היה חלק משלל תהליכים, שהובילו בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי: גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם. 
האמנית הפורה והמוערכת, סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מנהלת במשך שנים דיאלוג נוקב עם סמל הטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה. מעקב אחר יצירתה השופעת חושף נרטיב היסטורי-אישי שמתחיל באירופה של טרום-השואה ומגיע לתקומת ישראל בארצו. לקישור האמנותי-אידאולוגי שהיא יוצרת בין סמל הכוכב שבטלאי הצהוב לבין סמל המגן-דוד שבדגל ישראל תרם בוודאי גם שמו הגרמני של הטלאי הצהוב: ״כוכב היהודים״ (Judenstern). כי זאת לדעת, סעד מתבטאת לא רק בשימוש בכלים הקלאסיים של הדימויים החזותיים: צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, אלא גם באמצעות זיקות ללשון. חלקן גלויות, ומתבטאות בשיבוץ טקסטים ביצירותיה, וחלקן סמויות, ומתבטאות בזיקות מפתיעות בין הדימויים החזותיים למילים בשפה. תהא זו האיטלקית, שהיא שפת האם שלה, או העברית - השפה שרכשה לה בארץ. היא מתייחסת לזוועות בסגנון מופשט, תמציתי וחד, באה חשבון עם אומות העולם ששתקו או אף שיתפו פעולה עם הנאצים, מזהירה מפני האנטישמיות המרימה ראש בימינו, ומצביעה על הטלאי הצהוב הרוחש מתחת לפני השטח בהוויה הישראלית העכשווית. 
הדיאלוג בין הסמלים: בין הטלאי הצהוב מזה ובין המגן-דוד שבדגל ישראל מזה, הוא מסע אמנותי שעובר משאול תחתיות אל החיים והתקווה. 
לאירועי מלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה מכרעת על השואה שעתידה הייתה להתרגש על היהודים מאוחר יותר. עם פרוץ המלחמה, מיהרו יהודי גרמניה להירתם למאמץ המלחמתי בתקווה להכשיר את שילובם המלא במדינה. רבים מהחיילים היהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה למען גרמניה זכו בעיטורי כבוד מטעם הפיהרר והרייך. לרבות זכייה בצלב הברזל מדרגה שנייה ואף מדרגה ראשונה! אך זמן קצר אחר כך גאתה בגרמניה האנטישמיות, היהודים הואשמו בחוסר נאמנות למדינה, והוחלט לשלול את זכויותיהם האזרחיות, לכלוא, לגרש, ואף להשמיד אותם. לא מעטים ממקבלי המדליות נספו ברדיפות ובמחנות. 
את כפיות הטובה הגרמנית סעד מביעה בעבודה שבה היא מציבה בין המדליות הגרמניות שקיבלו היהודים במלחמת העולם הראשונה ״מדליה״ חדשה: מדליית הטלאי הצהוב! 




התרבות היהודית מהווה מקור לא אכזב לדימויים החזותיים של סעד. סדרת ״סביבוני הטלאי הצהוב״ שיצרה, מביעה את הרעיון שהיהודים היו חסרי אונים כצעצוע שמישהו סובב אותו על ציר, עד שהחיכוך הוביל לעצירתו ולנפילתו הבלתי נמנעת. ״הגורלות״ הכתובים בצידם של סביבוני הטלאי הצהוב - ״נס לא היה שם!״ - הם היפוך ההכרזה היהודית המסורתית הכתובה באותיות עבריות: ״נס גדול היה שם״. ״שם״, אומרת סעד, לא ארע נס. ״שם״ היה אסון גדול.


באמנות היהודית ידוע ״המזרח״. בבתים רבים נהגו לתלות על הקיר המזרחי לוח מעוטר שבו צוין באותיות גדולות ״מזרח״, כדי לסמן את הכיוון שאליו יש לפנות בעת התפילה (ירושלים). לעתים כתבו עליו את הפסוק: "מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ עַד־מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהלים קיג 3), והרבה פעמים שולב בו גם סמל המגן-דוד. בציבור רווח הפירוש ש״מזרח״ הוא ראשי התיבות של ״מצד זה רוח חיים״. 
בתקופת השואה חדרה מילת ״מזרח״ אל השיח במשמעות שונה לחלוטין: יעד הגירוש של היהודים למזרח-אירופה אל  הגטאות או, וזה לרוב, אל מחנות ההשמדה. 
סעד הוסיפה לכיתוב המסורתי “מצד זה רוח חיים" המשבח את האל, את ניגודו, ו״מצד זה רוח מוות״. בסלקציות במחנות לא היה אלוהים ולא היו ארבע רוחות לשמים אלא שני צדדים: צד אחד שמאפשר, לפחות באופן זמני, לשמר את רוח החיים וצד נגדי ששיגר אל המוות. צד החיים מוקף במסגרת של מגיני-דוד שנצבעו בגווני התכלת השמימיים, וצד המוות מוקף במסגרת של  ציורי הטלאי הצהוב בגווני השחור-צהוב/כתום. רוח החיים מצויה למעלה על פני התהום האפילה, הסימטרית לה. בחלק העליון, הוא חלק החיים, כתוב ברקע פעמים רבות השם ״ירושלים״, ובחלק התחתון, הוא חלק המוות, כתובים ברקע שמות מחנות ההשמדה. 



