וינייטת ממלכת כהנים: מגדל עץ של מלכות

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

שיבת ציון אחרי שבעים שנות גלות בבל הייתה בנויה על הסנטימנט הלאומי של "עטרה ליושנה".  על פי מספר השבים, ועל פי מעמדם החברתי, השלימו רוב הגולים עם גורלם החדש ותהליכים של טמיעה בתוך בבל, תרבותה, אמונותיה, כלכלתה, עתידה, פעלו פעולה מכרעת על רוב ישוב הגולים "שִׁירוּ לָנוּ    מִשִּׁיר צִיּוֹן-  אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יה'  עַל אַדְמַת נֵכָר" ( תהלים קל"ז,ג'-ד'), היא געגועי משוררים, אולי אפילו ריטואל של ערגה לשוב לציון שמאופסן מלכתחילה לתוך מדור של הלכתא דמשיחא שאינו מחייב הלכה למעשה להתכחש למציאות. הדברים ידועים.

 עם זאת, הצהרת כורש, המתירה שיבה ליהודה, והמעודדת אותה בהענקת אמצעים  חומריים ביד השבים המעטים, מעידה כי המלוכה הייתה רגישה לקיומה של שאיפת "עטרה ליושנה", נתנה לה חסות, אבל תחמה אותה לסנטימנט דתי, עבודת אלוהי ישראל בבירתו ירושלים, ולא לחידוש המלוכה.  יהודה גלתה ממשטר מלוכני. שבה אל משטר כוהני.  האמנה שכרתו העולים המחדשים חייהם ביהודה, הייתה אמנה של חידוש הברית עם האלוהים שאמר " וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" ( שמות י"ט, ו')  ולא אמנה של "וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה" ( שמואל א', י:א, י"ד). " וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי" הוא מטבע לשון הכונס בתוכו את המתח בין מה שמצוי בתוך העם לבין מה מצופה ממנו. תִּהְיוּ-לִי, לשון עתיד.

אין הווה בו ישראל הוא ממלכת כוהנים. אין בכלל הווה שמשלימים עמו מגבוה. ממלכת כוהנים, לא במובן תיאוקרטי, לא במובן של שלטון הכהונה על העם, אלא במובן שהממלכה כולה, יושביה, תכליתה, שאיפותיה, זהותה, תהיה ממלכה של מורי תורה, ולומדי תורה, ושומרי תורה, וקווי תורה, של אזרים העושים הטוב והישר כנדרש מן התורה. זאת מציאות נכספת. לא אוטופיה מחוץ לזמן ומחוץ למקום ומחוץ להישג. אבל  יעד ששואפים להגיע אליו, תעודה. 

מטבע הלשון הזה חוזר לפחות שלש מפעמים במקרא. ראינו בשמות. כיוצא בזה בויקרא, "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם". ישראל יהיה עמו של האלוקים אם יהיה לו לאלוקים מהלכים בתוך העם, אם יתנו לו מקום להתהלך בתוכו. לא אם יעבדוהו על דרך הפולחן בלבד. אם יחיו את תורתו. אם יתנהלו לאורה. זה הקוד-פרו קוו. כיוצא בזה בנביא ירמיהו   " ... שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" ( ירמיהו ז', כ"ג), והרי ההווה הוא הווה בו אין ישראל שומעים בקול אך אין מנוס, ואם קיום - או אז רק אם "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי". בעתיד. 

 יש לכוהנים, בני אהרון משבט לוי, מאז ועד לעצם היום הזה מעמד גם כמורי העם גם כנושאי הצוואה של עבודה בבית המקדש, של נושאי כפיים כמברכים.  מעמד זה נשמר גם באין עבודה, ואין מקדש, וכן נפסק על פי השולחן ערוך טור אורח חיים  סימן קכ"ח,  "וישא אהרן ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, באותה שעה זכה במתנות כהונה, וזכה בנשיאת כפיים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים", ואכן הסכימו הפוסקים שאף בזמן הזה נשיאת כפיים היא מן התורה, בין בארץ ישראל ובין בחו"ל, ואין קשורה המצוה דווקא למקום המקדש או לזמן שביהמ"ק היה קיים". 

אבל קרוב לדבר הוא שאין ב "ממלכת כוהנים" כוונה למעמד הכהונה. פסוק הנראה לכאורה מתמיה אומר " וּבְנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" ( שמואל ב', ח', י"ח) בני דוד לא היו כוהנים.  אם כן מה היו? בספר דברי הימים, ב' פרק י"ח, י"ז , הם מופיעים שוב וכתוב עליהם " וּבְנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע עַל-הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי-דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ" , כלומר שרים, מורמים מעם. תרגום יונתן אומר עליהם "רברבין" היו, כלומר ישראל במעמד של גדולה.  כך גם מפרש בעל 'מצודת ציון'. אם כן מותר להניח, כי " מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" משמע ישראל, על כל שבטיו, היא ממלכה של אנשים ונשים 'רברבין', בני מעלה, מעולים, לא גנטית חלילה, לא מעצם לידתם כישראל, אלא מיהותם נאמנים למה שתבע ירמיהו הנביא " וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם".  ישראל הוא עם – אם ה' הוא מלך, וה' הוא מלך, אם ישראל הוא עם. 

