על חובות האשה לבעלה ועל זכותו להכותה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

להלן חלק מפרק י״ד של ספרה של פרופ׳ אליאור, "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", שראה אור בהוצאת כרמל בירושלים תשע"ח *

חובות האשה לבעלה וזכותו להכותה "כיוון שהיא ברשותו".

"אך את שתקי ושבי, צייתי למילתי,

פן לא יועילו לך כל האלים אשר באולימפוס,

כאשר אך אתקרב ואשלח בך את ידי העצומות".[1]

על חייה של האשה – שגופהּ היה עד לא מכבר אתר שליטה ופיקוח גברי, המסומן, מוגדר ומתכונן עלֿידי כוחות חיצוניים ותכתיבים חברתיים, הקובעים את עליונות הגוף הגברי על הגוף הנשי, לצד עליונות הרוח הגברית המושלת, על הטבע הנשי הנפעל, מסַפרת המשנה בקצרה במסכת כתובות, ודנה בהרחבה מעוררת אימה ספרות ההלכה. אשה יהודייה זו, אשר חירותה הוגבלה בצווים תרבותיים קהילתיים ודתיים, המכונים חוקי צניעות, שתכליתם הייתה להרחיקה מרשות הרבים ולבודד את גופהּ, להסתיר אותו ולסמן אותו כדי לאסור עליה לצאת, זו אשר חייה היו דיכוי מתמשך בצל איום האלימות ועבודת יומה הייתה קשה מנשוא, מתוארת בדברי התנאים שהטילו עליה 'ליישב בזווית ביתה' או 'בירכתי ביתה', בנוסח 'כל כבודה בת מלך פנימה'. המשנה מפרטת בלשון עניינית את המלאכות שאשה שנרכשה כדין, חייבת לבעלה, הרוכש והמפרנס. השקפה זו, אשר נוסחה כהלכה למשה מסיני, למרות שנוצרה בהקשר חברתי, תרבותי, היסטורי מסוים, בעולם שרווחה בו עבדות, משום שלא הייתה בו נגישות למים זורמים בברזים, לטכנולוגיה מסייעת, לקירור או לחשמל, עובדה שחייבה הכנה יומיומית של כל דבר בישול ומאפה, משקה וקינוח, בעולם שרובו ככולו התבסס על עבודת ידיים כפויה שהפכה לייעוד, התבטאה בבירור: "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו את המטה ועושה בצמר" (משנה, כתובות ה, ה).[2] משפט קצר זה טומן בחוּבּו טחינה מפרכת בעמידה או בכריעה ליד אבן הריחיים לפני עלות השחר. הטוחנת הייתה כורעת על ברכיה ומושכת את אבן הרכב של הריחיים, היא האבן העליונה של המתקן, קדימה ואחורה על פני אבן השכב, כדי לטחון את גרגירי החיטה לקמח. עבודת משק הבית המשיכה באפיית לחם הכרוכה כאמור, בטחינת קמח, בהתפחת שמרים או בשמירת מחמצת, דבר יום ביומו, משום שקמח נשמר היה מוּעד לעיפוש