המגן-דוד הוא סמל המורכב משני משולשים שווי צלעות המונחים זה על זה במהופך (הקסגרמה). ביצירותיה של סעד מרבים להופיע משולשים בצבעים שונים, במקום הטלאי הצהוב או בנוסף לו. המשולשים מתכתבים עם משולשי הבד שנתפרו על בגדי האסירים במחנות הריכוז הנאציים כדי לחלקם לקטגוריות, והצבעים השונים שניתנו להם נועדו במקורם לשדר מידע על האסירים: פוליטיים, פליליים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד.


ביצירתה של סעד יש והמשולשים נוצרים מטלאי צהוב שהתפרק. מקור ההשראה לדימוי חזותי זה הוא ההבדל במינוח בין העברית לגרמנית. העברית מכנה את אות הקלון הצהוב בשם ״טלאי״, דהיינו, יריעת בד קטנה שנתפרת על בגד, בעוד שהגרמנית מכנה אותו ״כוכב״ (Judenstern), על שום צורת המגן-דוד. מדוע העברית נמנעת מלכנותו על פי צורתו? שאלה סעד את עצמה, והשיבה: משום שהאות הזה לא היה ליהודים ל"מגן", אלא להפך. כדי להראות את אי יכולתו של המגן-דוד לגונן על היהודים בשואה, הציגה אותו סעד כטלאי צהוב שאיבד את צורת המגן-דוד. נותקו ממנו שישה משולשים, כנגד ששת המיליונים. 



על כך יש להוסיף, שבעולם היהודי רווחה במשך מאות בשנים האמונה בכוחו המגונן של הכוכב בעל ששת הפינות. קישורו לדוד המלך (״מגן דוד״) מתועד בטקסטים מאגיים יהודיים מימי הביניים המספרים על מגן שהיה לדוד, והעניק לו הגנה בכוח הקסמים שבו. [4]
על פי תורת הגזע הנאצית, הגרמני הוא אדם עליון (Übermensch), והיהודי – תת-אדם (Untermensch). הגרמנים אף פיתחו מכשירי מדידה שונים להבחנה בין הגזעים השונים, כמו למשל מכשירים למדידת גשר האף או רוחב המצח. סעד הגיבה על כך בדימוי המציג את הטלאי הצהוב כסרגל מידה מתקפל בעל שנתות, היוצר צורת מגן דוד. הסרגל מבטא את המדידות הגופניות-אנתרופולוגיות בהשראת תורת הגזע ואת הדייקנות הגרמנית שייעלה את פעולת מכונת ההשמדה. אבל היא גם מעוררת תגובה שהשואה הייתה זוועה שאיננה ניתנת למדידה בכלי אנוש. 



באידאולוגיה הנאצית התבטא ההבדל בין הגזע הארי העליון לבין תת-האדם היהודי גם בתפיסה אודות המרחב הראוי לכל אחד מהם: העם הגרמני זקוק למרחב מחייה (Lebensraum), הגדל בהתמדה על מנת להתפתח ולהתרבות, בעוד שאת היהודי יש לדחוס למרחב מצטמצם והולך. בהתאם לכך היהודים נכלאו בצפיפות קשה מנשוא בגטאות ובמחנות ההשמדה. 
בעבודת העץ ״כלוא״, סעד יוצרת דימוי מרחבי של הטלאי הצהוב: עצם הבנוי מלמטה מכוכב, כוכב חופף עליו מלמעלה וסורגים צפופים המחברים ביניהם. בכלוב שנוצר כלואות ארבעת אותיות ה-Jude. אילו כלוב זה היה נועד לציפור, הוא לא היה מאפשר לה פרישת כנפיים ובוודאי שלא מעוף. הכלוב הזה בודד את ה-Jude מהסביבה ודחק אותו מכל עבריו למרחב שאינו מאפשר קיום בסיסי. כתוצאה מכך ה-Jude נותר ללא גוף וללא זהות אישית. נותרו ממנו רק ארבע אותיות שחורות ודקות, מעין אודים שנותרו משריפה. 




