סיפורי ריגול במקרא

פרופ' יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

במרכז פרשת "שלח לך" עומד סיפור תריסר המרגלים ששלח משה מן המדבר כדי "לתור את ארץ כנען" (במדבר יג, יז) קודם לכיבושה, ולבחון את תושביה, את דרכי ההגנה עליה ואת טיב פירותיה. סיפור זה חוזר בשינויים של ממש גם בספר דברים (א, כב-לב), ובצדו נמצא במקרא עוד כמה סיפורים על מבצעי ריגול. יהושע, תלמידו של משה ויורשו, שולח מרגלים ליריחו קודם לכיבושה בידי בני ישראל (יהושע פרק ב) וסיפור זה גם משמש כהפטרה לפרשתנו, וכן אל העיר עי (שם ז, ב-ה). בית יוסף מרגל את העיר בית אל קודם שהיא נופלת לידיהם (שופטים א, כב-כו) ואילו שבט דן, המחפש לו מקום חדש להתנחלות, שולח חמישה אנשים בשליחות של ריגול טרם קרב אל העיר ליש (שם יח, ב-י). ואחרונה – המלך דוד, הבורח מפני בנו אבשלום, שולח מרגלים אל לב מחנה האויב כדי לעמוד על כוונותיו (שמואל ב ט, כז-יז, כב).

המקרא, ככלל, אינו משבח גבורת האדם בשדה הקרב ואיננו רואה בצבא הלוחמים את הכלי העיקרי להגשמת מטרות לאומיות; אדרבא, הוא מתמקד בגדולת האלוהים וביכולתו להושיע ולהגן. מדוע איפוא מביא המקרא סיפורי ריגול במהלך תולדות עם ישראל? נראה שהתשובה לשאלה זו תעלה מאליה מתוך שוואת סיפורי הריגול השונים על פי שבעת העקרונות המנויים להלן:

1) אופיה של השליחות. זו ניעשית – להוציא הסיפור על מרגליו של דוד – קודם למעשה של כיבוש הארץ בידי בני ישראל ברשות משה ויהושע, או כיבוש נחלה נפרדת בידי שבט זה או אחר.

2) יוזם מעשה הריגול. ה' הוא שמצווה על משה, על פי המסופר בפרשתנו, לשלוח מרגלים (אך בחזרה על הסיפור בספר דברים [א, כב ואילך] היוזמה היא בידי בני ישראל עצמם, ואולי נעשה הדבר בשל כישלונה של השליחות ומתוך הרצון שלא לתלות את הכישלון בה'). בשאר הסיפורים יוזם המנהיג את השליחות.

3) זהותם של המרגלים. משה שולח אנשים נכבדים, "ראשי בני ישראל" (יג, ג) ואף שבט דן שולח מבכירי אנשיו "אנשים בני חיל" (שופטים יח, ב). שליחיו של דוד הם בני כוהנים, מבעלי המעמד הנכבד שבעם, בעוד שעל שליחיו של יהושע ליריחו ולעי איננו יודעים דבר.

4) תיאור השליחות בפי המרגלים. משה מתדרך את המרגלים בפרוטרוט באשר לשליחותם ובאשר לסוגיות הגאוגרפיות, האסטרטגיות והכלכליות שעליהם לבחון. פירוט שכזה לא מצאנו בשאר סיפורי הריגול.

5) מילוי המשימה. במרבית הסיפורים מתואר באופן מפורט יחסית ביצוע המשימה שהוטלה על המרגלים. הדבר בולט במיוחד בסיפור מרגליו של משה, שלגביהם אין לנו תיאור מסלול הליכתם ומעשיהם. שונה הוא המצב בסיפורים על מרגליו של יהושע, יריחו (שם אין המשימה מבוצעת במלואה מכיוון שבראשית דרכם מגיעים המרגלים אל בית רחב ונוכחותם מתגלה ללמלך יריחו) ובעי.