ולחרקים, ובהבערת אש הכרוכה באיסוף זרדים או בהבאת גחלים מהאח המבוערת, לבישול, לאפייה, להרתחה ולכביסה. ריחיים של יד, שהיו עשויות מאבןֿרכב ואבןֿשכב, שביניהן נטחנו גרעיני דגנים לקמח דבר יום ביומו בידי נשים שכרעו על ברכיהן והניעו את הרכב על פני השכב או סובבו אבן אחת מעל רעותה בריחיים סיבוביות של יד, היו הסמל הנצחי של שעבוד האשה מהעת העתיקה ועד למאה הֿ19, כמתואר בפסוק "הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (שמות יא ה).[3] המלאכות הנזכרות לעיל נעשו לצד ניקיון הבית, מצעיו ומרבדיו, שטיחיו וּוילונותיו, וטיפול בכל בגדי המשפחה שאותם הייתה האשה שוזרת, טווה, אורגת, תופרת, סורגת ורוקמת במו ידיה, וזאת כשהיא הרה ומניקה ומגדלת ילדים ואחראית לבדה על משק החי. פעמים רבות האשה לבדה הייתה אחראית על השגת מצרכי הבישול היומיומיים, כמו עצי הסקה, מים, חלב, קמח, שמן וביצים, פירות, ירקות, משקאות, תבלינים וצורכי כל בני הבית, כשבן זוגה נעדר. בימינו אין בכך כל קושי כשיש חנויות ומרכזים מסחריים הפועלים בכוח החשמל, הטכנולוגיה והמים בברזים, מכל עבר, ואולם, יש לזכור שבמקומות רבים בעת העתיקה ובימי הביניים, ובאפריקה ובערבות אסיה עד ימינו, לא תמיד היו חנויות ושווקים במרחק הליכה ולא היה קרח לקירור. פעמים רבות אנשים חיו מבחירה או מכורח המציאות לפני בירוא היערות, התפתחות הערים וסלילת הדרכים, במשפחות שהתבססו רק על אספקה עצמית של כל צורכיהן או במשק אוטרקי סגור המספק את כל צרכיו בכוחות עצמו, ונסמכו רק על ימי שוק או על רוכלים נודדים, לכל דבר שחרג מאספקה עצמית. במקומות רבים, שלא היו בהם נהרות, גשמים, אגמים, קרחונים או מערות קרירות, לא היו בנמצא אפשרויות קירור ושימור מזון, כפי שעולה מעדויות של עולות מארצות שונות שסיפרו על העבודה הקשה והטרחה הרבה שהייתה כרוכה בהכנת אוכל טרי מדי יום ביומו בנסיבות גאוגרפיות ואקלימיות קשות, שבהן מים לא היו בהישגֿיד. מלבד חובות רבות וסבוכות אלה, הקשורות למשק בית המתנהל ללא מים בברזים, ללא קרור וללא חשמל, ללא חנויות, מרכזי מסחר וכלי רכב, ולמכלול העבודות המונוטוניות הכובלות לבית, שאינן מייצרות דבר מלבד שירות הזולת, היו מוטלות על האשה חובות מפורטות ביחס לבעלה, שאותן פירש הרמב"ם במשנה תורה, בהלכות אישות, פרק כא:

