"עברים" אינו שם גנאי במקרא

פרופ' יאירה אמית, אשה עבריה

במאמרו הפרובוקטיבי "העברים הוא שם גנאי במקרא", שפורסם במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ ב-ו' באלול תשע"ט (6.9.2019), טוען יגאל בן-נון שמונח זה "אינו אלא שם גנאי ל'בני ישראל' בפי זרים", ולאחר שורה של לכאורה הוכחות הוא מגיע למסקנה, ש"רק בגלגולו המודרני של המונח 'עברי' הוא נהפך ערב הקמתה של המדינה ליוקרתי ונעשה בו שימוש לתיאור התחדשות היישוב בארץ כאנטי-תיזה ליהודי הגלותי".

אכן, מופעיו של המונח "עברי/עבריה/עברים" במקרא הוא מועט, 34 היקרויות בסך הכל, ולרוב בקשר למצרים ולפלשת. כך בסיפור יוסף ובפרשת שיעבוד מצרים, וכן במלחמות ישראל בפלישתים בימי שמואל ושאול. אך בהקשרים אלה מדובר בכינוי אתני, שמטרתו לייחד את עם בני ישראל או את הנמנה על עם זה. ולכן יוסף מתואר כעברי, שהנו "מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (בראשית מ 14). יוסף שהיה "נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים" (שם, מא 12), סבל משום מכירתו לעבדות, ולא משום היותו עברי. מוצאו האתני לא הפריע לו להגיע למעמד של ״אָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מה 8). 

"על מידת הבוז שטומן בחובו המונח עברי", כותב בן-נון, "אנו למדים מדברי יוסף הישראלי שמתחזה למצרי בארוחה שאליה הזמין את אחיו בנוכחות הפקידות המצרית הבכירה: 'כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם' (מג 32). בעיני השליטים נראו בני ישראל כפליטי רעב מאסיה, לכן תועבה היא לאכול אתם". אך מדברי הרודוטוס (ב, 41) אנו למדים שמנהג דומה נהגו המצרים כלפי היוונים. הוא מספר שמצרים אינם אוכלים מבשרו של פר שנשחט בסכין של יווני, ועוד. היוונים במפגשם עם המצרים לא היו פליטי רעב, ואת הסיבות להתבדלות יש לחפש לאו דווקא במצב הכלכלי, כפי שניתן ללמוד גם ממקצת חוקי ההלכה. 

מלך מצרים פונה למיילדות העבריות, לא משום שזלזל בהן, אלא משום שהן פעלו בקרב אוכלוסיית הנשים העבריות ולא המצריות. בפרשנותו המגמתית של בן-נון המלך מכנה אותן עבריות וגם הן מכנות את עצמן עבריות, אך למעשה הכינוי ניתן על ידי המספר ורק פעם אחת על ידי המיילדות (׳כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת׳, שמות א 19) וגם אז לא לגנאי, אלא כדי לסמן את הזהות האתנית השונה. מכל מקום, גם כאן המספר מעוניין לשבח את המיילדות העבריות ולהדגיש את תרומתן להצלת עמן ואת הגמול שקבלו. למגדיר "עברי" לא מתלווה יחס של זלזול, וזה עולה אף מהסיפורים על ילדותו של משה. בת פרעה חומלת על הילד העברי, שאמו נאלצה לשים אותו בסוף על שפת היאור, משום גזירת אביה להשליך את הבנים הנולדים לעברים היאורה. פרעה אינו מזלזל בעברים, להפך, הוא חושש מהם משום התרבותם והאפשרות שיהפכו לגיס חמישי, ולכן גוזר על ילדיהם גזרת שמד. משה, שגדל בחצר פרעה, יצא יום אחד אל מחוץ לחצר וגילה את סבל אחיו העברים (השוו למסופר אודות בודהה מייסד הבודהיזים), וראה "

‏ אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב 11). שוב בן-נון אינו מדייק וכותב: "בעיניו של אותו מצרי הוא אינו מכה ישראלי אלא עברי", כאשר העיניים המתבוננות הן של משה, ולא של המצרי. מכל מקום, משה רואה בעצמו עברי ואינו מזלזל באחיו המשועבדים, אלא כואב את כאבם. 

בדומה, כאשר הפלישתים קוראים לצבא הישראלי "מַחֲנֵה הָעִבְרִים" (שמואל א ד 6) הם מבטאים פחד נורא, שאין עמו זלזול או גנאי. ובדומה כאשר שרי הפלישתים  רואים את דויד ואנשיו, הם שואלים "מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה" (שם, כט 3) ומבקשים לא לשתפם במלחמה. התנגדותם מבטאת חשש ופחד מדויד ואנשיו והם אף מזכירים שלכבודו שרו: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו" (שם, פס' 5). במילים אחרות, הפלישתים אינם רואים בדויד ואנשיו, כטענת בן-נון, "אוכלוסיית שוליים, עבדים ונוודים למחצה", אלא אויב מאיים, שיש להתחזק מולו ולחשוש מפניו.