6) דיווח על המשימה. הדיווח המפורט והפסימי של מרגלי משה מפיל פחד על בני ישראל. דבריהם האופטימיים של כלב בן יפונה ושל יהושע בן נון נובעים מאמונתם בה' וביכולת לכבוש את הארץ. דיווחם של המרגלים שהלכו לעי הוא אופטימי, אך אין לו כל יסוד: ה' יביא למפלת עם ישראל וכך יעניש אותו על חטאו של עכן במעשה כיבוש יריחו, כאשר הוא לקח משלל העיר ועבר על ההוראה להחרים את העיר ואת כל אשר בה. גם המרגלים ששלח שבט דן שבו ובפיהם דיווח אופטימי אף הוא, אך הוא לא צמח ממסקנותיהם שלהם, אלא ממה שלמדו מפי רחב ומאמונתה כי ה' יתן את ארץ כנען לבני ישראל.

7) השפעתו של הדיווח. בסיפור מרגלי משה נודעה לדברי המרגלים תוצאה הרסנית וקשה, בדומה לתוצאה שאליה הביא הדיווח האופטימי של מרגלי יהושע בעי. בשאר הסיפורים משיג הדיווח את מטרתו.

מאת: אדריכל סרג'ו רטסקו וקבוצת אומנויות אקליפטופ
מצוי בצומת סגולה, פתח תקוה

השוואת הסיפורים זה לזה מגלה, כי המרכיבים הצבאיים והמעשיים של מעשה הריגול במקרא עברו שינוי שיסודו בתפישה תיאולוגית: פעולת ריגול מוצלחת הנעשית בידי מרגלים בעלי מעמד איננה מבטיחה הצלחה; האמונה באלוהים והליכה בדרכיו היא שמבטיחה את הניצחון. בפרשתנו יוזם ה' את משלחת המרגלים כדי לנסות את בני ישראל ולראות אם יבטחו בו ואם יצאו לכבוש את הארץ הטובה, "ארץ זבת חלב ודבש", למרות עריה המבוצרות ובני הענק הגרים בה, אם ישמעו בקולם של כלב ויהושע הבוטחים בה' ולא יטו אוזן למקהלת המרגלים המבקשת לרפות את ידיהם.

יהושע לעומת זאת, יוזם את שליחת המרגלים ליריחו אף שה' מבטיחו מפורשות כי "בכל מקום שתדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו" (יהושע א, ג), והסיפור מלמד איפוא על העדר אמונה. אוי לאותה בושה המרגלים ששלח יהושע – שני נערים בני בלי שם וחסרי ניסיון – היוצאים לדרכם ללא הוראות ברורות, בוחרים לבוא אל ביתה של אישה זונה תחת להתמקד במעשה הריגול. ומיד עם בואם העירה נודע הדבר למלך יריחו השולח לתופסם. והנה רחב מלמדת את מרגליו של יהושע כי הארץ תיפול בידיהם כפרי בשל. דבר רחב "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם" (שם ב, ט) הם הדברים שבשירת הים "נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימה ופחד" (שמות טו, טו-טז). יהושע צריך היה לזכור את דברי השירה, לבטוח בה' ולהימנע ממשלוח מרגלים, וסופו-עונשו שהזונה מיריחו מלמדת אותו פרק בזיכרון העבר, בשירת המקרא ובביטחון בה'. רחב הנוהגת בשני המרגלים הפסיביים כרצונה, אף משיגה הבטחה לשלום כל בני ביתה ולהצלתם, וכך יחיה בית רחב בקרב ישראל "עד היום הזה" (יהושע ו, כה), מזכרת עוון על חוסר הביטחון בה'.

אך יהושע איננו מפיק את הלקח הראוי והוא שולח את מרגליו בשנית, והפעם אל העי. במהרה ילמד שיעור חשוב: גם כשהמרגלים חוזרים ובפיהם מידע מודיעיני מדויק באשר לגודל הצבא הנדרש לכיבושה של העיר, צבאו יובס בשל חטאו של עכן. מרגלים בשר ודם יכולים אולי לעמוד על גודלו של הצבא ולאתר את נקודות החולשה שבו, אך עיניהם האנושיות אינן יכולות לגלות את כוונותיו של האלוהים שיסודן במשפטו הצודק.

רוב מעשי הריגול במקרא מעידים אפוא כי האמונה היא העיקר ואילו הריגול עומד בניגוד מוחלט לאמונה מלאה בה' ולביטחון ביכולתו להושיע את עמו.

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, שלח לך (תשס“א 2001)

תמונה: The Two Reports of the Spies: Numbers 13:17-20, 23-33, illustration from Bible card published 1907 by Providence Lithograph Company