וכן [U1][HC2] כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו, או בפני בנו. ומלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו. יש מלאכות אחרות שהאשה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים; ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת. כיצד מטחנת – יושבת בריחיים ומשמרת את הקמח, ואצה בטוחנת, או מחמרת אחר הבהמה, כדי שלא יבטלו הריחיים; ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד, טוחנת. במה דברים אמורים, בעניים; אבל אם הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראויין לקנות מהן שפחה אחת, או שהייתה לו שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות שפחה אחת – אינה מטחנת, ולא אופה, ולא מכבסת, ולא נותנת תבן לפני בהמתו.

הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות – אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה, אלא נותנת אותו לשפחה להניק. נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות – טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו; והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות – מטחנת, ואופה, ומבשלת, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו.

את משמעותו האמִתית של סדר זה – שבו האשה משועבדת לבעלה ומחויבת במילוי כל צרכיו במוֿ ידיה, או חייבת "לשַמֵש לפניו", ולשרת אותו ומלאכתה מושווית למלאכת השפחה, כשכל חיי היוםֿיום של בעלת הבית מתמקדים בממד הקיומי, החומרי והגשמי באופן בלעדי – פירש הרמב"ם במאה הֿ12 בלשון נחרצת. כך עשה כשפסק שבמקרה שהאשה מצפה מבעלה שיפרנס אותה, ומסרבת לדאוג לצורכי הבית, כמפורט במשנה, כתובות ה, ה, מותר להכותה: "כי כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט",[4] שכן לדבריו: "מעשה ידיה לבעלה... וצריכה לשמש לפניו".[5] יחסי הקניין בין הבעל לאשתו, לפי תפישת הרמב"ם הנזכרת בציטוט לעיל, מקנים לו זכות לתבוע את שירותיה ועבודתה תמורת פרנסתה המוטלת עליו, שהרי הוא קנה אותה מאביה והתחייב לפרנסהּ, והיא מצדה חייבת בכל עבודות הבית וחצר משק החי שאין להן קִצבה, ובגידול הילדים והנקתם, ואם איננה יכולה או איננה רוצה לעשות את כל המוטל עליה, רשאי הבעל לכפות את תביעותיו בכוח השוט. הסֵדר הפטריארכלי, ההופך את החובות היומיומיות החוזרות על עצמן של הכנת הארוחות, הכשרת המזונות לפי חוקי הכשרות, הטחינה, האפייה והבישול, החליבה והחביצה, לצד השגת מים לבישול, לניקיון ולכביסה, עצים להסקה והמצרכים הנדרשים עבור הבישול והאפייה המצויים בשוק, הסרת האבק, הדחת הכלים, קרצוף הרצפה, סידור הבית, הכביסה, הניקיון, הגיהוץ וקיפול הבגדים, תיקון הבגדים, שזירתם, טווייתם, אריגתם, גזירתם, תפירתם והטלאתם, בלא מים זורמים ובלא חשמל, ובלא שום טכנולוגיה מסייעת לניקוי, לבישול, לחימום או לקירור, היה סדר משעבד שלא לחינם נקשר בעבודת השפחות. המלה שפחה קשורה, כזכור לעיל, במלה משפחה, שכן לבד מכל עבודות משק הבית הנזכרות, שאין ברובן הגדול כל שמחת יצירה או חדוות לימוד, אלא רק מונוטוניות משרתת ומילוי כל צורכי המשפחה, על האשה הייתה מוטלת גם הנקת התינוקות, ועבודת הטיפול בילדים, בבריאות או במחלה, שהיו נעשות לעתים תכופות תוך כדי היריון, צירי לידה והנקה. ראוי לשוב ולהזכיר שעבודות הבית, כגון הטחינה, הבישול, האפייה, הדחת הכלים, הניקיון, הכביסה וההשקאה, היו עד לא מכבר כרוכות בהבאת כדי מים כבדים, נאדות מים או פחי מים, בידי הנשים, מדי יום ביומו, מהמעיין או מהנחל, מבור המים השכונתי, מהבאר או ממאגר מי גשמים, שכן מים הגיעו לברזים, ברוב המקומות בעולם, רק בסוף המאה הֿ19 ובעשורים הראשונים של המאה הֿ20. עבודות הבית כללו לא רק רחיצת תינוקות וילדים וטיפול בהדחת הצרכים, כשלא היו אסלות עם מים זורמים, אלא גם הצתת אש מזרדים, בולי עץ ופחמים, ואיסוף חומרי בעֵרה לצורכי חימום, אפייה ובישול, שכן גם החשמל הגיע לבתים רק במאה העשרים. החשמל הגיע לארץֿישראל לראשונה בשנת 1923.[6]

הרמב"ם כתב בָעולם המוסלמי שבו היה מקובל, על פי חוקי השריעה הנסמכים על הקוראן, שמותר לבעל להכות את אשתו, הטורחת כל יום בכל מלאכות הבית ובגידול הילדים, אם אין היא נוהגת בצניעות ואם איננה ממלאת את חובותיה כלפיו. גאוני בבל, וחכמי אנדלוסיה המוסלמית, כמו חכמי קטלוניה הנוצרית, שהושפעו מהם במידה רבה בימי הביניים, חשבו כי הבעל רשאי להכות את אשתו כדי שתמלא את חובותיה ותִלמד לבצע את מלאכות הבית כראוי, וקבעו שהוא זכאי לעשות זאת כדי לחנכהּ, כפי שפירש רבנו, נסים בן ראובן גירונדי מברצלונה, במאה הֿ14, על הגמרא בכתובות, דף ס"ג ע"ב: "באומרת אינני עושה, היה כופה אותה בשוטים, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה... או היו משמתין [מחרימים] אותה, וכך אמר הגאון ז"ל".[7] האשה היהודייה, עקרת הבית ואֵם הבנים, בתֿ זוגו הנאמנה של בעלה, המבשלת, האופה, המנקה, הטווה והאורגת, והמשרתת את כל צורכי הבית, שמותר היה להכותה בשוט, גם אם הייתה הרה או מיניקה, לא נחשבה אף פעם כבתֿ חורין, מפני ש"אימת בעלה עליה", כמפורש בספרות ההלכה והפסיקה.

