יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
 |
|
|
יעקב נולד תאום לעשו, לא תאום זהה, על כן גם לא תאום למראה, ולא תאום נפש. כבר ברחם אמו לא היה תאום לאחיו ובצאתו לאוויר העולם כבר היה אוחז בעקב אחיו כאילו לא היו בו כוחות משלו שהספיקו לו להיוולד. אלמלא היה תלוי באחיו, לא היה מגיח מרחם, והיה מת נפל עוד בטרם יחיה. הנערים גדלו יחד שונים. האחד, לא מוטרד משונותו, כי היא בידלה אותו לטובה כביכול. הוא היה בכור כחוק. עלם שכוחו עמו. בוטח ביכולותיו. שום צל של תלות לא עננה על זהותו. דימויו העצמי היה איתן. איש ציד. אדון קיומו. ואביו אהבו. האב היה עמוד התיכון במשפחה. הקובע. העיקר. האם, נספחת, אהובה לבטח, אבל עקרת בית הנשענת על אותו עמוד תיכון. בעיניו. ככל שעיניו ידעו לראות.
הוא, יעקב, השני , חי את שונותו כמי שנענש בה. חיוור אל עומת אחיו האדמוני. שברירי, ואחיו כבר עשוי, כבר גבר בילדותו. יושב אוהלים. שקוע בחזיונות בהם הוא חולם את שחרורו מן העקב בו אחז כדי לצאת לאוויר העולם. לא בנוי להיות איש ציד.. על כן גם בוחל בבשר ציד. זן עצמו בצומח. בנזידי עדשים. ואמו אוהבת אותו. לא מחמלה. מצדק. כי אחיו הוא אי הצדק שלו. ואמו יודעת. שניהם נשאה בחובה. כשם שהיא אם לאחד היא אם לשני. אבל השני גזול. כך הוא מדמה לנפשו. והיא אתו להשלים אותו. ואביו, אם הוא עמוד תיכון, היא היריעה הפרושה מעל האוהל. בעיניו. והוא, שלא כאביו שעיניו יכהו מראות בזקנתו, מיטיב ראות. גם למרחקים.
והנה יום אחד, עייף מיום ציד ומיום מלחמה בציידים האורבים לאותו טרף בה ניגף, עוצר האח הראשון באוהלו של השני. כוחו אזל. הוא לא יגיע למגוריו הוא, ואם יגיע לא ישבור שם רעבונו הטורד, כי הוא אוכל מן הציד אל הפה, לא מכין למחר, ואין פת מחכה לו. ריחה של קדירת עדשים מהבילה מלא את האוהל. הוא מסיר המכסה מעל התבשיל. מעולם לא ראה מה שנראה מבעד להבל, על כן אין שם, גם אם יש שם, יש מראה בלבד, אדום, אדום עד למאוד. הַלְעִיטֵנִי, הוא אומר, לא קערת נזיד אחת, לא שתיים, יותר, מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כאילו חיי תלויים בו.
יעקב, איש תם, ילעיט את אחיו הרעב, מכל מקום, אבל הנה רק הוא לבדו מול אחיו לבדו, ואין איש ואין שומע ואין שופט ואין דיין, הוא תובע את עלבון תלותו כל ימיו למן רגע לידתו עד כל ימי עלומיו בצומת הזה של תלותו של אחיו הרעב בו ואומר לו מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. כיום אינה שווה יותר מנזיד עדשים. בכורה בין אחים צעירים מופקדת לימי בגרותם כשיבא יום לרשת. ימים רבים. אין ימים רחוקים למי שחייו הם חיי ציד ליום, לא יותר. אדי האדום האדום הזה קושרים דוק על עיניך והן אינן רואות יותר רחוק מכַיּוֹם. אמת, ממהר לבו של עשו להגות. הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, אולי כבר מחר. איש כמוני יוצא להמית כל יום, אם מול חיה רעה אם מול צייד המציל את צידו בנפש צייד אחר, וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה , שאם יש לה משמעות היא לאחר זמן עדיו אלך ואמות עוד ועוד ובכורה לא תציל ממוות. טוב קערת נזיד כיום מפי שניים שאולי לעולם לא יבואני.