ישנה גם עבודה המציגה את הטלאי הצהוב כמבוך שאין ממנו מוצא. אם ה-Jude שבמרכז המבוך ירצה להיחלץ מהגורל שמועיד לו הטלאי הצהוב, הוא יגלה מהר מאד שמה שנדמה לו לרגע כפתח מילוט מוביל אותו לקיר אטום.


ליצירה אחרת קראה סעד: ״המחיר״. על הטלאי הצהוב מופיעים קווי ברקוד, שמשמשים במציאות הצרכנית בת זמננו לסימון מסחרי של מוצרים. הברקוד מאפשר לסרוק מידע על המוצר ומחירו, באופן אוטומטי, יעיל ומהיר. כסמל לשואה הוא מבטא את הרעיון של מכונת השמדה שהכניסה בני אנוש לפס ייצור שנועד למוות. על טלאי הברקוד מופיעה שורת מספר, שמציפה מיד בתודעה את מספרי האסיר שקועקעו בגופם של המגיעים אל המחנה, במטרה לשלול מהם את זהותם האנושית. 
המספר שמופיע על טלאי הברקוד הוא כמובן ששה מיליון. חייהם של הבאים בשערי התופת הפכו מערך למחיר. מי שהיו קודם לכן בני אנוש אינדיבידואליים הפכו למוצרים שאפשר להפיק רווח כלכלי מרכושם, מכוח עבודתם ואפילו מגופם (שיניהם, שערם, עורם וכו׳). במחיר הטבוע על הברקוד, 6000000, שולטת הספרה אפס. אפס ערך לחיים. 



כוכב לא דרך ביעקב. הכוכבים הצהובים נפלו תחת שמים שחורים ומעיקים, שמעליהם עננים מסולסלים המעוצבים כענני השיח שביצירות הקומיקס. הקומיקס נקרא באיטלקית fumetto, שפירושו עשן קטן. וזה אירוני, כי השואה מתאפיינת דווקא בעשן גדול, זה שעלה מגופותיהם השרופות של גברים, זקנים, נשים וטף. בטרבלינקה, בלז׳ץ, סוביבור וחלמנו, שם שרפו את גופות המומתים במדורות ענק, במיידנק הקימו לשם כך משרפות ייחודיות, ובגדול מחנות ההשמדה, אושוויץ-בירקנאו שבדרום פולין, בקע עשן מארובות המשרפות יומם ולילה.
בענני השיח שבקומיקס נוהגים לשבץ טקסטים המביעים דיבור או מחשבה. ביצירתה של סעד - ענני הדיבור ריקים. השמים שתקו, העולם שתק, קולם של היהודים נדם, והכוכבים הצהובים נשרו על הארץ כערימה של Jude, ועוד Jude, ועוד אחד, ערימה גדולה מאד, כערימות הגוויות של הנספים או כערימות החפצים שנשדדו מהמובלים אל מותם במחנות ההשמדה. 



סעד באה חשבון עם אומות העולם שלא מנעו את רדיפת היהודים והשמדתם. דגליהן מוצגים בעבודתה כמלבנים מדויקים הדבוקים זה לזה כלבנים בחומה בצורה. אף דגל אינו מתבדר ברוח, אף דגל אינו חורג מן השורה. סעד השחיתה את הדגלים. היא פערה במרכזם חללים (חורים) בצורת הטלאי הצהוב, לזכר החללים היהודים. החללים בדגלים הם זעקה אילמת על הכחדתם מרקמת החיים של האומות הללו אחרי שהיו חלק אינטגרלי ממנה במשך מאות בשנים. רציחתם היא חור שחור מוסרי בתולדותיהן. 
חדי העין יבחינו בוודאי שהחור בדגל בולגריה אינו שלם. סעד קרעה בו את הבד רק באופן חלקי, וטעם הדבר הוא, שבין חללי בולגריה היו יהודים בודדים בלבד. יהודי בולגריה אמנם נרדפו ועונו, אך בגלל נסיבות ייחודיות ניצלו מהגירוש אל מחנות ההשמדה. לא כן היה לגבי יהודי הארצות הנספחות של בולגריה (תראקיה ומקדוניה),  שנשלחו להשמדה. 
כאמור, הטלאי הצהוב נוצר במקורו לסמן את היהודים ולשים עליהם אות קלון. הדגלים המושחתים ביצירתה של סעד הופכים את היוצרות. הם מסמנים את מסמני היהודים ותולים בהם אות קלון. 