דומה שהגדרת העבדות המקובלת במחקר כִ"שליטה קבועה, אלימה ואישית בבניֿ 
אדם מודרים, הזוכים לביזוי כללי מלידתם",[8] שנמנעת מהם הזכות להשכלה ומותר להכותם, קרובה מאוד להגדרת מצבה של האשה הנשואה בַסֵדר הפטריארכלי, זו שהוגדרה בידי חכמי הדור ביחס לבעלה בביטוי: "כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו" (לעיל). האשה, שהייתה נטולה מקור הכנסה כלשהו, וממילא משוללת יכולת הבעת דעה עצמאית, המיוסדת תמיד על איֿ תלות ועל הכנסה עצמאית – זו שהייתה טרודה כל ימיה בחובות משק הבית וצורכי המשפחה וגידול הילדים, בשעה שהייתה נטולת חירות וריבונות ומשוללת השכלה – הייתה זו שהותרה לגביה כפייה אלימה בשוט, בשעה שבעלה ראה אותה כמי שאיננה ממלאת את חובותיה כלפיו.[9]

אלימות נגד נשים הייתה רווחת, ככל הנראה, בכל הדורות ובכל הקהילות. בראשית שנות העשרים של המאה הֿ-20, זֶלמָה מָאיֶיר (Selma Mayer) (1884-1984), האחות הראשית של בית החולים 'שערי צדק', שנודעה בירושלים בשם שווסטער זלמה, אשר התגוררה בחדר בתוך המחלקה הכירורגית בבית החולים מאז שהגיעה לירושלים בשנת 1916, צפתה בתוצאות הנפוצות של אלימות במשפחה. בית החולים 'שערי צדק' נפתח בירושלים בשנת 1902 ושווסטער זלמה, שהייתה מהאחיות היהודיות הראשונות שקיבלו תעודת הסמכה בגרמניה, והייתה האחות המוסמכת הראשונה בפלשתינה, סיפרה בזיכרונותיה המאַלפים, שהוכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית, על עבודתה בירושלים:

"בימי שישי לפני כניסת שבת, הייתה לי עבודה רבה בהכנת תחבושות סטריליות. כאשר חזרו הגברים מביתֿ הכנסת ומצאו שלא הכול היה מוכן בבית, נהגו לחתוך את תנוכי האוזן של נשותיהם. זה גורם לדימום חזק, ותמיד החזקתי מלאי של תחבושות למקרים אלו".[10]

הערות

[1]     דברי האיום האלימים של זאוס, ראש האלים, לאשתו הרה. הומרוס, איליאדה, ספר ראשון, שורות 565-570. תרגם מיוונית, אברהם ארואטי, עמ' 59-60. בנה של הרה, הפייסטוס, מנחם את אמו המוכה, מגיש לה ספל נקטר, ואומר לה: "אמי, התאוששי וסבלי, אף על פי שמאוד מר לך, למען לא אראה בעיני בהכותו אותך, יקרה, כי יבצר ממני לעמוד לימינך, ואם צר לי, יען וביען מאוד קשה לעמוד בפני האולימפי" (שם, שיר ראשון). השוו לדברי גיבור האפוס השומרי, גִּלְגַמֶשׁ המזהיר את חברו אֶנְכידוּ, שלא ינהג בדרך המקובלת במחיצת בני אנוש בשעה שהוא יורד לשאול, כדי שלא תיחשף מהותו האנושית, פן יזהו אותו כבןֿאנוש וימיתוהו: "אל תנשק את אשתך אשר אהבת, אל תכה את אשתך אשר שנאת... פן זעקת השאול תתפוש אותך" (עלילות גִּלְגַמֶשׁ, לוח שניםֿעשר, 13-27) בתוך: ש. שפרה, המילים ככישוף והכישוף שבמילים , עמ' 76. נִינְסוּן, אמו של גִּלְגַמֶשׁ, הזוכה לכינוי "היודעתֿכול", היא האשה היחידה אשר בינה לבין גִּלְגַמֶשׁ מתקיימים יחסי אהבה. על איום באלימות שגרם למותה של האשה המאוימת השוו את דברי ניר, אחיו של נח, לצופנימה אשתו,  ספר חנוך ב כג, י-יא .

[2]     ראו: בבלי, כתובות נט ע"ב: "מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר. ארבע, יושבת בקתדרא. רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה [אותה] לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא וייתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום". על פי דברים אלה קבע הרמב"ם, כי כל אשה חייבת לבעלה כמה מלאכות, שמחלקן היא פטורה במקרה שיש ביכולתה לרכוש שְפָחות. אולם גם אז היא איננה פטורה מחמש מלאכות: טווייה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים. משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא, הלכה ז.

[3]     על הריחיים ראו: רפאל פרנקל, "ריחיים ומתקני טחינה בספרות התלמודית: בחינתם מחדש לאור הממצא הארכיאולוגי", קתדרה 110 (טבת תשס"ד).