קח לך הבכורה, הוא אומר כבז לה, והנזיד תן לי. הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם אומר לו יעקב. לא תהא סעודתך רק נזיד לרעב. תהא סעודת שבועה. לכבודה של שבועה. חתימת שבועה. אין כאן איש. השבע למען אוכל לצאת ולומר לו לאבינו יצחק ולרבקה אמנו כי למן היום אינך בכור עוד. על דעתך. למען יידעו. וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.
אבל לא יעקב. וַיִּבֶז עֵשָׂו , לא יעקב.בעיניו הייתה קניין. נרכשה כחוק. עשו לא עשה מעשה להיות בכור. כשם שבא ראשון יכול היה לבא שני. הוא לא קנה אותה. יעקב קנה. נזיד או צמדי זהב, היינו הך. קניין. במעשה.
עשו בוש לספר דבר לאביו. גם לאמו. יעקב בדרכו, מעט מעט, לא כמספר אלא כמגלה טפח אחר טפח חשף לפני אביו בזהירות יתירה, בפני אמו בישירות משוחררת יותר, כי עשו הבכור נפרד מבכורתו. בעיני אביו לא היה בכך ממש. בכורה אינה נשכרת. הבכור לא קנה אותה. הוא לא יכול למכור מה שלא קנה. הקונה לא נולד לה, אי אפשר לקנות מעשה שהיה. עם הימים, גם עשו לא תלה עוד משמע לאיזה שבועה שנזכרה בלבו כשבועה מאונס, מרעב, מלאות, מרגע של אובדן כל יכולת לחשוב מחשבות המגיעות מעבר לרגע התובע סיפוק מידי. הוא נולד בכור. הוא יהיה תמיד בכור. אבל הייתה תחושה מטרידה שגברה עם קרוב ימי זקנתו של יצחק, שעיניו כבר כהו מראות, שבאורח בלתי נמנע יעמדו ימיו מלכת עוד, והבכורה תתייצב סביב מיטתו ותדרוש שיאמרו לה קול גדול למי היא.
לא טוב לו לאדם להניח אחריו דברים שלא נחתכו גם אם הם נראים חתוכים מבראשית כי על כן מי יודע אם אין יותר מבראשית אחת. שני האחים האלה התרוצצו כבר מבטן. אז אחז הצעיר בעקב אחיו הבוגר ממנו. הם מספרים כי יום אחד עמדו ושינו, והגדול אוחז בעקב אחיו הקטון. הזיה. אבל אם נותנים לה רשות להזיה - היא קונה שביתה ועלולה להיות תובענית כעובדה. צריך להחזיר הסדר אל מתכונתו. וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.
עשו נדהם. באמור אביו לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי הוא נזכר איך אמר בליבו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת. זה חי כל ימו ומעולם לא פלשו מחשבות על המוות הבלתי נמנע שיבא יום אחד לליבו. ואילו אני, כל יום ויום מימי עלומיי היה יום בו פלשה הוודאות כי אמות אל לבי שלי. מפני שעמדתי למנות כל יום נפרדתי מן הבכורה. מפני שאבי יודע פתע כי הוא עתיד למות הוא ישיב בכורתי ליושנה.
כך אולי עשו. ואבל יצחק אולי לא כך. לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, הוא אולי לא ידעתי מה יקרה אתכם , בניי הניצים מבטן אחרי מותי. בחיי סככו עליי כבוד אב ואם שלכם. אף על פי שהייתה ביניכם מלחמת קיום, בעיניכם מלחמת קיום, משלתם בה מפני כבודי. אבל אחרי מותי? האוכל לסמוך כי גם אחרי מותי יגן כיבוד האב המת עליכם מהתרוצץ זה על זה עד חלילה אין די? אותה סעודת נזיד עדשים משונה שאין לה ממש כל עוד אני חי עלולה להיות תקפה כשבועה שאמנם אינה שבועה כלל אבל די למי שטוען כי היא תקפה כדי לרדת לחיי מי שמבטל אותה כתאונת ילדות חסרת ערך מכל וכל . נעשה סעודה אחרת. של ממש. של המשובח בבשר הציד. סעודה בה נחזיר בשבועה עטרה ליושנה. בה נחזיר סדרי עולם על כנם. ורבקה שומעת!
היא מזעיקה את יעקב. אומרת לו מה שמעה. אבל אומרת גם מה שלא שמעה. יצחק אמר לו לעשו בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת, אבל היא מוסיפה מה שלא אמר וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. לפני ה' לא אמר יצחק. לפני ה' אומרת רבקה שאמר. כי היא יודעת שבועת הנזיד לא הייתה אלא במעמד שני האחים. מעתה שבועה על סעודה באוהלי האב הזקן תהייה כשבועה לפני ה'. היא תבטל את השבועה ההיא. היא תחזיר את הבכורה כחוק ליושנה. אי אפשר יהיה לערער עליה. לא לפני אדם לא לפני אלוהים. אסור שזה יקרה . אתה בני יעקב הבכור הראוי. הבכור הראוי הוא לא זה שנולד ראשונה. הבכור הראוי הוא מי שראוי לרשת ראשונה. לא מפני קדושת עסקת נזיד העדשים. קדושת עתידה של המשפחה הזאת , קדושת האחריות לדורות הבאים. גם שרה כפתה ירושה על הראוי לא הבכור הילוד. בטרם ימות, אכפה גם אני ירושה למען יהיה בנינו אחרינו יושבי אהלים, לא אורבי ציד.
יעקב שומע. אי אפשר. העמוד התיכון יקרוס עליו. מה לו ברכה במחיר קללה? אבל היא תובעת ממנו פיקוח נפש. עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי. הסעודה האחת שתעשה על מטעמי הציד, תהייה בטלה ומבוטלת בסעודה השנייה שתעשה על מטעמי הגדי.
היתר כתוב בספרי הדורות.
רואים שהמאמר מושקע אך שתי הערות עמי א. אפשר למכור גם דבר שלא נקנה אלא ניתן על ידי הטבע או במתנה באותם ימים היתה חשיבות לבכורה וניתן היה להשיגה בדרכים שונות. ברור שהסיפור הזה כנראה לא היה ולא נברא. אלא יש בו מסר מסוים ובזה ניכרת חשיבותו. האגדתיות שבו היא עצם העובדה של מכירת דבר מה בעבור צלחת של נזיד עדשים. מעשה שאף הטיפש באדם לא יעשה כמותו ואכן אני מוכיר שחור על גבי לבן ( אתה מוזמן לקרוא את המאמר שלי " עשו הצדיק" בדף שלי, שעשו לא מכר את בכורותו בעבור נזיד עדשים . יש שם סיפור מסגרת וסיפור פנימי. לעניין הבכורה : ראובן היה הבכור באופן רשמי אך באופן א פורמלי יהודה התנהג כבכור הוא היה בעל השליטה. ראובן מנצל את ההזדמנות להראות מי כאן הבכור והבוס כשהוא שוכב עם אחת מהאמהות שלנו ( לדעתי) והיא בלהה. גם אבשלום בא אל פילגשי אביו להוכיח עוצמה שליטה ובעלות. בקיצור עשו אכל עדשים כיוון שכל יום היה אוכל מהנזיד שאמא שלו עם הנוכל יעקב היו עושים. זה כנראה היה מאכל כמו שבימינו אוכלים אורז או איטריות. מאכל יומיומי. מעבר לנזיד היו אוכלים גם מהציד שהביא עשו מיום עבודתו הקשה.
השבמחק