׳נשים בתנ״ך בנופי הגולן׳ בצילומיה של דיקלה לאור

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
*התצלומים באדיבות הצלמת. להגדלת התצלומים - הקליקו עליהם. 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה…

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (בראשית לח, יד-טו)

ראיתי את תערוכת הצילומים, ׳נשים בתנ״ך׳, של דיקלה לאור בתיאטרון ירושלים (2018), ונפעמתי. לאור היא משוררת המצלמה הקוראת באופן פיוטי רגיש מאין כמותו את נשמת הנשים המיתיות-ארכיטיפיות של התנ״ך. חלקן בולטות, כמו רבקה, מרים, פלגש בגבעה, אביגיל, מלכת שבא, איזבל, רחל ולאה, שפרה ופועה, רות ונעמי, בנות לוט, בת פרעה, בת יפתח ובת שבע, וחלקן פחות, כמו שרח בת אשר, אשת איוב ובנותיו ואפילו אהלה ואהליבה מנבואת יחזקאל. 

המיילדות (שמות א, טו-כא)

לאור מציגה את הנשים בנקודות צומת בחייהן, בעת פיתוי, לידה, אמהות, רעות, ריקוד, שמחה ואבל. צילומיה אינם נכנעים לקלישאות, תפוחי עץ הדעת בצילום שלה אינם אדומים, ואינם נכנעים לקונוונציות מתולדות האומנות המציגות למשל גם את אדם בסצינת התפוח בגן העדן.  (אעיר בסוגריים שבסיפור המקראי אין תפוח...). בכלל, אין בצילומיה גברים בוגרים. רק אמהות עם בניהן הצעירים, מגוננות ואוהבות - יצחק הנער ליד שרה, הגר ובנה, ציפורה המלה את עורלת בנה או האלמנה מצרפת ובנה הגוסס. עולמה הוא עולם נשי ׳נטו׳, המשוחרר מהכבלים הפטריארכליים. לא עוד נשים מקראיות דמויות הבדואיות שבאוהל. נשותיה אינן כבולות לאוהל וליתדותיו ולמלאכות הבית המפרכות. אלה נשים שבחוץ - מחוברות לאדמה, לצומח ולבעלי החיים (הנחש הענק, החמור, הסוס והכלב). בעניין בעלי החיים, אי אפשר שלא להתפעל מהמאמץ להביא לסצינת חוה ועץ הדעת נחש חי השוקל לא פחות משבעים ק״ג! 

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה… (בראשית ג, א)

לאור מציגה בצילומיה פרשנות אישית, מעמיקה ונועזת לטקסטים המקראיים. היא מביימת את הסצינות עם דוגמניות שאותן היא מלבישה בבגדים נשיים, ארוכים, עשירים, מתנפנפים ואוורירים, המעניקים להן אצילות, מלכותיות, רוך ועוצמה. הצבעים העזים של בגדי הנשים על הרקע המעורפל-אגדי של הרי הגולן יוצרים מעין שילוב בין סגנון הציור התנ״כי האירופאי של ימי הביניים ותקופת הרנסנס לבין האופי הנופי המקומי-ישראלי בן זמננו. אין אצלה עירום נשי. חוה שלה לבושה בלבן עדין מלאכי (לא ערומה כמו בקליסיקה של האומנות). הצילום מבליט את יופין החיצוני והנפשי של הנשים, וגם מעניק לנשות המקרא רעננות נשית מודרנית. הקומפוזיציות מדוייקות, והצילום ברמה טכנית מקצועית גבוהה ביותר.

וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ… וַיְהִי־לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת

 וַיִּקְרָא שֵׁם־הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ (איוב מב, יב-יד)

אין ספק, השג אומנותי אדיר ונדיר.