[4]     משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י.

[5]     משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכות א, י. קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם מדברי הרמב"ם עולה שההכאה של האשה מסורה לבעל או שההכאה מסורה בידי בית דין ולא ביד הבעל. הטוענים לאפשרות השנייה אומרים שהרמב"ם כתב בלשון רבים "כופין אותה" – כלומר, הדיינים. השוו דבריו של ר' ישראל איסרליין מרגנשבורג ונוישטאט (1390-1460), בעל ספר שו"ת, תרומת הדשן, וונציה רע"ט (1519), על האשה הנתונה למרותו של בעלה ש'כופין אותה... בשוט': תשובה המעידה על שינוי בהתייחסות להכאת האשה. המחבר נשאל: "מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמהּ, והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים, ולא הועיל, שרי [מותר] להכותה כדי לייסרה, שלא תעשה? או לא?" והוא משיב: "דכהאי גוונא שרי, ואע"ג דכתב ב'מרדכי'... דהמכה את אשתו עובר בלאו... מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי..". "כל מי שהוא תחת ידו של אדם, ורואה בו שעושה דבר עבֵרה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבֵרה, ואין צריך להביא לב"ד [=לבית דין] שיפרישוהו המה". כלומר, יש פוסקים שהתירו לאיש להכות את אשתו אם הוא רואה שהיא עוברת עבֵרה או שהיא מבזה אותו ומקללת אותו או את הוריו וכדומה. אלא שהיתר זה אינו קשור לאשתו דווקא, אלא לכל אדם מישראל, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף יג): "וכן מי שהוא תחת רשותו, ורואה בו שהוא עושה דבר עבֵרה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור, ואין צריך להביאו לבית דין". ראו: אברהם גרוסמן "יחסם של חכמי ישראל בימי הביניים אל הכאת נשים", דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ב, א', ירושלים (תש"ן), עמ' 117-129; הנ"ל, "אלימות כלפי נשים בחברה היהודית היםֿתיכונית בימי הביניים", בתוך: יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, עמ' 183-207. אברהם גרוסמן, במאמרו: "'והוא ימשול בך': זכות הבעל להכות את אשתו למטרת 'חינוך'", בתוך: ספר הזיכרון לפרופ' זאב פלק (בעריכת רבקה הורוביץ), ירושלים תשס"ה, עמ' 39-57, אמנם מראה שיש חכמים שהתירו להכות נשים חוטאות, אך הוא מדגיש שמדובר על "היתר של מקצת חכמי ישראל בימי הביניים לבעל להכות את אשתו החוטאת בזדון". מסקירת המקורות שהוא מביא עולה כי מדובר בעיקר בחכמים שחיו בבבל, בצפון אפריקה ובספרד. גרוסמן הראה שגדולי חכמי אשכנז בימי הביניים מסתייגים מההיתר הנזכר של הכאת נשים לשם חינוך. עוד ראו: מרדכי פרישטיק, "אלימות כלפי נשים ביהדות", חברה ורווחה, י"א, 1 (אוקטובר 1990); מיכל וולף, "הפעלת כוח מצד בעל כלפי אשתו: בחינת יסודות בדיני עונשין כאמות מידה במשפט העברי בתקופת הראשונים", בתוך: נחם אילן (עורך), עין טובה, דוֿשיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן, תלֿאביב; מאמרים וספרים נוספים בנושא ניתן למצוא ברשימה מאלפת שהכינה לאה שקדיאל, בקישור http://www.edu-negev.gov.il/
mad/marianak/marpad-new/htm/shavinon/shavinon.htm