מלך בשר ודם, ככל הגויים, כמשטר ארצי המכיר בטבע האנושי הנוהה אחרי צורך קמאי להתכנס סביב לדמות סמכותית, הנוטלת על עצמה את האחריות להוליך ולהנהיג, הזוכה לכבוד ולהידור הנראים לעין, הניתנים כביכול למישוש, בארץ, לא במופשט, המאציל כבוד והפורץ דרך ואין מעכבים בידו, ואפילו הוא לא רק פורץ אלא גם חלילה פרוץ, עובר על האזהרות שמשפט המלך ביד משה  ושמואל ,"אֶת־שׁוֹר֩ מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי וְאֶת־מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ אֶת־ מִ֣י רַצּ֔וֹתִי וּמִיַּד־מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ " (שמואל א', י"ב,ג')  רוצים בו כסמל שלטון ריבוני. אמנם התורה מתירה את המלוכה, אולם לא מסתירה רתיעתה, מגבילה אותה, אוסרת על ריבוי וסוסים סמלים ליוהרה ולכוחנות ולניצול הזולת, ומחייבת אותו לכתוב לעצמו ספר תורה שיהיה עמו כל הימים למען לא יסור מדרך המשפט בלי לדעת ידוע היטב כי הוא מתיר את האסור, וחוטא לטוב ולישר.  הנביא שמואל נכנע , חרף התנגדותו וחרדתו ומשח את שאול למלך על ישראל.  עולי בבל,  זרובבל, עזרא, נחמיה, ששבו על גל "עטרה ליושנה" לא באו לחדש את המלוכה, אלא את ממלכת הכוהנים. את ה' הוא אלוהים.

תהליך שיבת ציון מושק בשנת 538 לפני הספירה, על עליית כאלף יהודים ובראשם מעין נציב עליון ממונה, בלשצר. ההנהגה הרוחנית נשארת בבבל. היא אינה מצטרפת גם לעולי זרובבל בן שאלתיאל נכדו של יהויכין מלך יהודה - הדרג המדיני, וליהושוע בן יהוצדק, המתמנה כהן כדול - הדרג השיפוטי. הנביאים חגי וזכריה, שעמהם נפסקת הנבואה ואינה מתחדשת עד לעצם היום הזה, פועלים בקרב העולים, אך לבד מהשפעתם הלכה למעשה על בניין הבית השני, אין תורתם כמתווה של אורח חיים נשמעת. מחדשים את הקורבנות עוד לפני בניין המקדש. למלכי בבל יש עניין  בהוספת התפילות לאלוהי ישראל אל ארסנל הנשק ההולם את כל חזיתות האמונות. הפולחן הוא קליפה ריקה על חלל נעדר תוכן. העולים שהניחו משפחותיהם מאחור ועלו בודדים מתערבים ביושבי הארץ. חציים מדבר אשדודית. מימי הלוח  נושרים ימי החג והמועד ואין יודעי צורה היודעים לצרף אותם עוד אל סדר החיים.

 באותה שעה תורה שומרת על ניחוחה בבבל. ברוך בן נריה הישיש מרביץ תורה. שם. על ברכיו יושב עזרא הסופר. נפשו יוצאת לעלות גם הוא אל אחיו שבי ציון. אבל הוא לא מוכן. ההבשלה הרוחנית של שיבת ציון היא בגלות. כן היה. כן יהיה.  בשנת 458 לפני הספירה, שמונים שנה אחרי ראשוני העולים, מגיע עזרא הסופר, הכוהן מלווה בברכת המלך ארתחששתא הראשון  לירושלים ומה שמתגלה לפניו הוא לא ממלכת כוהנים ולא גוי קדוש אלא ישוב מנוגב מזהותו, לשונו, תרבותו, עברו, ועל כן גם מעתידו.  עם זאת הוא חש כי העם יודע לחוש את ריקנותו. כי סתמיות חייו בארץ אליה נכספו לשוב אבותיו - מייסרת. יש בו בעזרא הסופר ,קסם ממגנט. הם שומעים לו. רוצים לשמוע לו. נס. בעיתו.

בראש השנה, ביום הראשון בו, בא הדבר למבחן.

 "וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם" חז"ל אומרים כי המעמד היה בעזרת הנשים של בית המקדש- "... וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל.   וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... בחדש תשרי- וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל-הָעָם אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה.  ד וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר..." לכאורה מגדל עץ כדי שיעמוד ברום האספה וקולו יישמע.  אולם כלכ מה שיש בכך הגיון, אולם עיקר העניין הוא בעובדה כי מגדל עץ הוא חלק מאביזרי משפט המלך. כך מסכם הרמב"ם ,"  .... תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו, וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם, והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת...מתפלל על המקדש שיעמוד וחותם בה ברוך אתה ה'השוכן בציון, ... מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם ... מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע ברוך אתה ה' שומע תפלה" (רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג הלכה ד). זה משמעו של מגדל העץ של עזרא, ממעמד המלך, למעמד ממלכת כוהנים.

 וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל-הָעָם.   וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה.  ... וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת-הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל-עָמְדָם" -מבינים במשמע, מסבירים, מלמדים מביאים את הציבור להבין.  אין כמעמד הזה בכל המקרא. העם אינו פסיבי. אינו עומד תחת כובדו האדיר מתן תורה. הוא פעיל. 'לועס' את שהוא שומע. מפנים. הלוויים אינם חלק ממעמד טקסי. הם  מורים פעילים. הם נותנים טעם למעמד בשל תוכנו לא בשם הדרו…" וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.  וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל-תִּתְאַבְּלוּ וְאַל-תִּבְכּוּ  כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.   וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.   וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ.   וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה  כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.  {ס} יג וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל-עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  יד וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה  אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.  וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם.   וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.   וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.  ( נחמיה ח', א'- י"ח)

נחמיה בנה את חומות ירושלים. עזרא הניח את היסודות עליהן נבנתה חומת התצורה. בלעדי החומה – חיינו הפקר, בזכות מה שיש בתוכה, חיינו לחיינו יש טעם.