האנטישמיות לא חלפה מן העולם. אחרי השואה הייתה לה תקופה קצרה של דעיכה, ושוב יצא השד האנטישמי מהבקבוק וזקף את ראשו.  
סעד מזהירה מפניו ביצירה שקיבלה את השראתה מהצעצוע  Jack-in-the-box 'ג׳ק בקופסה' הוא צעצוע משעשע העשוי מקופסת עץ צבעונית עם מכסה הסגור בתפס, וכשמשחררים את התפס קופצת החוצה דמות ליצן. המשחק שמבוסס על יסוד ההפתעה נעשה מבהיל, כשמהקופסה קופצת במקום הליצן דמות שטנית, מוטיב הידוע מסרטי האימה. ביצירתה של סעד מופיעים על דפנות הקופסה ציורים של דגלי חלק מן המדינות שבהן הושמדו יהודים בשואה. הדמות המחוברת לקפיץ היא הטלאי הצהוב, וניכר היטב שהוא גדל והתקשח מאז ימי השואה. הוא כבר לא עשוי מבד אלא מעץ, ומידותיו שגדלו מאד, כבר לא מאפשרות להכניסו בחזרה לקופסה ולנעול אותו בתוכה. 



הטלאי הצהוב לא הוכחד. הוא ממשיך להתקיים באופן מטפורי גם בהוויה הישראלית העכשווית. צבעיו אמנם השתנו מאז ומילת Jude כבר אינה נזכרת בו, אך לא צריך לגרד הרבה את ציפוי רקמת החיים הישראלית כדי לגלות שסמל הטלאי ממשיך להתקיים בה כפצע פתוח שלא יירפא לעולם. 
בבד צבוע בתכלת ובלבן - ,צבעי דגל הלאום - נחתכו בסכין חדה חריצים היוצרים קווי מתאר של מגן דוד בלתי נראה ומתחתם נחשף הצבע הצהוב הישן והמוכר, שבינתיים הפך כתום אחרי שנטבל בדם. הקרעים בתכלת הלבנה הם הד למנהג ה'קריעה' היהודי בעת אבל על מת. 



גרשֹם שלום במסתו הגדולה, "מגן–דוד: תולדותיו של סמל” [5] הצביע על הזיקה ההיסטורית והאידאולוגית בין סמל הטלאי הצהוב לסמל המגן-דוד במשמעותו הציונית והלאומית. [6] לטענתו, עד המאה ה-19 היה סמל המגן-דוד ״אורנמנט מאגי״ בלבד. מי שהפכה אותו לסמל לאומי המבטא את התקוות לעתיד היא התנועה הציונית. ״אבל יותר משעשתה הציונות להקנות למגן-דוד הילה של סמל אמיתי, עשו זאת אותם פריצי אדם, שקבעוהו בצורת המגן-דוד הצהוב כאות קלון למיליוני בני עמנו… בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו לארץ-ישראל. ואם אמנם יש קרקע המצמיחה משמעות לסמלים, הריהי כאן. היו שטענו: הסימן שבו הלכו אל הכיליון ואל תאי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. אבל אפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדש בימינו בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר את דרך החיים והבניין. ירידה לצורך עלייה היא, ובמקום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו״ (שלום, שם, עמ׳ 55).
באופן פרדוכסלי, אפוא מעניק הטלאי הצהוב למגן-דוד שבדגל ישראל משמעויות רגשיות, אידאולוגיות והיסטוריות. 
דגל התנועה הציונית נבחר בשנת 1948 להיות דגלה הרשמי של מדינת ישראל, והוא מייצג את אזרחיה כלפי עם ועולם.[7] הדגלים כסמלי ריבונות לאומית הוא נושא שמרתק את סעד. וכמו שהיא נקבה חללים בדגלי האומות כך היא נקבה חללים גם במגן-דוד שבדגל ישראל. כדי לתת לו לככב, היא הסיטה הצידה את פסי הרוחב של הדגל, הגדילה מאד את המגן-דוד, גזרה ממנו שישה משולשים ויצרה מגן-דוד מחורר, שחלליו מהווים תזכורת קבע לחסרונם של ששת המיליונים. יש שלמות, משדר הדימוי החזותי, גם בהוויה חסרה. אבל המגן-דוד המחורר הזה איננו סמל של מוות. נהפוך הוא, הוא סמל של חיים. בתוכו ובכל ריקעו כתבה סעד אינספור פעמים בכתב ידה, ״עם ישראל חי״. 