כינוי ה' "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" (שמות ה 3), או "הָעִבְרִיִּים", או "יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" (שם, ג 18; ז 16; ט 1, 13; י 3), שנאמר לא רק על ידי משה ואהרון, אלא על ידי האל בכבודו ובעצמו, הוא בבחינת ראייה חותכת  שאין בכינוי זה גנאי או זלזול, אלא תג זיהוי אתני שהאל גאה בו. ובדומה, זיהוי אברם כעברי בסיפור שעניינו מלחמה של ארבעה מלכים מן המזרח שפולשים לכנען ונלחמים שם בשורה של מלכים, ובין השאר פוגעים בסדום שבה ישב לוט, בן אחיו של אברהם, ובעמורה, בא ללמד על עוצמתו של אברם שהצליח בעזרת בעלי בריתו לשחרר את לוט ואת יושבי סדום ואת רכושם. גם יונה הנביא שמצהיר על היותו עברי ועל אמונתו (א 9) משכנע את המלחים, שעבדו אלוהים אחרים, בגדולתו ובכוחו של ה' אלוהי העברים.

מתמיהה שגיאתו הפרשנית של בן-נון בבואו לבאר את הביטוי "עבד עברי", שמופיע בהקשר לחוקי העבד בשמות כא, דברים טו וירמיהו לד. לשיטתו לא מדובר בעבד ישראלי, אלא במי שמוצאו מאוכלוסייה שחיה בשולי החברה העירונית, והמונח עברי הפך שם נרדף לעבד. ולא היא! בן-נון מתעלם מהעובדה שהחברה החקלאית נדרשה לעבדים רבים, ואלה נלקחו ממקורות שונים, כמו למשל: אזרחים מיהודה או מישראל שהתמוטטו כלכלית ונאלצו למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות, שבויי מלחמה, וסחר עבדים, דוגמת מקרה יוסף. עבד עברי אינו אלא עבד מבני ישראל, שאותו יש לשחרר אחרי שש שנות עבודה. האחרים, הנכרים, הם בבחינת עבדי עולם, ולכן יש לרצוע עבד עברי שבחר להיות עבד עולם. דברים טו שמתכתב עם החוק בשמות כא  ומרחיבו מבהיר שמדובר ב"

‏אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה" שנמכרו לעבדות, ולכן יש לשחררם אחרי שש שנות עבודה ואף להעניק להם. ירמיהו לד, שמתכתב עם החוק בדברים, מתאר מציאות צינית, שלפיה שועי ירושלים שחררו את עבדיהם העבריים בשעת המצור, כנראה משום שאלה לא יכלו בתנאי מצור לעבוד בשדות, וכך היו פטורים מלכלכל אותם. אולם משהוסר המצור לזמן קצר, וניתן היה לעבד את השדות, הם חזרו וכבשו אותם לעבדים. ירמיהו מפרש מציאות זו כהפרת ברית ומנבא נבואת חורבן קשה. 

לא אכנס לשאלה המורכבת של מקור המונח, רק אסכם, שהופעתו בספרות המקרא מתפרשת כמוצא אתני ובשום פנים ואופן אין בה גנאי. זהו מונח שעם חלוף הזמנים השימוש בו התמעט, אך המשיך להופיע בספרות חז"ל ובספרות ימי הביניים ותפס תאוצה בעת החדשה, עוד לפני הקמת המדינה. לעניות דעתי מונח זה נבחר לא כאנטי-תיזה ליהודי הגלותי, אלא משום שללשון העברית היה תפקיד מכריע בהתחדשות הלאומיות היהודית במאה ה-19, שבהעדר טריטוריה ראתה בלשון תחליף, ובחרה במונח "עברית", שנזכר כבר בספר היובלים (יב 27-26) כשפת הבריאה, שהושמה בפיו של אברהם, ולא במונח "יהודית", שנזכר כשפתם של תושבי יהודה וירושלים בהקשר של מצור סנחריב (מל"ב יח 26), המתייחס רק לחלקו של העם. המונח עברי/עברית מתייחס לכל ישראל, כדברי חז"ל "בתחילה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש" (סנהדרין כא, ב). 

* מאמר זה מתפרסם כאן באדיבות המחברת ובאדיבות עתון הארץ, בו התפרסם המאמר  ב-17.09.19.