[6]     מים זורמים הגיעו לבתים בארצותֿהברית רק בסוף המאה הֿ19 והפכו לנפוצים רק בעשור השני של המאה הֿ20, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וכך גם החשמל. פנסיֿרחוב, המאירים באור החשמל, החלו לפעול בניו יורק בשנת 1882, וחיבור רשת החשמל לבתים בעיר הושלמה רק בשנת 1932. בירושלים, הונחה לראשונה מערכת מים מודרנית, המבוססת על משאבות ומערכת צינורות מסועפת שסיפקה מים זורמים ישירות לשכונות המגורים, ובהמשך גם לבתיהם הפרטיים של תושבי העיר, רק בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1918. הסופר יעקב יהושע, אביו של א.ב. יהושע, תיאר את המעבר משיטת בורות המים שרווחה בירושלים, לשיטת הברזים: "שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא יעלו וירדו אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להיפגש 'על פי הבאר' בשעות הבוקר, ולשוחח בענייני דיומא, שוב אינן נפגשות 'על יד המעיין'. האבן שעל פי הבור, החרושה כיום חריצים עמוקים, שנחרשו עלֿידי חבלי הדליים, עומדת בודדה ושוממה. פגישות אלו, שלפרקים היו עליזות ולפרקים עצובות, הקלו על לבותיהן של בעלות הבית אשר שפכו את מרי שיחן עם שכנות וידידות. בורות אלה נטלו אִתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה" (יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, כרך ד', ירושלים 1971, עמ' 231). אפשר להטיל ספק ב"שמחת החיים" ששררה בשכונות ירושלים, לאור סיפוריהם של יהודה בורלא בספרו נשים, סיפוריו של ש"י עגנון, בתמול שלשום, ודן בניה סרי, עוגיות המלח של סבתא סולטאנה, וסיפורה של שולמית הראבן, עיר ימים רבים, על ירושלים בראשית המאה הֿ20. הדיווחים על שיעורי העוני, הזנות ותמותת התינוקות בירושלים בעשורים שיהושע מתייחס אליהם מלמדים על מרחק רב משמחת חיים (ראו לעיל מחקרה של פרופ' מרגלית שילה). יהושע אינו מביא בחשבון בדבריו על שמחת החיים שהייתה כרוכה בשאיבת מי באר, את מצבן של נשים נכות, מבוגרות ומוגבלות, חולות, זקנות או ישישות שהיו נזקקות למים לא פחות משכנותיהן הבריאות לכל הצרכים שכל אדם צריך להם. הסופר האמריקאי הנודע, ג'יימס תרבר (James Thurber) (1894-1961), תיאר בסוף שנות העשרים של המאה הֿ20 את תגובתן הראשונה, מלאת החשד והפחד, של אמו וסבתו, שגרו בעיר קולומבוס שבאוהיו, ארצותֿהברית, לחידושי החשמל: "[Mom]
came naturally by her confused and groundless fears, for her own mother lived the latter
years of her life in the horrible suspicion that electricity was dripping invisibly all over the
house. It leaked, she contended, out of empty sockets if the wall switch had been left on.
She would go around screwing in bulbs, and if they lighted up she would hastily and
fearfully turn off the wall switch and go back to her Pearson's or Everybody's, happy in the
satisfaction that she had stopped not only a costly but a dangerous leakage. Nothing could
ever clear this up for ", (James Thurber, My Life and Hard Times, London 1933); Pearson's

 וEverybody's היו שמות של עיתוני נשים ידועים.

[7]     א' גרוסמן, "אלימות כלפי נשים בחברה היהודית היםֿתיכונית בימי הביניים", עמ' 204, הערה 22.

[8]     ראו: לעיל, פרק ו, הערות 6, 7.  

[9]     השוו: א' גרוסמן, "אלימות כלפי נשים בחברה היהודית היםֿתיכונית בימי הביניים" .

[10]    זלמה מאיר, חיי בשערי צדק, ירושלים: המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים 1973. תודה למיכל ברגמן, שממנה למדתי לראשונה על עדותה של שוועסטר זלמה ועל זיכרונותיה, ברשימה בבלוג שלה ברשת. על הדיכוי, העלבון, ההשפלה והאלימות המילולית והגופנית, שהיו מנת חלקן של נשים נשואות בקהילה היהודית, אפשר לקרוא בתיקי הגירושים ובסִפרות השאלות והתשובות, כמו בעדויות ספרותיות מאלפות בסיפוריה של דבורה בארון, "זוג מתקוטט", בתוך נורית גוברין, פרשיות מוקדמות, ועוד שם; בסיפוריו של יהודה בורלא, נשים, בסיפוריו של דן בניה סרי, "אלף נשותיו של נפתלי סימןֿטוב", בתוך ציפורי צל; בסיפורה של ברכה סרי, "קריעה", בתוך: לילי רתוק, הקול האחר, ובספרו של סמי מיכאל, ויקטוריה. עדותה המדויקת של האחות זלמה מאיר מניסיון חייה בבית החולים, מוסיפה ממד מוחשי לעדות הספרותית.

* מתפרסם כאן באדיבות המחברת ובאדיבות הוצאת ׳כרמל׳.