הטיפול של סעד בסמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד קושר בין השואה לתקומה. כנגד הטלאי הצהוב ששימש בהשראתה של תורת הגזע הנאצית היא מציבה את נבואת ה'חוטר מגזע מחוטר ישי' של הנביא ישעיהו, שחזה את הופעתו של מנהיג שישליט בארץ משפט צדק, ובימיו תתחסל האלימות החייתית: "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (יש' יא, 6). החזון, "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (יא, 1), הטביע את חותמו על הדימוי החזותי של הגזע הכרות, שמקום גדיעתו נושא צורת ״כוכב היהודים״. עין השמש אינה שוזפת אותו, אבל באפילה הסמיכה הוא שולח שלושה זוגות שורשים אל הקרקע (ששת המיליונים), וראה זה פלא, מִצִּדו מתחיל ללבלב ענף חדש וצעיר המצמיח עלים חדשים! יש תקוה!


הערות
1.  סבינה סעד, הטלאי הצהוב - דיאלוג עם סמל: קטלוג התערוכה (אוצרת התערוכה, עריכה וקונספט קטלוג: אורנה פיכמן), רעננה 2010
2. ראו גרשם שלום , 'מגן דוד: תולדותיו של סמל', לוח הארץ לשנת תש”ט (1948), תל-אביב 1948, עמ' 148 - 163. המאמר תורגם לאנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית וצ׳כית. המסה הופיעה בגירסה מורחבת 60 שנה אחרי הופעתה המקורית בספר: מגן–דוד: תולדותיו של סמל: נוסח מורחב עם השלמות מעיזבונו של המחבר (ערכה וההדירה גלית חזן-רוקם), עין חרוד תשס״ט 2009. הרהורים על המסה ראו במאמר ׳על נס הדגל: ניסיון מסוים להבין - גרשם שלום על מגן-דוד׳, בתוך: שבא סלהוב, מסות על אמנות ויהדות, תל אביב תשע״ז 2016, עמ׳ 57-41. שלום טען שהמגן-דוד איננו סמל יהודי, ומכל שכן שאיננו  ׳סמל היהדות׳. אבל ראו שמואל גבעון, ׳הסמל מגן דוד באמנות יהודית הקדומה׳, כעת: כתב עת לענייני חינוך, חברה ומורשת – תלפיות, המכללה האקדמית לחינוך, ב (תשע"ז), עמ' 305 - 331. במאה ה-19 נעשה המגן-דוד לסמל היהודי בה״א הידיעה. ראו: מערכת, מגן דוד, האנציקלופדיה העברית, כ״ב, טורים 150-149. אידה הוברמן מציינת שהחל מהמאה ה-19 נבחרו שני סמלים לייצג את היהדות כמכלול כלפי חוץ וכלפי פנים: המגן-דוד ולוחות הברית. ׳הדבר תאם את שאיפת היהודים להגדיר סימני היכר ברורים ליהדות ולהציגה כתרבות וכדת׳. ׳חידושים באדריכלות בתי הכנסת׳, בתוך: זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, ג, מהדורה שנייה, ירושלים 2007 עמ׳ 100. 
3.  אליק מישורי, שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב 2000, עמ׳ 137.
4. מיכאל קוסטא, חתך הזהב, חותם שלמה ומגן-דוד, תל אביב 1990, עמ׳ 162-157.    
5. שלום, המהדורה המורחבת, לעיל הערה 2. 
6.  מאמרו (לעיל הערה 2) פורסם בשנת תש״ט, סמוך למועד שבו היה סמל המגן-דוד לסמלה של מדינת ישראל שקמה זה מקרוב.
7. רחל ארבל, ׳בין המנורה והמגן-דוד: סמל ציוני בהתגבשותו׳, בתוך: מוזיאון ישראל, לאור המנורה: גלגולו של סמל, ירושלים 1998, עמ׳ 190-187; דני בירן, איש על דגלו: מסע אישי בעקבות המורשת ההיסטורית של דגל ישראל, ישראל 2017, ושם ביבליוגרפיה עשירה.    

* תודה לאבי מזור על העיצוב הגראפי של התמונות. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה